מעריב nrg - חגורה שחורה? אין דבר כזה - אומנות לחימה

ראשי > ניו אייג' > אומנות לחימה > כתבה

חגורה שחורה? אין דבר כזה

המדריך שלי אומר שלקבל את החגורה השחורה זה אירוע עצוב כמעט באותה מידה שהוא משמח. מיומנו של תלמיד קונג פו. סדרה חדשה

דפדף בניו אייג'

שי רוז
9/12/2007 12:03

כשהייתי בכיתה ג', חגורה שחורה בקראטה הייתה פסגת השאיפות של רוב הבנים בבית הילדים הקיבוצי. כיאה לצעירים חדורי אידיאלים, השקענו מרץ רב בשלושת השיעורים הראשונים, שבהם התרכזנו בללמוד איך לספור עד 10 ביפנית, לבצע קאטות תוך שאגות קרב ולדמיין איך נראה למיסטר מיאגי מאיפה משתין הזבוב. אבל אחרי חודש הגיעה אולימפיאדת ברצלונה 92' ובכנפיה מייקל ג'ורדן וה"דרים טים", וכולנו עברנו בשמחה לחוג כדורסל. משם הייתה קצרה הדרך לחוג כדורעף, חלילית, גיטרה וחוזר חלילה.

אחרי עשר שנים ועוד כמה אולימפיאדות, מצאתי את עצמי שוב בעולם אמנויות הלחימה. הפעם דווקא בשביל ללמוד לעוף, אחרי שראיתי את ניאו מהמטריקס ממריא אל השמיים תוך שעה וחצי אחרי שתיים-שלוש נפילות. השנים עברו, המדריך והשיטה התחלפו,

אבל מהרבה בחינות שום דבר לא השתנה: אני עדיין אותו ילד שמחפש את החגורה השחורה שלו.

המדריך שלי אומר מדי פעם, שלקבל את החגורה השחורה זה אירוע עצוב כמעט באותה מידה שהוא משמח. הרי הרגע שבו רכשת את חלקיק המיומנות האחרון והשלמת את הלימודים שלך הוא בסך-הכל עוד צעד בדרך ארוכה. עוד פנייה אחת בשביל שאתה הולך בו כבר שנים, שאחריה פתאום נעמד המדריך לידך ואומר: זהו. השלמת. הגענו לסוף ההר. ועכשיו מה? אפשר לנוח, להצמיד לדש הבגד סיכת לוחם ולהודות לקהל ולהורים.

מעכשיו אתה לבד. וסוף אינו תמיד אירוע משמח. "איך תדע אם משימתך עלי אדמות הושלמה? אם אתה חי, סימן שלא", אמר ריצ'ארד באך ב"תעתועים". אם כך, כשאסיים את המסע שלי פה יסתיימו חיי. מי רוצה לסיים את המסע הזה בכלל?

ועכשיו מה?


	אתה המורה של עצמך


	המסע לא מסתיים בסוף הלימודים, או ברגע קבלת החגורה השחורה. כל עוד אתה עדיין חי, הלמידה ממשיכה. בבוקר שאחרי המבחן לחגורה שחורה, אתה קם וממשיך להתאמן. עד עכשיו למדת בהנחיית מורה, ומעכשיו אתה המורה של עצמך. למעשה, מהרגע שבו אתה עומד על דעתך בלימודים, אתה מגלה שתמיד אתה המורה של עצמך. תמיד היית ותמיד תהיה. המדריך שלך רק מנחה אותך בדרך ומוודא שלא תיפול לתהום. אתה זה שמטפס על ההר ובכל רגע אתה זה שבוחר היכן לפנות או לאן להתקדם. אתה בוחר להשקיע בטכניקה מסוימת יותר מהאחרות, לחקור בה ולהעמיק בחומר ולהשתפר עוד ועוד. פעמים רבות, עם הזמן והזיעה, תעקוף גם את הרמה שאליה הגיע המורה שלך באותו תת-תחום. עולם הלחימה אינסופי במגוון האפשרויות שלו, וכמספר התלמידים כן מספר האמנויות המתפתחות בו. אפילו ההגדרה של "חגורה שחורה" משתנה בין שיטה לשיטה ובין מורה למורה. יש מורה שיגיד שתלמיד מסוים השיג את הרמה הנדרשת בעיניו ולכן הוא זכאי לחגורה שחורה רשמית, ואילו אצל מורה אחר אותו התלמיד באותה הרמה ייחשב אך ורק כמתחיל שדרכו לסיום הלימודים עוד ארוכה. שני המורים אינם סותרים אחד את השני. אין באמת חשיבות לרגע המדויק שבו התלמיד חוצה את הרף המבוקש. קריעת הסרט בסוף המירוץ היא בסך הכל עוד התקדמות קטנה, אחת מבין עשרות אלפי התקדמויות אחרות. רק עוד אבן דרך לצד השביל. המסע לחגורה שחורה לא נגמר אף פעם. למען האמת, הוא גם לא מתחיל אף פעם. כל מה שיש בו זה עשרות אלפי רגעים של עשייה. עוד בעיטה ועוד אגרוף ועוד קרב אימון. אינספור משיכות מכחול קטנות, שעם הזמן הולכות ומתעצבות לכדי תמונה שלמה ויפה, שלא מסתיימת לעולם.

עוד רגע של עשייה. קונג פו


	מסע ללא פסגה


	אז בשביל מה אתה הולך, אם לא בשביל לסיים ולהגיע למקום כלשהו? כי בלימודי אמנות הלחימה, התכלית איננה התוצאה הסופית אלא הדרך עצמה. העבודה עם עצמך עכשיו, ברגע הזה. לעשות שימוש במכלול היכולות שקיבלת כשנולדת, ולהפוך אותו למשופר ויעיל יותר. במקרה הזה אנחנו עוסקים בעולם ההגנה העצמית, אך זה נכון גם ללימודי ריקוד, ציור או בישול, שבהם אין סוף, אלא רק השתפרות מתמדת. מסע ללא פסגת הר שאפשר לנעוץ בה דגל יכול להפוך למשעמם. בדרך המכילה הצלחות לצד כישלונות וכאבים, לפתע הופכת ההתמדה עצמה לאתגר לא פשוט. במצב כזה, השאיפה הילדותית-גברית לכיבוש מטרה מסוימת, כמו להיות הראשון בבית הילדים שיקבל את החגורה השחורה, הופכת פתאום לכוח רב-עוצמה בדרך להצלחה במשימה.

מיסטר מיאגי מקארטה קיד. צילום: אי פי


	המבחן האמיתי


	אך מוטב לעשות זאת בחוכמה - להשתמש במטרה הסופית כשהיא עוזרת לך, ולהרפות ממנה כשהיא מפריעה. אם התלמיד מתרכז אך ורק בתוצאה הסופית ולא שם לב שהוא מבצע בצורה לא נכונה תרגיל מסוים, אולי אפילו מזיקה, הוא מרחיק את עצמו מהמטרה. אם למשל תלמיד שם לעצמו אתגר (נהדר כשלעצמו) להצליח בביצוע "שפגט", ומעביד את עצמו מעבר ליכולותיו הנוכחיות – לא יגיע לעולם לחגורה שחורה מאחר שגופו לא יחזיק מעמד. מן העבר השני, תלמיד שאינו מודע לרמה הבאה שהוא יכול להשיג ואינו משקיע מאמץ ממוקד בחתירה למטרה ספציפית, יישאר גם הוא קרוב לבית, מבלי שעזב את שכונת ילדותו. המפתח טמון כנראה ברגע הזה. המטרה הסופית אינה קיימת, למעט בדמיון שלנו. אולי לא נגיע אליה לעולם. לכן כדאי להתמקד רוב הזמן במציאות שמול עינינו ולהשתמש במטרה רק במצבים מיוחדים. למשל בכל פעם שהדרך נראית קשה ואינסופית, והקור בדרך לאימון של היום מאחד כוחות עם כאבי השרירים מהאימון של אתמול, והקולות בפנים מלחששים שאולי כדאי להישאר בבית. במצב כזה מומלץ לקרוא לילד שבפנים ולחלום ביחד איתו על הרגע שבו המאסטר משתחווה ומגיש לך את החגורה השחורה. עכשיו נשאר רק להשיל את העייפות מעליך ולזנק לעבר המטרה. אך האתגר האמיתי הוא להתנער מהחלום בכל פעם שהמציאות קוראת. לשים לב לרגע הזה שעומד מולי עכשיו. לבצע עוד פעם טכניקה או עוד בעיטה שעשיתי כבר אלפי פעמים. לראות שגם הקרב הקטן הזה עם עצמי הוא אבן דרך בצד השביל, בדיוק כמו הצעד האחרון שאעשה עליו. אחרי הכל, לפני המבחן המסכם על החגורה השחורה, אי שם בעתיד הלא-קיים, עליי להתמודד קודם עם האדם שאני, כאן ועכשיו - וזה המבחן האמיתי.