מעריב nrg - כשסופרמן בכה - אומנות לחימה

ראשי > ניו אייג' > אומנות לחימה > כתבה

כשסופרמן בכה

לא תמיד כדאי להיות ילד גיבור שלא נשבר אף פעם; הרי כדי להגיע לפסגה, אמן קונג פו לא אמור לנצח את המציאות. מיומנו של תלמיד

דפדף בניו אייג'

שי רוז
19/12/2007 12:02

לא הגעתי לאימון השבוע. רבע שעה לפני תחילתו הודעתי למורה שאני מבטל. זאת למרות כל הקולות הרגילים בפנים על התמדה והתמודדות עם קושי ושאר המשפחה. אחר כך האוטובוס איחר, מישהי שרציתי אמרה לי "לא" והעניינים המשיכו להתדרדר בשמחה רבה. נראה שלכולם יש ימים כאלה, ששום דבר לא הולך וכל התכנונים נזרקים לפח, אחד אחרי השני. ואז מה שבא לעשות זה לרסק איזה קיר בבעיטות, או לעזוב הכל ולהגר להתנחלות בנפאל.

חגורה שחורה? אין דבר כזה
המדריך שלי אומר שלקבל את החגורה השחורה זה אירוע עצוב כמעט באותה מידה שהוא משמח. מיומנו של תלמיד קונג פו
לכתבה המלאה

מה עושים? במצבים כאלו אנשים בוחרים באחת משתי ברירות-על: Fight or Flight - להילחם או לברוח. להדחיק את הכאב ולהמשיך לבעוט עד שהקיר ייפול, או לשקוע בתוך הכאב ולחשוב רק על וכמה כל העולם מנסה לדפוק אותי.

פעמים רבות הייתי אומר שכדאי להילחם באותן מחשבות הסתגרות ובריחה, ופשוט להזיז את התחת ולהמשיך הלאה. אבל היום אני רוצה לדבר על כמה חשוב להיכשל. כמה חשוב לא לעמוד בציפיות שלך מעצמך לפעמים. שהאגו, אותה דמות דמיונית מפוארת שאנחנו מפתחים על עצמנו, יחטוף סטירה. שיראה שאני לא הדמות המושלמת שהוא תמיד רוצה להיות.

שי רוז

על הפנים. נזיר שאולין

מסוכן לא לטעות

כמה חשוב לא להסתיר את הכאב הזה מאחרים, או בעיקר מעצמנו, ולא לטמון את הראש בחול אחרי שנכשלת. חשוב להסכים לטעות ולהיות מוכן לא להצליח לפעמים. בעולם שאני גדלתי בו לטעות זה חיסרון: אתה חשוף כל הזמן, ואם תטעה מישהו ינצל את ההזדמנות ויפגע בך. אנשים רבים חיים תחת התחושה הזו ופועלים בהתאם. אני לא מאשים כאן חס וחלילה את הוריי האהובים או מישהו מהאנשים שגידלו אותי. זה פשוט מנהג העולם. אתה מגדל את הילד כך שילמד להגן על עצמו ולא יחשוף את הצדדים החלשים שלו.

אך מסוכן גם להישאר לא-טועה-אף-פעם. אין אדם שלא טועה - אם אתה עושה דבר חדש בצורה חסרת פגמים מהרגע הראשון, כנראה שהוא לא היה חדש לך באמת. כנראה גם שלא הסתכלת

טוב מספיק. במקום שאין בו טעויות אין גם למידה - הרי למידה אמיתית, אם זה תרגילים בגיאומטריה או העברת הילוכים במשאית, נראית תמיד כמו שנראה מהצד ילד שלומד ללכת - עם המון נפילות.

כולם רוצים להצליח. כולנו רוצים לרוץ קדימה כל הזמן ולא לאבד שיווי משקל אפילו לשנייה, כי עלולים לדרוס אותי אחרים. ואם לא ידרסו, בטח יעקפו בגיחוך. אל תעצור לשנייה אחרת תפסיד. והאמונה הזו משותפת לרוב האנשים שתשאל ברחוב: תמיד צריך להרוויח משהו ומהר. כי אם לא, מישהו אחר ירוויח והוא יגיע לפניי לפסגה הבאה. אבל כמו שאמרנו בפעם שעברה, הפסגה הבאה לא באמת קיימת. היא רק איזשהו אופק לא קיים, מין קשת בענן שלא נגיע אליה לעולם.


	מזל שאמרה לי לא


	בשביל להתעורר מן המירוץ, ויותר מכך, בשביל ליהנות מהדרך לפני שהיא תסתיים לנו בהפתעה, חייבים ליפול מדי פעם. לשרוט את הברך באבנים, ולו רק בשביל להרגיש את החיים האלה מקרוב. לנשום עמוק בלי לחץ או רצון להספיק כבר את הדבר הבא. להביט על הנוף, על הדרך שהלכתי ועל הדרך שאלך. ואז אפשר גם לראות את השיעור העצום שיש בכל כישלון קטן. אותה בחורה מתוקה שאמרה לי "לא", אי שם בתחילת הכתבה, עושה לי שירות חשוב בסטירה שהיא נותנת לאגו שלי. היא מעירה אותי ואותו מטיסה אוטומטית בנתיב השמאלי, שבו החיים מרחפים בצד בכתם אפור מטושטש, מהר מכדי לקלוט משהו או ליהנות מיופיו של פרח. היא עוזרת לי להתעורר מהחלום. לראות שיש פה רגע מיוחד, שבו אני יכול לגלות משהו חדש על עצמי. לבחון שוב את הפרשנות הרגילה שלי ל"כישלון" המוחץ הזה, ואולי להשתנות. בימים עברו, הייתי מדלג מהר לאופציה הבאה. מוחק את העדויות המפלילות לפני שמישהו יראה וממשיך לרוץ כאילו כלום. אבל עכשיו אפשר לנוח בשקט ולעכל את המידע החדש. בסדר, אז נפלתי. היא לא רוצה להיות איתי עכשיו. בסדר. מותר לקבל "לא". מותר לא להצליח תמיד. מה כדאי לי באמת לעשות עכשיו? לאן פונים? אולי הגוף דווקא רוצה לנוח קצת מהמירוץ? אפילו אלוהים נח אחרי שישה ימים.

שי רוז

מותר לקבל מדי פעם ''לא'', לא?


	להפסיד כדי לנצח


	מן העבר השני, מסוכן לוותר יותר מדי. צריך להיכשל מדי פעם, אבל לא להשתמש בזה בתור תירוץ לפרישה מהדרך ומהעולם האכזר. הקצה הרחוק של הסקאלה, שאומר שאני אוותר תמיד ואתן לאחרים לרוץ הלאה בלעדיי, הוא בעייתי בפני עצמו. יש בתוכנו חלקים שהתפקיד שלהם הוא להגן עלינו מפני פציעות וכישלונות, והם עושים את עבודתם נאמנה. חשוב לנוח ולהתכרבל בתוך עצמנו מדי פעם. אך התמכרות לעבודה דרכם עלולה להביא אותנו לחיים ללא תנועה. חיים תחת שליטת הפחד מהעשייה והסתגרות בפני החוויות ששביל החיים מספק. כך גם בעולם אמנויות הלחימה. הרי "קונג פו", כמו שאני לומד אותו, אינו רק שיטת לחימה שבה אתה לומד להרביץ חזק להרבה אנשים במקביל. זוהי אמנות המכילה את כל ישותך כאדם, ונועדה ללמד אותך לעמוד לקרב מול המציאות. אתה לא אמור לנצח את המציאות תמיד, ואפילו לא בקרב בודד אחד, מאחר ואין באמת מלחמה. אתה אמור להתמודד. "קונג פו" הינו במובן מסוים אמנות השלווה: להיות בהרמוניה עם כל דבר. הוא היכולת להתמודד עם אגרופים ובעיטות ועם כישלונות וטעויות באותה צורה – להתפתח בעזרתם ולהתעלות מעליהם בדרך לפסגה האמיתית. אדם צריך לטעות. גם לוחם אימתני ואפילו סופרמן-וונאבי שכמוני. הרי אדם ללא טעויות הוא לא אדם, אלא בסה"כ תחפושת של אדם. אמנם תחפושת מאוד מוצלחת, אבל רק תחפושת. רגעים של אי הצלחה, כשהגוף רוצה להתחבא ולהתכרבל בפינה חשוכה, הם רגעים חשובים מאין כמוהם. בדיוק כמו במסאז' או טיפול במגע, הכאב הזה יכול לשחרר שרירים תפוסים ולפתוח חסימות. לכן כדאי לפעמים להקשיב לו ולחבק את עצמך כשעצמך מבקש, ולא תמיד להיות ילד גיבור וחסון שלא בוכה אף פעם. כי בשביל לנצח במירוץ באמת, חייבים ליפול ולהיכשל מדי פעם.