 |
/images/archive/gallery/872/620.jpg מלאכים אינם חולמים
עטיפת הספר  |
|
|
|
|
| האחד, כעקרון המונח בבסיס הכל, הוא מסתורין שרק פרדוקסים יכולים לנגוע בו. שני קטעים מתוך ספרה של רחל גורדין "מלאכים אינם חולמים - משנתו של אבן ערבי" |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
nrg מעריב
31/12/2007 16:43 |
nrg מעריב
31/12/2007 16:43 |
|
|
|
|
|
|
|
ילד אחד, רועה כבשים, בא לבית הספר. המורה לימד את המספרים. אחרי שהסביר 1 – עבר ל-2, ומ-2 ל-3. הרים הילד הרועה את אצבעו וביקש: "המורה, אני עוד לא מבין 1". חזר המורה והסביר 1 ו-2 ו-3 ו-4. הצביע הילד שוב ואמר בהיסוס: "סליחה, המורה, אבל אני עוד לא מבין 1". חזר המורה והסביר בסבלנות שוב ושוב את כל המספרים. שנים אחר-כך בא התלמיד-לשעבר לבקר את המורה וזה שאל אותו בליגלוג: "נו, אתה כבר מבין 1?" "כן", השיב התלמיד. הוא כתב על הלוח "1" והלוח נבקע לשניים.
כמו בסיפור עממי זה גם אצל אבן ערבי הבנה אמיתית של "אחד" חודרת את סודות היקום. היא צופנת יכולת מאגית ויש בכוחה להפוך את העולם. ה"אחד" הוא לא רק המספר הראשון בסדרה (1, 2, 3, וכו') אלא גם העקרון המונח בבסיס המספרים (1, 2=פעמיים 1, 3= שלוש פעמים 1, וכן הלאה). ככזה – הוא אינו מוסבר על-ידי משהו אחר אלא מגלם מהות מסתורית שחשיבה לוגית אינה מסוגלת לגעת בה. אפשר להבין הבנה מכנית את היחס בין המספרים, לטייל ביניהם בנוחיות, לשחק בהם, ואפילו לבנות בכוח החוקיות המתמטית עולם מורכב ומרתק. אך לחקר ה"אחד", שעליו מבוסס הכל, לא נגיע בדרך זו.
לפי אבן ערבי יש רק מציאות אחת. מציאות זו היא אלוהים. אין שום דרך לתפוס, להבין או לתאר מציאות זו כי היא נמצאת מעבר לכל יחס או השוואה. אך יחד עם זאת היא מתבטאת בכל, ואין דבר בעולם, הגשמי או הרוחני, המתקיים בלעדיה. כפי ש-1/2, 1/3, או 1/100, הם יחסים בתוך ה"אחד", שאינם משנים את אחדותו - כך גם הריבוי בעולם מאיר יחסים שונים בתוך האל האחד. אחדות-היש היא אמת שאין להתפשר עליה. ב"חיבור על היש" - שיוחס בטעות לאבן ערבי אך נכתב כנראה ע"י אחד מממשיכי דרכו (בליאני בן המאה ה-13) – מתוארת האחדות: "התהילה לאל שלפני אחדותו אין 'לפני' אלא אם ה'לפני' הינו הוא, ואחרי יחידותו אין 'אחרי' אלא אם ה'אחרי' הינו הוא. הוא יש, ואין עימו לא אחרי ולא לפני, לא מעל ולא מתחת, לא רחוק ולא קרוב, לא איחוד ולא הפרדה, לא איך
ולא איפה ולא מתי, לא זמן ולא דקה ולא עידן, לא ישות ולא מקום... הוא האחד ללא אחדות והיחיד ללא יחידות... הוא הראשון ללא ראשוניות והאחרון ללא אחרוניות. הוא החיצוני ללא חיצוניות, והפנימי ללא פנימיות. כוונתי שהוא עצם הקיום של הראשון ועצם הקיום של האחרון, ועצם הקיום של החיצוני ועצם הקיום של הפנימי. כך שאין ראשון ואין אחרון, אין חיצוני ואין פנימי, אלא הוא". ההגיון, המבחין בין דברים שונים, מתקשה לקבל הצהרה פרדוקסלית זו. אך הלב, המקשיב למוסיקה של הדברים, מזהה את האמת המכילה את הניגודים ונענה לה בחדווה.
האחד, כעקרון המונח בבסיס הכל, הוא מסתורין שרק פרדוקסים יכולים לנגוע בו. בגלל אי-נגישותו אנחנו מתייחסים אליו כאל מובן-מאליו, ומחזיקים בעולם של ריבוי מכני מבלי לשאול למהות המאפשרת ריבוי זה. כל שיגרה, או הרגל, נובעים מתפישה מכנית של הריבוי – בדומה לילדי אותה כיתה שהתקדמו ל-2, 3, ו-4, בטרם הבינו באמת את האחד. אבל "אחד" הורס את הגבולות בין הדברים. "אחד" מנתץ הגדרות. "אחד" משבש ידיעת טוב ורע, שהרי הם מבוססים על הפרדה.
התיאור ההולם ביותר של אמת זו, לפי אבן ערבי, הוא שמו של אלוהים "היחיד והמיוחד" המופיע בערבית כשם כפול. ה"יחיד" וה"מיוחד" הם כשתי פניו של האל הרומי יאנוס, שכל אחת מהן צופה לכיוון אחר אך יחד הן מבטאות את האחדות, כותב בולנט. ה"יחיד", הוא כותב, הוא אותו היבט של האחדות שאינו ניתן לביטוי. זו הבדידות הפנימית שאין לה כל תכונה. אך ה"מיוחד" הוא מעבר לכך כי הוא מציין את הבלתי-ניתן-להשוואה, בהיותו האחד והיחיד מסוגו. מיוחד הוא זה השונה מכל האחרים. אך במציאות שבה אין אחרים המושג "מיוחד" אינו ניתן להבנה. ואולם, גם אם ההגיון אינו מקיף "מיוחדות" כזאת – קיומה בעולם מורגש. אם המהות האלוהית היא מיוחדת, מוחלטת, שאין לה דמיון לשום מציאות אחרת, ויחד עם זאת היא מתבטאת בכל – כי אז המיוחדות היא "טביעת האצבע" האלוהית בעולם, והיא מעניקה לכל הקיים איכות רעננה וחד-פעמית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
את השם "מיוחד" מזהה אבן ערבי עם המהות, העקרון של היחידה, שהיא מעבר לסידרת המספרים, אך אין היא שוללת אותם. ה-2, ה-3 וה-4 אינם אלא ביטויים שונים של ה-1, שלכל אחד מהם יש תכונות מיוחדות משלו ומקום שונה בהיררכיה של המספרים, אך כל אחד מהם הוא ביטוי מיוחד של האחד. ואילו ה"אחד", "היחיד" (ואחיד), מזוהה עם השם, המספר הראשון, שמציאותו שוללת והורסת את כל המספרים האחרים. אם יש רק אחד – כל העולם היחסי מאבד את משמעותו. "אם תאמר 'אחד'", כותב אבן ערבי, (כיתאב אל פנא פי ל'מושאהאדא – ספר הכיליון בהתבוננות) "הכל מלבדו נכחד ע"י ההוויה של שם זה". "על ידע והארה מסויימים אלה להיות מוסתרים מרוב היצורים, בגלל הגובה והרוממות שלהם", הוא כותב, ומוסיף: "זהו תהום עמוק שהרס רובץ לפיתחו".
כשנשאל מוחמד ע"י יהודי מדינה מי הוא אלוהיו, השיב: "הוא, אלוהים, מיוחד. אלוהים קיים לעצמו. לא מוליד ולא נולד. ולא ייכון דבר דומה לו" (מן הקוראן). אלוהים הוא יחיד ומיוחד. לא רק משום שאין ריבוי של אלים, אלא בעיקר משום שהוא הינו הוא עצמו. לא נודע לאחר מלבדו. מכאן נובע היותו קיים-לעצמו – לא תלוי, וללא כל יחס לאחר. מה גם שאין אחר שאינו הוא, שהרי הוא ההוויה כולה. שלא כבני האדם - הוא לא נולד ולא מוליד, כך שאין טעם להשליך עליו תכונות אנושיות או להגדיר מישהו כ"בן האלוהים" (ישוע, בהבנה נוצרית מוגבלת). ו"לא ייכון שום דבר דומה לו". אלוהים הוא לא "כמו" דבר כלשהו וגם לא ההיפך ממנו. הוא מעבר לכל השוואה, כי איך אפשר להשוות אותו כשהוא הקיים היחידי? הרי זה כמו "הצליל של מחיאת כף יד אחת" בחידת הקואן המפורסמת בזן בודהיזם. "כמו"? והרי אלוהים הוא לא כמו שום דבר מוכר, וגם לא כמו שום דבר לא-מוכר. הוא הוא. והוא נאהב בזכות יופיו הזר שאין לאיש בעלות עליו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל רגע הוא הזדמנות
|
|
|
|
|
|
|
אם ה"מציאות" שעליה אנו סומכים אינה יציבה כפי שנדמה לנו - האם ייתכן שהחיים האלה, שאנחנו מתייסרים בהם ושמחים בהם כל-כך – הם רק משחק מראות, שנועד לשקף, מזוויות שונות, את יחסינו עם האמיתי? סיפורי-סרטים, שסוחפים אותנו לתהומות של פחד, צער ואושר, רק משום שכולם סובבים סביב אותה יצירה דמיונית הנקראת בפינו "אני"? שכל עוד זאת קיימת – כל מיני מחשבות ורגשות דבקים בה ובונים לנו "סיפור חיים"? האם באמת יש אפשרות לקום בוקר אחד, להסתכל באותו שק כבד שהוא "אני", ולא להעמיס אותו על כתפינו? האם בכוח זה שהוא "קרוב לי יותר מעצמי" לנתק את קשר הגורל ביני ובין אותו "שק"? – יש צורך בתמימות רבה כדי להאמין בכך. אבל האם "תמימות" היא לא האני האמיתי של כולנו? ניסיון החיים של ה"אני" הרגיל אינו תומך באפשרות של ויתור חד-פעמי על ה"אני" כמרכז היקום. שינויים, אומר ה"אני", מתרחשים טיפין טיפין, בליווי נסיגות רבות, ושום מצב אינו בטוח או סופי. כל רמז לשינוי בעל משמעות מתאזן מיד על ידי נפילה קשה החושפת כמה נלעגת כל יומרה להצלחה. ויתור כזה, כנראה, חייב לבוא ממקום אחר. אולי מאותו מקום של תום, שבו שום דבר אינו נלעג או חסר סיכוי. מקום שבו קסמים מתממשים. מקום של עונג וחדווה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מלאכים אינם חולמים - משנתו של אבן ערבי" יצא בהוצאת כרמל
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
