 |
/images/archive/gallery/876/610.jpg
wheatfieldbrown, cc-by  |
|
|
|
|
| פתחתי את הערימה ופרסתי את הקלפים כמו סיפור. "תינוקת, בת שנה. היא מתה בדרך. קברנו אותה שם", היא אמרה וקולה היה שקט ורך. סיפור טארוט של ענת קידר
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ענת קידר
9/1/2008 16:23 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני מספר שנים הוזמנתי להשתתף באירוע שערך אחד המתנ"סים. מדובר היה בהפנינג אלטרנטיבי, תחת כיפת השמים, שמטרתו לחשוף את הקהל לשיטות טיפול אלטרנטיביות. הגעתי מוקדם, כולי התרגשות וציפייה. זו היתה הפעם ראשונה שהשתתפתי באירוע מעין זה ולראשי התגנבו כל הפחדים הישנים; איך יגיבו? אולי יזלזלו בי ובקלפים? אולי בכלל אף אחד לא יגיע לדוכן שלי? תוך מאמץ לגרש את המחשבות המרושעות, סידרתי את הפינה שלי. פרשתי מפה, מיקמתי את הנרות, תליתי שלט, ולבסוף הנחתי את תיק הקטיפה הסגול עם הקלפים. האירוע עדיין לא החל. התיישבתי במקומי, מאחורי השולחן. הוצאתי את חבילת הקלפים ופרסתי אותה על השולחן. המחשבות הרעילות חלפו, והריכוז חזר אלי. הייתי רגועה. הסתכלתי מסביבי, צופה במתרחש, ואז ראיתי אותה. אישה רזה, צעירה, עם ילד כבן עשר, בטח בנה, מסתובבת כה וכה. מסביב מתרוצצים אנשי ההפקה בסידורים אחרונים. אחד מזיז פנס, אחר מותח חבל ושלישי פורש בדי יוטה, ואילו היא חגה במתחם במעגל.
חזרתי לקלפים. אספתי אותם לערימה אחת, והתחלתי לטרוף. עיניי מרוכזות בקלפים שבידי,
ומוחי מתנקה ממחשבות זרות. בעודי מרוכזת בפעולות ההכנה, הרגשתי מישהו קרב אלי. הרמתי את עיניי, והיא עמדה שם, יחד עם הילד, שאכן כפי שהסתבר היה בנה. "מה זה?" היא שאלה והצביעה על הקלפים. בקולה אפשר היה לשמוע שרידי מבטא, והעברית, כך היה נשמע, לא שגורה בפיה. "זה טארוט", עניתי. היא הסתכלה בי במבט סתום. "קלפי טארוט, קריאה בקלפים, מכירה?" ניסיתי. "לא" ענתה בפשטות. "מה זה עושה?"
"אם יש לך איזה משהו שאת רוצה לדעת, משהו שמציק לך, את שואלת ואני מסתכלת בקלפים", ניסיתי להסביר. "טוב". אמרה והמשיכה לעמוד ולהתבונן בקלפים הנטרפים בין שתי כפות ידי. "את רוצה לנסות?" העזתי. היא היססה. "בואי, שבי", הצעתי, הפעם יותר באסרטיביות. היא התיישבה. "את יכולה לראות גם בעבר?" שאלה בחשדנות. "כן" עניתי בפשטות.
עכשיו כבר הייתי מסוקרנת. "יש משהו מסוים שאת רוצה לשאול?" ניסיתי. היא התבוננה בי בשתיקה. אולי היא לא הבינה חשבתי, וניסיתי שוב. "אם תגידי לי על העבר, אז אני אדע ואשאל על העתיד", אמרה בסוף. חוכמה או חשדנות, תהיתי ביני לבין עצמי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
משהו נשאר שם באדמה
|
|
|
 |
|
|
|
היא טרפה את הקלפים במשך זמן קצר והגישה לי את החבילה. הגיעה העת לפרוס את הקלפים. התחלתי, כפי שאני עושה תמיד, פריסה פתוחה של שלושה קלפים. שלוש הערימות עמדו עתה סדורות על השולחן. התבוננתי בהן, עיניי תרות מאחת אל השנייה מקלף לקלף, כשפתאום תפסה אותי מין התכווצות בבטן, ואחריה פרפרים בלב. 'זהו, יש כאן משהו' אמרתי לעצמי. "את לא מכאן, נכון? שאלתי. היא לא ענתה. "מאיפה באת, מבוכרה?" זיהיתי. "כן" ענתה קצרות. "את לא הרבה שנים כאן, נכון?" שאלתי. "או לא, מזמן, 12 שנה". 'אני מפספסת?' תהיתי ביני לבין עצמי. 'לא!' תחושת הבטן ענתה לי בנחישות. "היה שם טוב, אהבת את החיים שם? את מתגעגעת לשם?" המשכתי לנסות. "לא" היא התעקשה בנחרצות. "בכלל לא מתגעגעת". חזרתי להתבונן, משהו מחייה בבוכרה צעק לי, ודרש התייחסות, ולא ידעתי מהו. "מה את רואה כאן, עכשיו?" היא שאלה, מסיתה אותי מקו המחשבה. "באיזה עניין?" שאלתי בניסיון להתרכז שנית. "כסף, קשה לנו, מה יהיה? יהיה טוב?" השיבה, והגניבה מבט לבנה, שעמד כל אותה העת בצד והאזין. התבוננתי בקלפים שנית, ניסיתי להתייחס לשאלתה האחרונה, אך הקלפים כמו המשיכו את זעקתם מקודם. עד כמה שלא ניסיתי להתייחס לשאלה, העיניים נמשכו אל הקלפים האחרים, אל אלו שסיפרו את קורותיה מבוכרה.
פתחתי את הערימה. פרסתי את הקלפים אחד לצד השני כמו סיפור. "למה את מתגעגעת? מה נשאר שם? מה נשאר בבית הקודם? מה איבדת?" התעקשתי. "כלום, לא היה שם כלום!" המשיכה גם היא בעקשנות נחרצת. שוב חזרתי לקלפים, מתאמצת להאמין לה, 'אולי נבדוק כיוון אחר?!' תהיתי שוב, 'לא! כאן העניין', קבעה תחושת הבטן נחרצות. "באדמה!" שמעתי את עצמי כמעט צועקת. "באדמה, משהו נשאר שם באדמה". קבעתי, עכשיו בטון רגוע ושקט. "מה נשאר שם באדמה?" לא הרפיתי, והרמתי מבטי בציפייה אליה. "לא בבית הקודם, בדרך". קולה השתנה, נהייה שקט ורך. "הבת שלי הבכורה", היא המשיכה לספר. "תינוקת, בת שנה היתה. היא מתה בדרך. קברנו אותה שם, ולפני כמה שנים הבאנו את העצמות שלה לקבר כאן". "איזה זיכרון יש לך ממנה?" שאלתי. "כלום" ענתה קצרות והסתכלה לשנייה על בנה. "יש תמונה שלה בבית? בגד? צעצוע?". "לא, אין כלום", השיבה. "יש נעליים" ניסה הבן. "לא, זה לא שלה, זה של אחיך" תיקנה אותו, והעצימה את הריק. "לקבר את הולכת לפעמים?" שאלתי בעדינות. "לא" ענתה. "אף פעם, זה עצוב מדי, אני לא רוצה לחשוב על זה, אני רוצה לשכוח".
ניסיתי להציע שתעשה משהו לזכרה של התינוקת. שתרקום תמונה עם שמה, או שתיטע עץ לזכרה. ניסיתי להסביר שבליבה התינוקת חיה וקיימת, והחיים החדשים שהיא בנתה לא מחקו את האובדן. ניסיתי במילים פשוטות לומר שהאובדן הזה דורש עיבוד למען ההווה ולמען העתיד. איני יודעת מה היא לקחה מבין כל אלו, מה עזר לה, והאם היא תגייס כוחות להתאבל. היא בעצמה ידעה לומר כי העבר קובע לעתיד, אך אולי על פי הבנתה רק במובן פטאלי של גורל. כשנפרדה ממני פיעמה אצל שתינו מידה של התרגשות, אך שתינו שמרנו על איפוק. הילד כבר רצה ללכת, והוא משך בידה. "הוא הולך איתי לכל מקום". אמרה לי בחצי חיוך, כאילו התנצלה. "תודה רבה" הספיקה עוד לומר כשהפנתה אלי את גבה, ולי נותר רק לחשוב על התינוקת שפועמת בבלי דעת בליבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
ענת קידר היא אמנית יוצרת ובעלת M.A בעבודה סוציאלית, עוסקת באבחון וייעוץ בקלפי טארוט.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
