 |
נפש האדם היא מציאות מתנועעת. אין מצב בו נפש האדם נמצאת במנוחה מוחלטת; ישנה תנועה קיצונית וישנה תנועה מושקטת. התנועה הנה תמיד מהתפשטות להתכנסות, ומהתכנסות להתפשטות. בפרקים הקודמים למדנו לזהות את עוצמתה של התנועה והאם היא חיובית או שלילית. עתה נבחן שלושה סוגים שונים של התפשטות והתכנסות: בתוך האגו, כיציאה מהאגו ומחוץ לאגו.
האופן הראשון הוא כאשר האדם חי עדיין בתוך העולם של ה"אני", מה שנקרא ה"אגו". ההתפשטות שלו היא התפשטות של אגו, לצורך עצמו בלבד, וגם ההתכנסות שלו. שתי התנועות נעשות כדי להיטיב עם עצמו.
 |
יום אסוני הוא יום ששוני |
מדוע אנשים אינם תמיד שמחים בחתונות? מדוע רכישת דירה מעוררת באחד התלהבות ואצל אחר חרדה? פרק שני בקורס להכרת הנפש האדם |
לכתבה המלאה |
  |
|
|  |
האופן השני הוא של אדם שנמצא במצב יותר עליון, יותר פנימי. התפשטותו היא עצם היציאה מה"אגו", וההתכנסות שלו היא כניסה חזרה לאגו, ודאגה לעצמו.
באופן השני, לעתים דווקא התכנסות היא יציאה מהאגו, ופעולה חיצונית כלפי חוץ עלולה להיות במהותה כניסה לאגו. לדוגמא כאשר נפשו של אדם מתרחבת כשהוא מדבר עם אנשים, שואל בשלומם, ואף מתעניין לפרטי פרטים, אך לעתים לא מעניין אותו באמת מה קורה עם השני; הוא רוצה לדעת, למשל, היכן הוא קנה איזה חפץ או כמה הוא מרוויח רק כדי לספק את יצר הסקרנות של עצמו. על פני השטח זה נראה כהתפשטות, אך בעומק מדובר בהתכנסות לתוך האגו.
וכן להפך: ישנו אדם שפוגש את רעהו, והוא שותק ומתכנס לתוך עצמו. מדוע? הוא מזהה שחברו מעורער מעט, כאומר: הניחו לי, תנו לי לשבת בשקט. וכיוון שאין ברצונו להפריע לידיד, הוא יושב, שותק ומחכה: כשירצה החבר לדבר - נדבר. במקרה כזה - לא לצורך עצמו הוא מתכנס, אלא למען זולתו.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
רוב האנשים – נעים בתוך בעצמם
|
 |
|
 |
 |
 |
|
האופן שלישי הוא כשאדם באופן כללי מצליח להגיע לרמה גבוהה של יציאה מהאגו [כמובן שאי אפשר לצאת באופן מוחלט], אזי הוא מניע את עצמו בפעולה של התפשטות והתכנסות על פי השאלה של תועלת הזולת. פעולותיו אינן נמדדות במידה של מה טוב לי ומה נוח לי ומה אני רוצה, אלא כיצד אוכל להיטיב לנבראים. במקום שהוא מזהה שההטבה תהיה התפשטות - הוא מתפשט, ובמקום שהוא מזהה שההטבה תהיה התכנסות - הוא מתכנס.
לדוגמא: הוא נמצא בסביבה בה ישנם עשרה יועצים, וברור לו שדעה נוספת רק תלבה את המדורה, אזי הוא שותק. לעומת זאת אם
הוא נמצא במקום שזקוקים ליד תומכת - הוא מושיט אותה. הוא מזהה מה הצורך ופועל לפי הצורך.
רוב בני האדם לא הגיעו למדרגה השלישית. גם המדרגה השנייה קיימת רק אצל אנשים שנולדו עם טבע עמוק לדאוג לזולתם או כאלו הנמצאים בתהליך של עבודה רוחנית. בדרך כלל בני האדם מתכנסים ומתפשטים מתוך דאגה עצמית.
על האדם לזהות היכן מקומו ביחס לשלוש ההבחנות הללו. אם הוא לא מזהה את עצמו נכון, לא יזהה מהי אצלו התפשטות ומהי אצלו התכנסות. שכן, כפי שביארנו, לעתים מה שנראה אינו מה שמצוי בעומק.
|
 |
 |
 |
 |
|
/images/archive/gallery/860/703.jpg
הכי חשוב - להגיע לאיזון Lee Jordan , cc-by |
Lee Jordan , cc-by |
הכי חשוב - להגיע לאיזון |
|
|
 |
 |
 |
 |
|
יותר טוב מהבורסה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
הדברים מורכבים וקשים. אבל אנו הרי רוצים שחיינו יהיו בכיוון של צמיחה ועלייה. כאשר לאדם יש סכום כסף שברצונו להשקיע, ניצבות בפניו שתי אפשרויות: או להפקידו בבנק, ולקבל עליו ריביות קבועות ולשכוח ממנו. או להשקיע את כספו בבורסה. אלא שבמקרה כזה יהיה עליו להקשיב כל חצי שעה לחדשות, לשמוע אם יש איזושהי תנודה שעלולה לשנות את המצב. ישנם עשרות אלפי אנשים במצב הזה, ומהם עלינו ללמוד דבר אחד: להיות עם יד על הדופק כלפי הנפש של עצמנו. נפש האדם היא השקעה טובה יותר מהבורסה.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
קול דממה דקה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
הנפש נעה, כאמור, ללא הרף. כשהתנועה רועשת, הרי שמצב הנפש הוא מצב בלתי שקט. כאשר התנועה שקטה יותר, כך גם מצב הנפש. מהו הצורך בהשקטה? ומה החיסרון במצב של רעש?
נפש האדם היא בעצם כלי לקבל בתוכו אור פנימי. בכדי שהאדם יוכל לקבל את האור הפנימי, עליו לבנות את הנפש באופן ראוי. לדוגמא: כוס שממלאים בה מים עד שפתה, ומנענעים את הכוס באופן מהיר, תשמור במקרה הטוב רק על חצי מהתכולה. כדי שהמים יישארו בכוס, צריך להעמידה במקומה. ואם צריכים להזיז את הכוס, עלינו לעשות זאת בתנועה איטית ומאוזנת.
הנמשל כאן עמוק מהמשל. אך ההבנה הבסיסית היא שהנפש היא כלי לאור האלוקי שנמצא בבריאה. כתוב: "לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א', יט, יא-יב). בכדי שנפש האדם תוכל להיות כלי לאורו ית"ש, אינה יכולה להיות במצב של רועש - "לא ברעש ה'", או במצב של תנועה ערה - "לא ברוח ה'", אלא בשקט - "קול דממה דקה".
בהשקטה פנימית אין הכוונה למצב ללא תנועה, אלא לתנועה שקטה מאוד, שרק דרכה ניתן לחוש את האור הפנימי שבתוך הבריאה.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
בניין של מיזוג, לא של הקצנה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
מי שכבר הרגיש אור מסוים בנפשו כתוצאה של שקט - מבין את הדברים יותר. אך הרבה פעמים אדם חווה רגשות פנימיים לא בשל השקטה אלא כתוצאה של זעזועים – מנקודה של הקצנה לאחד משני הקצוות.
ישנן בעולם דרכים שונות ומשונות כיצד לחדור לעומק נפשו של האדם. ההרגשות יכולות לנבוע מהקצוות, והן יכולות לנבוע מנקודת השקטה שבאמצע. אלו הם נתיבים שונים לחלוטין.
נבאר את הדברים. אדם שחווה למשל זמן של שמחה מיוחדת כגון חתונה, או להיפך - אֵבֶל על אביו או אימו רח"ל - הרי נפתח לו עומק פנימי בלב - זו חוויה שבאה מהקצנה. כך גם חוויות שמקורן בבדידות מוחלטת או לחלופין מפעלתנות רבה.
אבל להקצנה אין קיום! כל אדם יודע שאפילו ששמח מאוד בליל כלולותיו, עומק השמחה לא נשאר זמן רב. וכן להפך: אדם רח"ל התאבל על אביו או אמו, בשעה שמתו מוטל לפניו העצב חד ועמוק, אך עוברים שלושה ימים ובגדרי ההלכה דין האבלות משתנה, עוברים שבעה ימים - קמים מהשבעה. עוברים שלושים יום - דרגת האבלות קלה יותר, ולאחר י"ב חודש, "גזרה על המת שישתכח מהלב". וכל זאת משום שההרגשה באה כתוצאה מהקצנה, ולהקצנה אין קיום.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
האיזון כקרקע של הגילוי העצמי
|
 |
|
 |
 |
 |
|
מכיוון שאנו בתנועה, האדם לא נשאר תמיד בצד הקיצוני, ולכן אין להרגשות המתלוות קיום מתמיד. אך אדם שבונה את בניין נפשו על גבי שקט, איזון ומיזוג – לרגשותיו יש קיום תמידי.
אדם כזה, אפילו אם לרגעים יש הקצנה, הוא לומד איך לאזן את הנפש ולמזג אותה, וכאשר הוא ממזג אותה הוא חוזר למצב הטבעי. וכאשר בניין הנפש הוא על גבי מיזוג, החוויה מגיעה מנקודה הרבה יותר עמוקה. ולא רק שהיא באה באופן תמידי, אלא שמקור החוויה הוא מעולם הרבה יותר עמוק.
כשהאדם מנסה לבנות את עצמו על גבי הקצנה, ברור שלא תצלח דרכו, הכל ייעלם ממנו. אך כשהחוויה מגיעה מעומק נקודת האדם, ונבנית באופן סדיר, היא לא מתבטלת. טבעה של הקצנה שהיא איננה באה לגלות מיהו באמת ה-'אני'. לעומת זאת, המיזוג בא לגלות את נקודת העצם של ה-'אני' הגנוז בתוך האדם.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
|
|