 |
/images/archive/gallery/828/239.jpg איפה אני?
Dioboss, cc-by  |
|
|
|
|
| שני חדרים וארבעה חלונות עמדו לרשותי. וזמן. מרחב בלתי מוגדר של זמן שנמתח לכל הכיוונים. אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל בחודש יולי ההוא החלטתי לבצע על עצמי ניסוי
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
עמליה איטקין
26/9/2007 8:13 |
עמליה איטקין
26/9/2007 8:13 |
|
|
|
|
|
|
|
ביום שלישי אחד, מתישהו באמצע יולי, הרגשתי שעוד שעה אחת - מה שעה, דקה - במקום הזה תגזול ממני את הפירורים האחרונים של עצמי. זה היה ודאי וברור, לא פחות ברור וודאי מהחום המעיק שהמתין לי בחוץ. אספתי את התיק שלי, אפילו לא טרחתי לכבות את הרמקולים ויצאתי משם. מנהל המשמרת היה עסוק בשיחת טלפון פרטית כלשהי ולכן מבטו היה מורכן אל שולחן העבודה. הוא לא הבחין בי. הבוהק האכזרי של השמש תקף אותי, מוחזר מהאספלט, מקירות הבטון, משמשות המכוניות. נעמה בטח הייתה אומרת שזה סוג של איום, שהיקום מאותת לי ומזהיר. אבל נעמה - תלתלים עד אמצע הגב, נזם זעיר, משי ורדרד, חליטת לואיזה - אף פעם לא הכירה מקומות כאלה מבפנים. החיים נתנו לה פטור, או יותר נכון - היא פשוט לקחה מהם את הפטור הזה מבלי לשאול יותר מדי שאלות. כשהגעתי הביתה, עוד לפני שהחלפתי חולצה ספוגת זיעה בגופיה מסמורטטת, שברתי את כרטיס הנוכחות שלי וזרקתי לפח. את הכדורים, החברים הקטנים שמלווים אותי כבר מי-יודע-ממתי שטפתי באסלה. את האיפור ניגבתי מבלי להביט במראה ואז התיישבתי לעשן סיגריה. גם מזה עוד נצטרך להיגמל.
את הלימודים החלטתי לעזוב כמה חודשים קודם,
בסוף סמסטר האביב, וג'ולי לקחה את עצמה יחד עם הנפות הזנב האיתנות והליקוקים שלה בחזרה אל אחי. שם יש חצר להתרוצץ בה ושני ילדים לשעשע. בעצם יכולתי ללכת לאן שאני רוצה. אפילו לא היו לי עציצים להשקות. מישהו אחר (נעמה) היה נוסע למזרח, אולי לאוסטרליה. אבל לי היה חשבון בנק שמאיים להיעלם ודירה ריקה בחיפה שתוכל לספוג אותי.
הדירה שעמדה ברחוב פרויד הייתה שייכת להורים שלי ונותרה ריקה כי לאף אחד לא היה זמן וחשק להתחיל לבחון דיירים חדשים וכמה-כסף-זה כבר-יוסיף-לעומת-כל הנזקים-שנמצא אחר-כך. שני חדרים וארבעה חלונות עמדו לרשותי. וזמן. מרחב בלתי מוגדר של זמן שנמתח לכל הכיוונים, מלבין ונצרב בשמש הקיץ, לא מבקש שום דבר.
אף פעם לא חיפשתי הרפתקאות, אבל בחודש יולי ההוא החלטתי לבצע על עצמי ניסוי. החלטתי לבדוק עד לאן יכולות להצטמצם התחושות שלי והמחשבות ככל שאעשה פחות ואצרך פחות. הכסף שלקחתי איתי לחיפה הספיק בדיוק לכרטיס אוטובוס. בגדים, חוץ ממה שהיה עלי ועוד משהו ללבוש שם, לא הייתי צריכה. מים יש בברז. לתרמיל הכנסתי כמה קופסאות של זיתים כבושים וכמה חפיסות של קרקרים, התפלים ביותר שהצלחתי למצוא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
בערבים הראשונים התקשיתי להירדם. הקולות שעלו מהרחוב התיימרו לומר משהו, המזרן היה נוקשה מדי, האוויר חם והריח בבית זר. החלטתי לסגור את התריסים ולכסות את החלונות בווילונות. לאטום את הטריטוריה שלי לרעש שבחוץ. אחרי הפעם הראשונה שבה הצלחתי לישון כמה שעות ברצף דגדגה אותי תחושת הצלחה. השעות איבדו משמעות. לא ידעתי כמה שעות ביום (ביום?) הייתי ישנה ואת החלומות לא זכרתי. כשהייתי צמאה שתיתי, לא חשה בטעם הרע של מי הברז. רעב כמעט לא הרגשתי וכשכן, לעסתי ובלעתי קרקר עם כמה זיתים. לפעמים התקלחתי, כנראה שזה היה הרגל חזק, אבל גם תדירותן של הרחצות הלכה ופחתה. את השעות, אלה שבהן הייתי ערה, העברתי בשכיבה על הספה (הרהיט הבודד כמעט בחדר המגורים), מתבוננת בשממית אחת, ורודה וחיוורת, מנסה להיעלם במקום שבו התקרה פוגשת את הקיר. היא היתה כל כך בהירה, עד שכמעט לא היה ניתן להבחין בה על רקע התקרה הלבנה. אבל העיניים שלה, כדורים שחורים ובוהקים, תמיד גילו לי איפה היא נמצאת ולפעמים, הבטן השקופה חשפה קווי דמות של זבוב או עכביש שאני לפני כן לא ראיתי בחדר מעולם.
הייתי גאה בעצמי: בלי מדיטציה, בלי יוגה, בלי ריטריט ובלי שום מורה שצריך לשלם לו או לכרוע לפניו הצלחתי להתרוקן ממחשבות. התשוקות עזבו אותי אפילו קודם. אחר כך נעלמו גם הכעסים והפחדים. הייתי מוגנת. האיום הגדול ביותר על אי השלווה שלי היה מספרם ההולך ופוחת של הזיתים בפחית, אבל גם לזה לא הנחתי להטריד אותי. אולי כשאגיע לזית האחרון כבר לא אצטרך אותו בכלל. המחשבות הבודדות שהצליחו לחדור למוחי, שהלך והתעטף בצמר גפן נעים ומבודד של אני-לא-צריכה-שום-דבר, היו קשורות לזמן. לא היה לי מושג כמה ימים, שבועות, חודשים, הייתי בדירה ברחוב פרויד. יכולתי לבצע ספירה לאחור של הזיתים (החרצנים נאספו על השיש המאובק במטבח), אבל בגלל שלא הייתה לי תחושת זמן לא ידעתי כמה מהם אכלתי ביום. יכולתי להתבונן בעצמי, בגבות שצמחו פרא, בשיער שהתארך ובמשקל שבוודאי איבדתי ולנסות לפענח באמצעותם כמה זמן אני שם, אבל לא הייתה מראה בבועה שלי.
אז המשכתי. לישון. להתבונן בתקרה. להביט בשממית ממתינה לארוחה הבאה שלה. הרגשתי חופשייה. פעם אחת אפילו העזתי להשתעשע במחשבה שאני יכולה להוציא פטנט, איך להתנקות לבד, בלי אף אחד ובחינם.
מתישהו, בהתחלה - אחר כך המחשבות כבר לא הגיעו למקומות האלה - חשבתי שאולי הייתי צריכה להביא איתי יומן ולכתוב. לתעד את מה שקורה לי. אבל זה היה מגוחך. לא קרה לי כלום ואם קרה משהו (השממית העזה לרדת לרגע אל הרצפה, מטוס השמיע בום על-קולי, התעטשתי שלוש פעמים ברציפות) לא היה לי מושג לגבי השעה והתאריך. שעות השכיבה הארוכות גרמו לי לכאב קל בגב, אבל החלטתי שמתיחות או פעילות גופנית כלשהי תהרוס את מה שהצלחתי לבנות בצורה כל כך מושלמת. כשהעברתי אצבעות על פני יכולתי לחוש בפצעונים שצמחו עליהם, כנראה בגלל מה שאכלתי והמקלחות המועטות, אולי גם בגלל הזיעה. את המזגן לא הפעלתי.
פעם אחת, אולי היה אז ערב - יכולתי לחוש רמז של קרירות - רוקנתי פחית זיתים ובאותו הרגע ג'וק גדול חלף במטבח. כאילו שאינני שם, הוא המשיך במסלול שבחר לו, עולה על כפות הרגליים היחפות שלי וממשיך הלאה, מגשש את הדרך במשושיו הארוכים והדקים. לתדהמתי חשתי עלבון. עלבון צורב, אפילו. החרק הזה, מהביוב, חדר אל השטח שלי ומתנהג כאילו שאני לא שם. הפכתי את פחית השימורים מעליו, כשהוא לכוד תחתיה, וחזרתי לספה.
הזמן המשיך להימתח מעלי ומסביבי, השממית ניסתה לצוד את אחרוני הזבובים שנותרו בדירה מאז שסגרתי את החלונות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואז הפעמון צלצל. לא הגבתי, זה בטח אורח של השכנים שטעה בדלת. אבל הזמזום נמשך, מטריד ומקומם. קמתי אל המסדרון וצעקתי אל צדה השני של הדלת, לא גרים כאן. השתגעת לגמרי, שמעתי את הקול של נעמה, יאללה, תפתחי כבר. לא יכולתי לראות אותה בבירור כשעמדה בחדר המדרגות החשוך, אבל לקח לה שניות בודדות עד שנכנסה פנימה והטילה את עצמה על הספה – שיזוף טרי, ריח של בושם לא מוכר, חצאית כמעט שקופה. אז את כאן? מיום שני אני מחפשת אותך. ואיזה יום היום, שאלתי, גאה בניתוק הבדלני שרכשתי ללא שום מאמץ, בטוחה שנעמה – המעיין שממנו נבעו המילים עם ניחוח הקטורת: ריטריט, סדהנא, אסאנה – תבחין בשקיפות החדשה והנקיה שהייתה עכשיו חלק ממני. מוצאי שבת, מותק. היא ביטאה את המילים כשמבטה סוקר בפיזור דעת את החדר. מה עשית כאן בכלל? בואי נלך, נורא מתחשק לי גלידה.
עמליה איטקין, 35
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
