 |
/images/archive/gallery/884/595.jpg טום קאלוס
 |
|
|
|
|
|
|
| 52 אלף שכיבות סמיכה, 52 אלף כפיפות בטן, 50 אלף מעשים טובים, מדיטציה יומית, שבוע בכסא גלגלים: ברוכים הבאים ל"מבחן החגורה השחורה האולטימטיבי", שבו רק אוייב אחד: הבינוניות שלך |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בעולמנו הפוסט מודרני, שבו החופש הוא ערך מרכזי, נשכחים ערכים מסורתיים כמו ענווה, יושר, ומשמעת עצמית. את החלל שנוצר ממלאות הקבלה העצמית, החשיבות העצמית והנהנתנות. במקומות שבהם שיפוטיות נחשבת לחטא והחיזוק החיובי הוא בגדר אחת מזכויות האדם הבסיסיות, רבים סבורים כי עצם הרעיון של ניצחון על הבינוניות (שלנו עצמנו) הוא לא רק ארכאי אלא פוגע רגשית - ואולי אפילו מסוכן פסיכולוגית.
מול כל אלה ניצב טום קאלוס, בעל חגורה שחורה ברמה שש ויוצרו של "מבחן החגורה השחורה האולטימטיבי", ואתו גם תשעים הגברים והנשים - החל מג'ואל בן הארבע עשרה ועד לדייב מקניל בן השישים וחמש - שנרשמו לתכנית האימונים בת השנתיים ששמה לה מטרה לעורר את עולם אומניות הלחימה מתרדמתו הרוחנית. בעבור קאלוס ותלמידיו, שכולם בעלי חגורה שחורה ושרובם אף מנהלים בתי ספר בעצמם, וותרנות עצמית היא האויב של המצוינות, והחיים הם אתגר מתמיד הקורא לנו להתעלות על עצמנו בכל פעם מחדש. "ללמוד ממאסטרים וללמוד את עצמנו..." אומר גארי חורי, מהאקדמיה לקראטה בטוקברי, מסצ'וסטס, "אין זה מבחן. זוהי ההזדמנות שלי לממש את עצמי. זוהי ההזדמנות שלי לחיות את החיים במלואם."
 |
| חופשי בשבי הג'יהאד |
|
ג'ון מקרת'י, עיתונאי בריטי, נחטף בידי הג'יהאד האיסלאמי. על סף שקיעה בריק מוחלט, הציפה אותו חוויה רוחנית ואור נוגה אפף את גופו. ראיון |
|
|
|  |
מבחן החגורה השחורה האולטימטיבי אינו מיועד לחלשי האופי. דרישות המינימום כוללות 52 אלף שכיבות סמיכה, 52 אלף כפיפות בטן, אלף סיבובי האבקות, 150 שעות על מזרון הג'יו ג'יטסו, אלף מילין של הליכה או ריצה, אלף חזרות על צורה נתונה (קאטה), קורס אקולוגי בן שבוע, ושליטה בכמה אומנויות לחימה, ביניהן אגרוף, קרב מקלות פיליפיני, והגנה עצמית יומיומית. אולם המבחן אינו מסתכם ביכולות גופניות בלבד. על התלמידים לתרגל מדיטציה באופן יומיומי, למצוא לעצמם מורה בעולם אומנויות הלחימה או מחוצה לו, למנות עשרה גיבורים חיים וללמוד את חייהם, לעשות אלף מעשים טובים ובנוסף לחולל עוד 50 אלף מעשים טובים באמצעות תלמידיהם וקהילתם. כמו כן עליהם לנהל יומן שבועי של ההישגים, ההפסדים, התסכולים והניצחונות שלהם; לבלות יום שלם בעיוורון, יום אחד בשתיקה, ושבוע בכסא גלגלים, ולקרוא 12 ספרים בנושא פילוסופיה, מוטיבציה או הארה. נוסף על כך עליהם לקחת קורסים במוטיבציה, ולהוביל או להשתתף בפרויקט ניקוי סביבתי.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/884/596.jpg
הלוגו. הצילומים מ-tomcallos.com  |
|
הלוגו. הצילומים מ-tomcallos.com |
|
|
|
 |
|
 |
|
מסעו של הגיבור
|
|
|
 |
|
|
|
"בעזרת מבחן החגורה האולטימטיבי," אומר קאלוס בן הארבעים ושש מפלסרוויל, קליפורניה, "חשבתי שאפשר ליצור צבא קטן" – צבא של לוחמים בעלי קוד אתי מודרני, שיכולים לשנות לא רק את עצמם אלא אף את בתי הספר שלהם, תלמידיהם, וקהילותיהם. "מה אם נעשה במצטבר מיליארד מעשים טובים במהלך עשר השנים הבאות?" שואל
קאלוס. "מה אם מיליון תלמידים ומדריכי אומנויות לחימה יהפכו לנלסון מנדלה, לדזמונד טוטו או למרטין לותר קינג?"
עבור מספר התלמידים ההולך וגדל של קאלוס, זהו חזון שמעודד התמודדות אישית עם שדים כמו חולשה, אינרציה ונורמליות, מפני שזהו חזון שאפשר לקיים רק אם חיים אותו הלכה למעשה.
מהו מבחן החגורה השחורה האולטימטיבי?
טום קאלוס: מבחן החגורה השחורה הוא מסעו של גיבור – יציאה, התגלות וחזרה, ועל מנת לעבור אותו על הנבחן לעבור שינוי גופני, נפשי, ורוחני שיעורר את הסובבים אותו.
ההתכוננות למבחן צריכה להיות כמו התכוננות למבחנים אולימפיים: בין אם אתה מנצח או מפסיד, אתה משתנה תוך כדי התהליך. אתה הולך על זה עד הסוף. אתה מכוון לסטנדרטים הגבוהים ביותר. אתה מנסה להשיג שלמות.
בימינו, הסטנדרטים של מבחני חגורות שחורות אינם אחידים. לכן החלטתי ליצור סטנדרט אוניברסלי שיעניק מחדש למושג החגורה השחורה משמעות. המבחן עצמו אינו מתמקד בטכניקה גופנית, מפני שהוא כולל את כל סגנונות אומנויות הלחימה, מיפן, קוריאה, ברזיל וכיוצא בזה; לדידי, להיות בעל חגורה שחורה זה לא רק חוויה גופנית. כמובן, אדם בעל חגורה שחורה אמור להיות מסוגל לבצע טכניקות שונות בצורה יפה, מדויקת, אפקטיבית וטובה מבחינה טכנית – כל סגנון וסגנון ותרגיליו הוא - אולם באותה מידה על בעל החגורה השחורה להיות מסוגל לבצע רעיונות יפים ומדויקים, ברמה שווה או אפילו יותר טובה מיכולותיו הגופניות. לבעל חגורה שחורה צריכה להיות גישה טובה לחיים במידה שווה לכישוריו הגופניים. המאסטר אינו נמדד על פי יכולותיו הגופניות בלבד אלא גם על פי שלוות נפש, בגרות רגשית, ומודעות רוחנית.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/884/597.jpg
מנסה להשיג שלמות. קאלוס  |
|
|
|
|
|
|
|
|
לבחון את הגבולות כל הזמן
|
|
|
|
|
|
|
אתה מצטט את המאסטר ג'יצ'ין פונאקושי, שיסד את קראטה השוקוטאן כמעט לפני מאה שנה: "המטרה האמיתית של הקראטה אינה ניצחון או הפסד, אלא שלמות האופי של המשתתפים בו."
כן. יש הרבה פילוסופיה במסורת, אבל למושגים האלה אין שום השפעה אם לא מקיימים אותם הלכה למעשה. ישנו סיפור מפורסם על גנדי, שלפיו אישה אחת באה אל גנדי וביקשה ממנו שיסביר לבנה שלא טוב לאכול סוכר. "אין בעיה," אמר גנדי, "הביאי אותו בשבוע הבא." האם הביאה את בנה לאחר שבוע, וגנדי הסביר לבן הסורר שסוכר אינו דבר בריא ושעליו להפחית בכמויות. "מדוע לא יכולת להסביר לו זאת בשבוע שעבר?" שאלה האם. גנדי השיב לה שראשית היה עליו להפסיק לאכול סוכר.
כך שמדובר בקיום הערכים שאותם אנו מלמדים. כבוד, למשל, שהוא משהו שאנחנו אוהבים להנחיל לילדים, אינו דבר מוחשי. אין לו שום משמעות כמושג. עד שהוא מתממש בפועל, אין לו קיום. והדבר דומה אצל מורים. אם אתה מקיים את מה שאתה מלמד, שואף למצוינות וחי חיים רוחניים, אתה תמשוך אליך תלמידים. אחת מהאמרות האהובות עליי היא "כאשר התלמיד מוכן, המורה מופיע." וכאשר המורה מוכן, התלמיד מופיע.
מדוע אתה סבור שזה כל כך חשוב להתעלות על עצמך שוב ושוב?
המהות של אומנויות לחימה היא לעבוד ברמה גבוהה מאוד, ביעילות מרובה, עם מקסימום תוצאות. כאשר אנו מדברים על גבולות אישיים, אני שואל, "גבולות של מי?" אנחנו קובעים לעצמנו גבולות באופן שרירותי – גבולות נפשיים, גופניים ורגשיים – הכל לפי הסביבה החברתית שבה אנחנו נמצאים, ולפי האנשים שאליהם אנחנו משווים את עצמנו. כשאני חושב על רוזה פארקס או ג'וליה בטרפליי היל (אקטיביסטית סביבתית) או כל אדם אחר ששינה משהו בעולם, אני חושב, "ומה עם הגבולות שלהם? האם אני משווה את עצמי לאנשים הלא נכונים?" אנחנו מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו משיגים, אבל כדי לממש את הפוטנציאל הזה עלינו לבדוק את הגבולות שלנו כל הזמן. לבחון את הגבולות שלנו זה כמו שריר – אם לא מתרגלים, זה מתנוון.
במבחן שיצרת, אתה מעלה את העיקרון הזה לדרגת חוק כשאתה מצהיר, "במבחן הזה עוברים מכשולים, ולא נכנעים. אין החזרת כספים... אז תתמידו בו, או שאל תרשמו אליו.
קאלוס: נדמה לי שהיה זה הנרי פיירסטון שאמר, "עדיף אדם אחד עם מחויבות על אלף שרק מתעניינים." כשנרשמים למבחן, זוהי מעין הצהרת מחויבות פומבית. אתה אומר לכל תלמידיך, "נרשמתי לתוכנית הזו, ובאיזשהו שלב, אני הולך ליפול. אני הולך לשבור את הרגל שלי, מישהו עומד למות; אני הולך ללדת. השד יודע מה יהיה, אבל אני יודע שיקרה משהו רע בסופו של דבר. זה תמיד קורה. וכשזה יקרה, שימו לב מה אני עושה.
התפקיד שלך כמורה הוא להראות לתלמידיך, באמצעות המסע הזה שאתה לוקח בו חלק, איך להיות תלמידים עד הסוף. על פי רוב אנשים לא נוהגים לקבוע לעצמם מטרות טובות שמאתגרות אותם, שמלהיבות אותם, ובנושאים שמעניינים אותם. הם לא מקיפים את עצמם באנשים בעלי מוטיבציה שתומכים בהם בצורה חיובית.
אולמות האימונים – הדוג'ו - מספקים סביבה שבה אנחנו יכולים להתאמן על הדברים שאנחנו רוצים להצטיין בהם – סביבה שבה אנחנו יכולים להפוך את ההלכה למעשה. כאשר אדם קד, זוהי התגלמות פיזית של מושג הכבוד. כאשר אתה שולט בעצמך, אתה מקיים בפועל את עקרון המשמעת העצמית. למרבה הצער, לא מלמדים דברים כאלה מחוץ לעולם אומנויות הלחימה, אולי חוץ ממאמני ספורט ידועי שם כמו ג'ון וודן או וינס לומברדי, שהיו מאסטרים בפני עצמם. אבל בדרך כלל לא מדברים על דברים כאלה בכיתות בבתי הספר. כמה פעמים שמעת בטלוויזיה את המילים "משמעת" או "כבוד"? והורים? מי בימינו שומע בקול הוריו?
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/884/603.jpg
קאלוס בצעירותו  |
|
|
|
|
|
|
|
|
לא סתם ידיד
|
|
|
|
|
|
|
בכל שיטה, רוחנית או גופנית, יהיו אנשים שיתקשו לוותר על החופש שלהם לטובת מבנה היררכי – למשל החופש להחליט בעצמם עם מה הם מרגישים בנוח ועם מה לא. כדי להגיע לדרגת מאסטר, מדוע אתה חושב שזה הכרחי להתמסר למורה או מדריך?
שמו של המדריך שלי הוא ארני רייס האב, ואני מכיר אותו כבר עשרים וחמש שנה. נסענו ביחד, ישנו באותה מיטה, ואכלנו מאותה צלחת. אנחנו קרובים מאוד – מבלי להיות ידידים. אני לעולם לא קורא לו "ארני" – הוא תמיד "מאסטר." בקוריאנית משתמשים במילה קוואן ג'ה נים, שמשמעה "המורה המדריך, אדוני." אני קורא לו קוואן ג'ה נים ארני מפני שאיני צריך עוד סתם ארני בחיי. ארני לא יכול לגרום לי להשיג מה שיכול המורה המדריך ארני. החברים שלי לא יכולים לגרום לי לעשות מה שיכול המורה.
אתה צריך שיהיה לך בחייך אדם שכאשר הוא מדבר, אתה מקשיב. כאשר אתה מוטרד, כשאתה במשבר רוחני, אתה צריך למצוא אדם שאתה מכבד מספיק בשביל להקשיב לו. הקשר הזה בין מורה ותלמיד, צעיר ומבוגר, הוא אחד הדברים הכי טובים בתרבות המזרחית. זה לא חייב להיות מדריך באומנויות לחימה. זה יכול להיות כל אדם שניצח במאבק הפנימי שדרוש כדי לפעול ממקום מאוזן ולתת עצה טובה. במובן הזה, אולי מורה אומנויות הלחימה מחליף חלק מהמבנה הקהילתי שאיבדנו – זקן הכפר או השמאן, שאליו היו בני הכפר פונים בשעת צרה לעצה.
אז זוהי דווקא ההיררכיה בקשר עם המורה שיוצרת מרחב של כבוד וענווה – מרחב שלא היה נוצר אם הוא היה סתם ידיד?
בדיוק כך. וזוהי מסורת אסייתית. אני לא חושב שהייתי מתנסה בחוויה הזאת אילולא הייתי בעולם אומנויות הלחימה, מפני שפעמים רבות בתרבותנו אנחנו לא מניחים לאיש להוביל אותנו. אני מעולם לא הקשבתי לאבי, ולעומת זאת תמיד הקשבתי למדריך שלי. זהו כוחו של המדריך. ישנם, מן הסתם, היבטים במסורת האסייתית שהם פשוט זבל גמור. כשהתחלתי את דרכי כמדריך, הייתי יותר קוריאני מהקוריאנים. הייתי נוקשה וקפדן יותר מהם; כשהייתי נכנס לבית הספר שלי, שמונה מאות איש היו קמים ומשתחווים לפני. אני חושב שזה תהליך טבעי של התפתחות כמנהיג, שבו אתה צריך פשוט לוותר על סוג כזה של שליטה. הרבה מאומנויות הלחימה מושפעות מאוד מהיפאנים ומהצבא, ואני חושב שעלינו להתפתח מעבר לגבולות של התרבויות האלה ולהתחיל לחפש גיבורים גם מחוץ לעולם אומנויות הלחימה. עלינו להתבונן בזוכי פרס נובל לשלום או אחרים כמותם כדי למצוא את דרכנו, מפני שאינך מוצא לעתים קרובות אישים מעוררי השראה מבחינה רוחנית בעולם אומנויות הלחימה.
בשם החופש האישי רבים מאתנו גדלו במרד תמידי, ממוקדים בעצמנו, וחשדנים כלפי כל מבנה ומשמעת, וכתוצאה מכך פעמים רבות איננו נוחלים הצלחה מרובה בחיינו כמבוגרים – למשל כהורים.
סמל הין-יאנג שברוס לי השתמש בו לא נוצר סתם במקרה – כן, צריך מבנה ומשמעת, אבל צריך גם חופש ממבנה שמאפשר יצירתיות. הקסם של אומנויות הלחימה נעוץ בהתפתחות אישית - ככל שאתה מתקדם, אתה מתפתח. ברגע שאתה מסוגל להגן על עצמך, למשל, זה כבר לא עניין. אתה מתחיל להבין את טבען הזורם של התנועה והצורה ואת החשיבות של נשימה וניקוי הראש והתמקדות בדבר אחד בכל פעם. בגילי וברמת הניסיון שלי, הדרגה הגבוהה ביותר של אומנויות לחימה שאני מכיר היא היכולת להיות ספונטאני וליצור תוך כדי פעולה ולא להיתקע במבנים קבועים. הפתעה ויצירתיות וניסיונות הם המטרה שלי.
ברוס לי הציב מצבה בסטודיו שלו בלוס אנג'לס ועליה חקק בהתרסה "לזכרו של אדם שפעם היה חופשי, וזורם וקולקל בידי הבלגן הקלאסי." הוא הרגיש מוגבל על ידי חוסר הגמישות בעולם אומנויות הלחימה – נוקשות כלפי האומנויות עצמן, אבל גם כלפי החיים. נדמה לי שהיה זה לאו-צה שאמר שהעץ שנשבר ברוח הוא זה שאינו מתכופף. בחיים צריך לפעמים לוותר, להתכופף ולקום שוב. אני אומר לתלמידי במבחן שאם המטרה שלהם היא להיות אומני לחימה, הם מפספסים את העניין. כי המטרה שלך צריכה להיות אדם מפותח. להיות לוחם אין זה מספיק – זה רק חלק מהעניין. אנחנו משתמשים במטפורת הלוחם פעמים רבות באומנויות לחימה, ואני חושב שאנחנו שואפים להיות לוחמים מפני שאנחנו סבורים שזהו דבר אצילי. אבל הרבה יותר קשה להיות אדם מפותח רוחנית מאשר להיות רק לוחם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/884/602.jpg
בית ספרו של קאלוס  |
|
|
|
|
|
|
|
|
אתה האויב של עצמך
|
|
|
|
|
|
|
חשבתי שההגדרה הקלאסית של הלוחם היא מאוד חיובית – שלהיות לוחם משמעו להתעורר מבחינה רוחנית ולהיות מאוזן, להתמסר לחיים ולשינוי בלי פחד.
ההיבט החיובי של הלוחם הוא הנתיב הרוחני שהוא הולך בו. כשהייתי צעיר ורק התחלתי את דרכי, המדריכים שלי נתנו לנו חמישה מושגים פשוטים: נימוס, יושר, התמדה, שליטה עצמית ורוח שאינה נכנעת. ודרכו של הלוחם, באור חיובי, היא מה שאמר לי המורה שלי אז – שאני האויב הגדול ביותר של עצמי. עד כמה שזה נשמע פשוט וקלישאתי, זוהי המהות של אומנויות הלחימה.
ג'יגורו קאנו, המייסד של הג'ודו, היה אחד הראשונים שחיבר את המילה "דו", "דרך", לאומנויות הלחימה, ובכך הפך אותן לדרך חיים. הדרך הזאת היא לכבוש את עצמך. אתה יודע, הלוואי שזה היה משהו יותר מסובך, מדע כלשהו שהיינו יכולים להשתמש בו, כי אז זה היה הרבה יותר פשוט. אבל זה באמת מסתכם במסע הזה, מסעו של הלוחם. אם אתה רואה את עצמך כאילו אתה במסע, אז יש גם סיפור. איזה סיפור זה? האם אתה אודיסאוס במסעותיו? האם אתה קורבן פסיבי, או האם אתה משתתף פעיל? האם אתה מעניש את עצמך על טעויות, או לומד מהן? עד כמה אתה מקיים את רעיון האחריות למה שקורה בעולם?
האם יש לך פרשנות חדשה למושג הלוחם בעידן שבו אנחנו חיים?
חלק גדול מחיי עסקתי בהגנה עצמית, ובאיזשהו שלב הבנתי שלאדם ממוצע כמוני יש סיכוי רב יותר לסבול מענייני מערכות יחסים מאשר ממתקפה פיזית. אני בטוח שמספר האנשים שיפגעו או ימותו השנה כתוצאה מהדברים שעשינו לסביבתנו גבוה ממספר האנשים שיפגעו מבעיטות ואגרופים בעשור הקרוב. שודדים בסמטאות אפלות אינם הסכנה האמיתית שלנו, אלא הבינוניות, הקבלה של הסטטוס קוו. חוסר המודעות למה שאנחנו גורמים לכדור הארץ.
שמעתי לאחרונה שאם כל אזרחי ארצות הברית היו רק דואגים שצמיגי המכוניות שלהם יהיו מנופחים היטב, היינו חוסכים מאה מיליון חביות נפט בשנה – כמות הנפט שנפיק אם נקדח בשמורת הטבע הארקטית. זה בדיוק מה שמבחן החגורה השחורה האולטימטיבי שואף אליו. דברים קטנים, שבגלל שהרבה אנשים עושים אותם, או בגלל פרק הזמן הארוך שבו עושים אותם, באמת משנים דברים בעולם. לאו-צה אמר "מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד." ודרכו המודרנית של הלוחם היא מסע רוחני שכל אחד יכול לעשות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאת רוס רוברטסון. תרגום: רונן שפרון. המאמר פורסם במגזין ?What is Enlightenment מיסודו של המורה הרוחני אנדרו כהן
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאז ראשית היקום נמצאת התודעה בתהליך של אבולוציה. יכולתנו המתפתחת כבני אדם לדעת את התודעה עצמה מאפשרת לנו, לראשונה בתולדות היקום, להשתתף באופן פעיל בתהליך זה וליצור את העתיד. מדור זה מוקדש למאמרים מכתב העת "מהי הארה?" מייסודו של אנדרו כהן, המעוררים אותנו לאפשרות זאת – ולחובתנו המוסרית להיענות לה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
