מעריב nrg - כל הזמזום הזה - הספרייה

ראשי > ניו אייג' > הספרייה > כתבה

כל הזמזום הזה

תשכחו כל מה שאתם יודעים ותחזרו למצב שבו הגוף שלכם רגיש, החושים חדים ואין לכם כל דרך לתת פרשנות מילולית למה שקורה. זה טאואיזם. הרצאה חווייתית של אלן וואטס

דפדף בניו אייג'

אלן ווטס. תרגום: יונתן לוי
17/12/2007 14:30

כדי להיכנס אל תוך הטאואיזם, צריך תחילה להיכנס למצב המנטאלי שיאפשר להבין מהו. אתה לא יכול לכפות על עצמך את המצב הזה, כפי שאינך יכול להחליק בידיך מים גועשים. אבל בואו נניח שנקודת המוצא היא שאנחנו שוכחים כל מה שאנחנו יודעים, או חושבים שאנחנו יודעים, ושאנו משעים את השיפוט שלנו על כל דבר בעולם, וחוזרים למה שהיינו בינקותנו, לפני שלמדנו לקרוא לדברים בשמות ולפני שרכשנו שפה. במצב הזה, למרות שיש לנו גופים רגישים ביותר וחושים חדים ביותר, אין לנו כל דרך לתת פרשנות מילולית או אינטלקטואלית למה שקורה. אתה פשוט בור, אבל חי מאוד, ובמצב הזה אתה מרגיש מה יש בלי לקרוא לזה בשם. אינך יודע דבר על מה שנקרא עולם חיצוני, ביחס לעולם פנימי.

זן נדיר
אורי לוטן על אלן וואטס: חוקר, מרצה, בודהיסט וסופר שבהחלט מומלץ לקרוא
לכתבה המלאה

אינך יודע מי אתה, אין לך עדיין אפילו את המילים "אני" ו"אתה". איש לא לימד אותך שליטה עצמית, כך שאינך יודע להבדיל בין רעש מכונית חולפת למחשבה נודדת שנכנסת להכרתך – הן זה והן זה הנם דברים שקורים. אינך מגדיר את נוכחותה של מחשבה, שעשויה להיות דימוי של ענן בעיני רוחך או המכונית שעברה; הם קורים. נשימתך קורית. האור שסביבך, קורה. אתה מגיב לו בעפעוף. כך, מצד אחד אין לך יכולת לעשות דבר, ומצד שני אף אחד לא אמר לך לעשות כלום. אתה רק ער לזמזום. הזמזום הוויזואלי, הזמזום הקולי, הזמזום התחושתי, הזמזום הריחני – כל הזמזום סביבך. התבונן בו. אל תשאל מי מתבונן בו; אין לך מידע על זה עדיין. אינך יודע שצריך מתבונן כדי שתקרה התבוננות. זה רעיון של מישהו, אבל אינך מכיר אותו.

לאו טסה אומר "המלומד לומד משהו כל יום, איש הטאו מאבד משהו כל יום, עד שהוא חוזר לאי-עשייה". כך, ללא פרשנות, ללא רעיון בראש, היה מודע. מה עוד אתה יכול לעשות. אתה לא מנסה להיות מודע; אתה מודע. כמובן תגלה שאינך יכול להפסיק את הפרשנות אצלך בראש. האזן לפטפוט כפי שהיית מאזין לשריקת קומקום.

naama ym,cc-by-sa

הבורות החכמה

איננו יודעים מהו הדבר שאליו אנו מודעים, במיוחד לא כשהכל ביחד, אבל יש תחושה שמשהו קורה. איני אפילו יכול לומר "משהו", למרות שאמרתי ש"משהו קורה". אבל זהו רעיון, צורה מילולית. ברור שאיני יכול לומר שמשהו קורה - לולא יכולתי גם לומר שמשהו אחר לא קורה. אני מכיר את התנועה רק בניגוד למנוחה, וכשאני מודע לתנועה אני גם מודע למנוחה. כך שייתכן שמה שבמנוחה אינו זז, ומה שבתנועה כן זז, אבל לא אשתמש במושג הזה כי אז יהיה עלי לכלול את שני הניגודים. אם אני אומר, הנה זה כאן, אני מוציא את מה שאינו כאן. אם

אני אומר "זה", זה מוציא את "לא זה", ואני מאבד את המילים. אבל אתם יכולים להרגיש על מה אני מדבר. זה מה שנקרא בסינית טאו. כאן אנחנו מתחילים.

בבסיסו של דבר, טאו פירושו "דרך"; דרך הטבע. לאו טסה אמר שהטאו פועל "מעצמו"; כלומר, בספונטניות. התבונן שנית וראה מה קורה. אם גישתך תהיה בורות חכמה זו, תיווכח שאתה עד להתרחשות. במילים אחרות, בצורת התבוננות קדמונית זו אין הבדל בין מה שאתה עושה לבין מה שקורה לך. הכל תהליך אחד. כפי שהמחשבה קורית, כך המכונית קורית, וכך גם העננים והכוכבים.

צילום: naama ym, cc-by-sa


	שתי אשליות


	כשאיש המערב שומע דברים כאלו, הוא חושב שיש כאן מעין פטאליזם או דטרמיניזם. זאת משום שהוא עדיין מחזיק בשתי אשליות. האחת היא שמה שקורה - קורה לו, ולכן הוא קורבן של הנסיבות. אבל כשאתה בבורות הקדמונית אין הבדל בינך לבין מה שקורה ולכן הדברים אינם קורים לך. הם פשוט קורים. כך גם "אתה", או כפי שאתה קורא לעצמך - חלק מההתרחשות, חלק מיקום, למרות שליקום אין חלקים. אפשר רק לקרוא למאפיינים של היקום "חלקים". אך אי אפשר לבודדם מהשאר. כשמישהו מרגיש את עצמו ואת היקום יחדיו, האשליה השכיחה השנייה היא שמה שקורה נקבע בהכרח על פי מה שקרה. אבל בבורות הקדמונית אינך יודע על כך דבר. סיבה ותוצאה? למה לא, אבל אם אתה באמת תמים, תוכל לראות שהעבר הוא תוצאה של מה שקורה עכשיו. זה חוזר אחורנית, כמו שגל שחוזר מספינה. כל ההדים לבסוף נעלמים, נעלמים, נעלמים. והכל מתחיל כעת. מה שאנו מכנים "עתיד" הוא שום דבר, הריק הגדול, והכל יוצא מתוכו. אם תעצום עיניך, ותעמיק בטבע המציאות רק בעזרת אוזניך, תמצא שישנו רקע של דממה, שכל הקולות בוקעים ממנו. אם תעצום עיניים ורק תאזין, תגלה שהקולות באים מהריק, צפים ומתרחקים, חדלים להדהד, והופכים לזכרון, שהוא סוג אחר של הד. הכל פשוט מאד; הכל מתחיל עכשיו, ולכן הוא ספונטני. לא קבוע מראש; דטרמיניזם הוא רק רעיון פילוסופי. הכל גם אינו שרירותי; זה רק רעיון פילוסופי אחר. אנו מבחינים בין מה שמסודר לבין מה שאקראי, אבל איננו יודעים למעשה מהי אקראיות. מה שהוא "סיבת עצמו" פירושו שהוא קיים בספונטניות מכורח עצמו, וזוהי אגב גם המשמעות האמיתית של לידת הבתולין. זהו העולם, זהו הטאו, אבל אולי זה גם מה שגורם לנו לחשוש. אנו עלולים לשאול, "אם הכל קורה מעצמו, מי אחראי? די ברור שאני לא אחראי, אבל אני מקווה שיש כאן אלוהים או מישהו שמשגיח פה". אבל אם מישהו משגיח, יש דאגה נוספת שאולי לא חשבת עליה: "מי שומר על בתו של השמרטף בזמן שהוא יוצא לעבודה?" מי שומר על השומר? מי מפקח על המשטרה? מי דואג לאלוהים? אולי תאמר שאלוהים לא צריך שידאגו לו. באמת? אז גם העולם לא.

naama ym, cc-by-sa

פיקוס בשדרות הנביאים


	הטאו הוא נתיב המים


	הטאו הוא סוג של סדר, ולא הסדר הגס שבו שאנו מארגנים הכל בתיבות או בשורות גיאומטריות. כשאתה מביט בצמח אז ברור לחלוטין שיש בו סדר. אנו רואים מיד שאין כאן תהו ובהו, למרות שאינו סימטרי ואינו גיאומטרי. הצמח נראה כמו ציור סיני, מכיוון שהסינים העריכו כל כך את הסדר הבלתי-סימטרי עד שהוא נעשה חלק אינטגרלי בסגנון הציור שלהם. בסינית קוראים לזה "לי", ופירוש המילה הוא "הסימנים באבן הירקן". פירוש נוסף הוא סיבי העץ, וכן סיבי השריר. נוכל לומר שגם לעננים יש "לי", לאבן שיש יש "לי" ושלגוף האדם יש "לי". אנו מזהים אותו, והאמן מעתיק אותו בין אם הוא צייר נוף, צייר דיוקנאות או אמן אבסטרקטי. כולם מנסים לבטא את מהות ה"לי". הדבר המעניין הוא, שלמרות שכולנו יודעים מהו, אין דרך לתארו. מכיוון שהטאו הוא הדרך, אנו יכולים לומר ש"לי" הוא נתיב המים, והצורות של "לי" הן גם הצורות של מים זורמים. אנו רואים את צורות הזרימה כמו חקוקות בסיבי העץ, שהן למעשה זרימת השרף; בשיש, בעצמות ובשרירים. כל הצורות הללו עשויות על פי עקרונות הזרימה. בדוגמאות הנוצרות במים זורמים תמצא מוטיבים רבים מהאמנות הסינית, כמו צורת ה-S במעגל היין-יאנג. כך ש"לי" הוא צורת הזרימה, המחול המופלא של הנוזל, כיוון שלאו טסה מדמה את הטאו למים. הטאו הגדול זורם לכל כיוון, לימין ולשמאל, הוא אוהב ומזין הכל, אך לא מושל בדבר. כפי שהוא כותב במקום אחר, המים תמיד מחפשים להגיע אל הרמה הנמוכה ביותר, שאדם מפחד ממנה, כיוון שאנו תמיד מנסים לשחק משחקי עליונות ולגבור זה על זה. אך לאו טסה מסביר שהמקום העליון הוא הכי פחות בטוח. כולם רוצים לטפס לצמרת, אך אם יעשו כן העץ יפול. זהו הכשל של החברה האמריקאית. לאו טסה אומר שהעמדה הבסיסית היא החזקה ביותר, ואת זה אפשר לראות בג'ודו או באייקידו. אלו אמנויות לחימה שבהן אתה בא מתחת ליריב, כך שהוא נופל מעליך כשהוא תוקף. ברגע שהוא בא לתקוף או שעליך לרדת נמוך ממנו, או לסוב במעגל קטן מזה שלו. באייקידו אתה מסתובב כל הזמן, ולדבר מה מסתובב יש כוח צנטרפוגלי, כך כשאם משהו נכנס לשדה שלך הוא מועף בכוח הזה, אך בשל התנופה שלו. זה מאוד מעניין. ובכן, נתיב המים הוא דרכו של הטאו. לפרוטסטנט האנגלו-סקסי זה נראה עצל, חסר חוט שדרה ופסיבי לחלוטין. תמיד כשאני מדבר על כך אנשים שואלים, "אם אנשים יעשו כעצתך האם הם לא יהפכו לפסיביים נורא?" ובכן, מנקדות מבט שטחית, הייתי אומר שמידה מסוימת של פסיביות תהיה גורם ממתן מצוין לתרבות כמו שלנו, משום שאנו תמיד גורמים נזק בניסיוננו לעזור לזולת. אנו פותחים במלחמות לטובתם של אחרים, ומנסים לעזור לאנשים בארצות "לא מפותחות" בלי להבין שאנו עלולים בדרך להרוס את צורת חייהם. כלכלות ותרבויות שהתקיימו באיזון אקולוגי במשך אלפי שנים הופרעו בכל העולם, לרוב עם תוצאות הרסניות.

אלן וואטס

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

הספרייה
	הגורו בחיתולים
	אושו: הפסיקו לעשות את עצמכם אומללים
	חטטנים הביתה
	המסע אל החוכמה
עוד...

סקר


יצאת פעם מחוץ לגוף?
כן
לא