 |
/images/archive/gallery/828/236.jpg
Nic Persinger , cc-by  |
|
|
|
|
| ארבע פעמים התוודיתי בפניה על אהבתי. ארבע פעמים היא הודתה שאין היא הדדית. ארבע פעמים, כי לא הייתי יכול להאמין שאפשרי שמתנה הניתנת בכנות לא תתקבל
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עמנואל רנץ
26/9/2007 8:11 |
|
|
|
|
|
|
|
אהבתי לתופף באצבעות על שלבי הגדר שליד ביתה כשהייתי עובר שם במקום לעשות את כל הסיבוב דרך הכביש, ותמיד לא הייתי יודע אם היתה מביטה בי ממאחורי הווילון או שבכלל לא היתה בבית.
חוש הצדק, שכרגיל היה מביא אותו לכדי פעולה, החריש ונאלם בפעם הזו ונדמה היה לו שהאוטיזם המוסרי שחש מאיים לבלוע גם את תשוקותיו ולהשאירו קירח מכל צד שהוא, חסר כל יכולת לבנות מציאות.
לשירים ששרה עם חברותיה בזמן משחק הקפיצות בחבל הייתי מקשיב במאמץ שהביא להתכווצות פני, תוך ניסיון למצוא דרך לפרש את מילותיהם בדרך שתחמיא ספציפית לי. ברוב המקרים הצלחתי.
מתוך הרגל היה נוהג לראותה חוזרת אל הבית, ולכן גם אז ראה אותה רק מתוך הרגל, ולא ראה אותה בעצם כלל. רק אחרי זמן לא קצר הבחין שמשהו שונה, כלומר שאין זו פעם כבכל הפעמים, כיוון שהיא אינה לבד.
כשהתחילה ללכת לבית הספר הכל היה יותר פשוט, שכן היינו באותה כיתה, ואני, שנה אחרי שנה, הייתי יושב הרחק מאחור, ומביט רק עליה עד סוף הלימודים.
התמונה התלכידית כרגיל של עולמו התפרקה מולו לפרטים, ומיד גם לפרטי פרטים. כל שראה היה כתמים אדומים, כל ששמע היה שתיקה, חוסר קול, דממה דקה.
ארבע פעמים התוודיתי בפניה על אהבתי. ארבע פעמים היא הודתה שאין היא הדדית. ארבע פעמים, כי לא הייתי יכול להאמין שאפשרי שמתנה הניתנת בכנות לא תתקבל. למדתי לבנות עצמי סביב הכאב כתנור חֵמָר, עמיד לחום אבל רגיש לכל טיפה של מים.
באותן דקות הוא לא היה, אבל גופו פעל במרץ ובנחישות. אין צורך להיות מודע כדי לנהוג מהעבודה הביתה, הוא קרא איפשהו מתישהו. אין צורך כלל להיות מודע.
בכיתה י"ב פתאום הבנתי שעוד מעט היא נעלמת לי, ושהאהבה המלחשת שיש בי אליה לא תוכל למצוא לה מושא אחר מהר מספיק. הימים עברו כפעימות של לב, ממהרים בזעם והולכים, והכרתי תלתה עצמה על וו אחד מבריק ומחודד: עליה.
ואולי זהו המדד לאהבת אמת: אהבה שהיא למרות ולא בגלל. למרות שלא רצתה אותו, אהב אותה. אבל לבטח יש באהבה הרבה בגלל: בגלל שלא באמת הכיר אותה, חלם אותה. בין הדמות שהוא יצר לבין האהבה שבה בער הוא נע, שקט כמו לילה.
הייתי מחכה לה בשדרה ליד הבית. היא לא ראתה אותי אף פעם. היא לא ראתה אותי אף פעם. ובפעם ההיא ראיתי אותה איתו. הולכים ביחד שחייב היה להיות לחוד.
עזה כמוות אהבה, והוא ידע חיים של סבל. קיום של תענית, בודד בפסגתו של הר צחיח, טווה זרים של מחשבות, חורת בלבו אותות של אש, ניזון מאהבה. כמשה השובר את לוחות הברית לנוכח עגל הזהב שבר גם הוא את תורתו לרגליה, שבר את עצמו, שבר את אנושיותו. וכמשה המצווה להרוג בחרב את עובדי האלילים, זעק גם הוא את האמת שלו, זעק אותה לכדי קיום, קיום המבטל קיום אחר.
אהבתי אותה. כמו סלסולי בארוק, האהבה שלי גדלה מתוך עצמה. כמו תֶמה מתוך פוגה של באך, חזרה על עצמה אהבתי אליה, ובכל פעם שכללה את צלצוליה, הידקה עוד מעט את עדינותה, חידדה את יופייה, קשרה לעצמה כתרים נוספים של כמיהה. עד שהייתי כולי אהבה, כולי חסד. עד שכבר לא נותר מקום בשבילה.
עמנואל רנץ, 54
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
