 |
/images/archive/gallery/596/652.jpg אלברט איינשטיין
AP  |
|
|
|
|
| איינשטיין היה אדם דתי. לפי תפיסתו גם הדת וגם המדע נובעים מאותו מקור: רגש קוסמי שאין לתארו במילים. פרק מתוך הספר "איינשטיין והדת" |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
nrg מעריב
13/1/2008 10:42 |
|
|
|
|
|
|
|
דתו של איינשטיין התבססה על אמונה איתנה בדטרמיניזם [שלילת הבחירה החופשית] ועל שלילה בלתי מתפשרת של כל אנתרופומורפיזם [הקניית דמות אנוש לאל] או אנתרופופתיה [הקניית רגשות לאל] של מושג האלוהים. איינשטיין היה יכול לראות באנטי אנתרופומורפיזם הרדיקלי שלו תולדה הגיונית של הדיבר השני בעשרת הדיברות (שמות כ':4; דברים ה':8), שאוסר על עשיית צלם מוחשי של האלוהי. הוא כיבד מאוד את הרמב"ם, הפילוסוף היהודי הגדול ביותר של ימי הביניים. באחת ההזדמנויות אמר על הרמב"ם ש"השפעתו על בני דורו והדורות הבאים אחריו הייתה מכרעת ומפרה".
 |
| אלוהים לא משחק בקובייה |
אלברט איינשטיין חי בתוך חוויה דתית קוסמית מתמשכת. הוא ה-ר-ג-י-ש את אותה אחדות הרמונית ואף ראה את עשייתו המדעית כנובעת מתוך אותו רגש דתי-קיומי
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הרמב"ם הקדיש פרק שלם בספרו מורה נבוכים לשאלה כיצד לתפוס את אלוהים והגיע למסקנה שידיעת האלוהים מתמצה בידיעה שנבצר מאתנו להשיגו. גם שפינוזה ראה את אלוהים כמצוי מֵעֵבֶר לתיאור ולהשגה בדמיון. במכתב לידיד הוא הסביר זאת באופן גיאומטרי: "על שאלתך אם יש לי מושג ברור ביחס לאלוהים כמו זה שיש לי ביחס למשולש, אני משיב בחיוב, אולם אם תשאל אם יש לי דימוי ברור של אלוהים כמו זה שיש לי בראשי ביחס למשולש, אשיב בשלילה, מפני שאי אפשר ליצור שום דימוי של אלוהים".
מושג האלוהים של איינשטיין, בדומה למושג המשולש של שפינוזה, אינו מכיר בשום דימוי מנטלי. אלוהים יכול להיתפס רק דרך "הרציונליות והמובָנות של העולם שנמצאות מעבר לכל עבודה מדעית מסדר גבוה". כפי שאיינשטיין הסביר בשעתו למלומד יפני, מושג האלוהים שלו מורכב מרגש עמוק יחד עם אמונה בתודעה עילאית שמתגלה בעולם ההתנסות. "בשיח המקובל אפשר לתאר זאת כעניין 'פנתיאיסטי' (שפינוזה). למסורות של דתות אני יכול להתייחס רק מבחינה היסטורית ופסיכולוגית. לדידי אין להן שום משמעות אחרת".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הדת של הפחד
|
|
|
 |
|
|
|
ובכל זאת היה בהתפתחות ההיסטורית של אותן "מסורות דתיות"
כדי לעורר עניין רב באיינשטיין, כפי שמתגלה במאמר "דת ומדע", שכתב במיוחד לניו יורק טיימס מגזין בשלהי הסתיו של 1930. הוא פתח מאמר זה בהנחה שכל דבר שהמין האנושי עושה או חושב קשור באופן כזה או אחר ל"סיפוק צרכים עמוקים ושיכוך כאב", ותהה מה בדיוק היו הצרכים והרגשות שהוליכו לחשיבה דתית ולאמונה דתית במובן הרחב של המלים האלה.
אצל האדם הפרימיטיבי, השיב, "היה זה בעיקר הפחד שעורר רעיונות דתיים - פחד מרעב, מחיות טרף, מחולי וממוות". מאחר שההבנה האנושית של הקשרים הסיבתיים הייתה עדיין בלתי מפותחת, ברא המוח האנושי יצירי דמיון שהחיים והמוות, הבריאות והחולי של הפרט ושל החברה בכללותה היו תלויים לכאורה ברצונם. כדי לרַצות את הישויות האלה ולפייסן, הוצעו להן מנחות וקורבנות, הצורות המוקדמות ביותר של תפילות וטקסים דתיים. לשלב הראשון הזה בהתפתחות הדת קרא איינשטיין "הדת של הפחד".
אין ספק, התיאוריה של איינשטיין על מקור הדת מוציאה מכלל אפשרות את רעיון ההתגלות, שאומר כי אלוהים מגלה את מציאותו לאדם במעשיו, כפי שהיה למשל בהתגלותו למשה על פי המקרא, או באירועים מסוימים, כמו לידתו, חייו ומותו של ישו הנוצרי על פי הברית החדשה, או בדברים שהודיע אחד ממלאכיו, כנאמר בקוראן.
ראיית הפחד כמקור הדת אינה המצאה של איינשטיין. [...] איינשטיין קרא את כוח וחומר מפרי עטו של לודוויג ביכנר Büchner)). אחד הפרקים בספר זה, שנקרא "הרעיון של אלוהים", נפתח במובאה מדברי הסופר הרומי פטרוניוס: "בראש ובראשונה, היה זה פחד שיצר את האלים". אפשר שמלים אלה של פטרוניוס היו עדיין חרוטות בירכתי מוחו של איינשטיין כאשר כתב את המאמר "דת ומדע".
השלב הבא בהתפתחות הדת, לשיטתו של איינשטיין, הוא "התפיסה החברתית או המוסרית של אלוהים," שנובעת מן "הכמיהה להנחיה, לאהבה ולתמיכה". אלוהים הוא גורם שגומל ומעניש, מנחם בעת מצוקה ומשמר את נשמות המתים. התנ"ך והברית החדשה מספקים לאיינשטיין דוגמה ראויה להערצה של מעבר מדת הפחד לבכורתה ההדרגתית של דת המוסר, שעודנה צמודה לתפיסה אנתרופומורפית של אלוהים.
הרעיון של אל (או אלים) הוא עתיק יומין, ואפשר להתחקות על עקבותיו עד פילוסופים יוונים קדמונים כמו קסנופנֶס או קלופון, שאמר כי "אילו היו שוורים או אריות יכולים לצייר, אין ספק שהיו מציגים את האלים שלהם בדמות שוורים ואריות". יותר מאלפיים שנה לאחר מכן אמר המשורר הגרמני פרידריך פון שילר, "האדם מצייר את עצמו באלוהיו", אמירה שמצוטטת אף היא בכוח וחומר מפרי עטו של לודוויג ביכנר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השלב השלישי של החוויה הדתית
|
|
|
|
|
|
|
השלב השלישי של החוויה הדתית, שאיינשטיין קורא לו "הרגש הדתי הקוסמי", הוא "מצב שקשה מאוד לתארו באופן בהיר... למי שחסר אותו לגמרי, בעיקר מפני שאין שום תפיסה אנתרופומורפית של אלוהים שמתאימה לו". מאחר שזה סוג הדת שאיינשטיין אימץ, ראוי לצטט בפירוט כיצד הוא ראה אותו, אם כי חלק מהדברים כבר ידועים לנו מן ה"אני מאמין" שלו.
"האינדיווידואל מרגיש את אפסותם של המאוויים והיעדים האנושיים ואת הנשגבות של הסדר המופלא שמתגלה הן בטבע והן בעולם החשיבה. הקיום האינדיווידואלי נתפס בעיניו כסוג של כלא, והוא רוצה לחוות את היקום כמכלול משמעותי אחד. תחילתו של רגש דתי קוסמי מופיעה כבר בשלב מוקדם של ההתפתחות - למשל, במזמורי תהלים רבים של דוד המלך ואצל כמה מן הנביאים. הבודהיזם, כפי שלמדנו במיוחד מכתביו הנפלאים של שופנהאור, מכיל יסוד חזק פי כמה של הדבר הזה. הגאונים הדתיים בני כל הדורות הצטיינו בסוג זה של רגש דתי, שאינו מכיר שום דוֹגמה או אל שנתפס בדמותו של האדם; לכן לא תיתכן כנסייה שתורתה המרכזית מבוססת על הכרה מסוג זה. מסיבה זו אנו מוצאים דווקא בקרב הכופרים והאפיקורסים של כל דור את האנשים החדורים בסוג הנעלה ביותר הזה של רגש דתי, שרבים מהם נחשבו בעיני בני דורם לאתיאיסטים, ולפעמים גם לקדושים. לאור הדברים האלה, אנשים כמו דמוקריטוס, פרנציסקוס מאסיזי ושפינוזה קרובים מאוד זה לזה".
מכאן פנה איינשטיין לשאלה כיצד אפשר להעביר את הרגש הדתי הקוסמי הזה מאדם לאדם, וכיצד אפשר לעורר אותו מלכתחילה, אם אכן הוא משולל כל תיאולוגיה ודימויים חזותיים. בצומת הזה נפגשים הדת והמדע. כפי שאמר איינשטיין: "לדעתי, תפקידם החשוב ביותר של האמנות והמדע הוא לעורר את הרגש הזה ולשמר את חיותו אצל אלה שפתוחים אליו". ברי שאיינשטיין מודה בכך שיש בני אדם שאינם פתוחים לרגש הזה או שאין להם גישה למדע ולאמנות. הוא אינו מתייחס במפורש לאותם אנשים, אבל ככל הנראה נכון לומר שהוא היה מסכים לגמרי עם מלות השיר של יוהאן וולפגנג פון גתה:
"מי שהמדע והאמנות הם נחלתו
גם הדת היא נחלתו;
מי שלא זכה בשני אלה
מוטב שתהיה לו דת".
ובלבד שהמונח "דת" המופיע בשורה השנייה מתייחס לרגש הדתי, וזה המופיע בשורה הרביעית מתייחס ל"דת ממוסדת" או ל"הדרכה דתית". איינשטיין לא התנגד לחינוך דתי המבוצע כראוי. בהמשך המאמר "דת ומדע" מציין איינשטיין שאם תופסים את הקשר בין דת ומדע, במובן של הדת הקוסמית שלו עצמו שוב אי אפשר לראות את הקשר הזה כאנטגוניזם שאין ליישבו כפי שהרבו לראותו בעבר.
כל זאת, מפני "שאדם המשוכנע לפני ולפנים בפעולתו האוניברסלית של חוק הסיבתיות אינו יכול להחזיק ולו לרגע ברעיון של ישות שמתערבת במהלך הדברים - כמובן, בתנאי שהוא מתייחס להשערת הסיבתיות ברצינות של ממש. לאדם כזה אין שום תועלת בדת הפחד, ובאותה מידה אין לו שום תועלת בדת החברתית או המוסרית. אלוהים שגומל ומעניש אינו מתקבל על דעתו מהסיבה האחת והיחידה שכורח, חיצוני ופנימי, מכתיב את מעשיו של אדם ולכן אלוהים אינו יכול לראותו כאחראי למעשיו יותר מכפי שהוא רואה עצם דומם כאחראי לתנועתו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הספר איינשטיין והדת יצא בהוצאת ידיעות אחרונות ואוניברסיטת בר אילן. המחבר, פרופ' משה (מקס) ימר, חתן פרס ישראל, היה מקורב לאיינשטיין בשנות החמישים.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
