מעריב nrg - ביטול העבודה - פותחים ראש

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

ביטול העבודה

העבודה היא המקור לאומללות בעולם. היא לעג לחירות האנושית. היא הורסת את החיים והופכת אותנו למשעממים וטפשים. מאמרו הקלאסי של בוב בלאק קורא לשים קץ לתעסוקה - הדיקטטורה הגרועה מכל

דפדף בניו אייג'

בוב בלאק. תרגום: ישי אברהמס
24/1/2008 10:00

אף אחד לא צריך לעבוד לעולם.

עבודה היא המקור לכמעט כל האומללות בעולם. כמעט כל רוע שניתן לנקוב בשמו בא מעבודה, או מחיים בעולם שעוצב לצורכי עבודה. על מנת להפסיק לסבול, עלינו להפסיק לעבוד.

זה לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק לעשות דברים. זה כן אומר ליצור דרך-חיים חדשה המבוססת על משחק; במילים אחרות, הנאה בחברותא, חיי שיתוף ואולי אפילו אמנות שיהיו לוּדיות (משחקיות, מהמילה הלטינית ל"משחק"). משחק הוא יותר מאשר משחק ילדים, על אף ערכו של זה. אני קורא להרפתקה קולקטיבית לעבר אושר שיהיה נחלת הכלל, ולהתלהבות שקיימת בהדדיות החופשית. משחק איננו פאסיבי. אין ספק שכולנו זקוקים להרבה יותר זמן לעצלות ורוגע של ממש מכפי שיש לנו כעת, ללא קשר להכנסה או למשלח-יד, אבל מרגע שהתאוששנו מאפיסת הכוחות שגורמת התעסוקה, כמעט כולנו רוצים לפעול. אובלומוביזם [ע"ש העצלן הספרותי אובלומוב] וסטחנוביזם [ע"ש פועל-המופת הסובייטי סטחנוב] הם שני צדדים של אותו מטבע בזוי.

הזכות להיות עצלן
תקועים במשרד? יותר מדי זמן מול המחשב? קבלו השראה מפול לאפארג, שטוען שמי שאוהב לעבוד לוקה בהפרעה
לכתבה המלאה

הלודיים לחלוטין אינם תואמים את המציאות הקיימת. הדבר אינו אומר טובות לגבי "המציאות", אותו חור-שחור היונק את כוח-החיות מהמעט שעדיין מבדיל את החיים מהישרדות גרידא. באופן מפליא - או אולי לא - כל האידיאולוגיות הישנות הן שמרניות מפני שהן מאמינות בעבודה. כמה מהן, בדומה למרקסיזם ורוב סוגי האנרכיזם, מאמינות בעבודה בלהיטות יתר, מכיוון שמלבדה הן מאמינות בכל כך מעט.

הליברלים אומרים שעלינו לשים קץ לאפליה תעסוקתית. אני אומר שעלינו לשים קץ לתעסוקה. השמרנים תומכים בחוקי הזכות-לעבוד. בהולכי בדרכי חתנו התועה של קרל מרקס, פול לאפארג, אני תומך בזכות להתעצל. שמאלנים מעדיפים תעסוקה מלאה. בדומה לסוריאליסטים - רק שאני לא מתלוצץ - אני מעדיף אבטלה מלאה. טרוצקיסטים מתסיסים למען מהפכה מתמדת. אני מתסיס למען מסיבה מתמדת. אבל אם כל האידיאולוגים (והם אכן עושים זאת) תומכים בעבודה - ולא רק בגלל שהם מתכננים להכריח אנשים אחרים לעשות את זו שלהם - מוזר שהם אינם ששים לומר זאת. הם ידברו ללא הרף על שכר, שעות, תנאי עבודה, ניצול, פריון, רווחיות. הם ישמחו לדבר על כל דבר, חוץ מאשר על העבודה עצמה. מומחים אלו המציעים לחשוב בשבילנו, נדיר שהם חולקים עמנו את מסקנותיהם בנושא העבודה, עם כל החשיבות שיש לה בחיי כולנו. ביניהם הם מתווכחים על הפרטים. איגודי עובדים והנהלות מסכימים שעלינו למכור את הזמן של חיינו בתמורה להישרדות, אם כי הם מתמקחים על המחיר.

טום דנהאם

תחושה מוכרת?

משחק על אמת

מרקסיסטים חושבים שצריכים להיות לנו בוסים בירוקרטים. ליברטריאנים חושבים שצריכים להיות לנו בוסים בעלי עסקים. לפמיניסטיות לא אכפת באיזו צורה ינהל הבוס כל עוד הבוסיות הן נשים. ברור שכל אותם מחרחרי-אידיאולוגיות נתונים במחלוקת קשה בשאלה כיצד לחלק את שללו של הכוח. באותה המידה ברור שלאף אחד מהם אין התנגדות לכוח ככזה ושכולם רוצים להחזיק אותנו במצב עבודה.

ייתכן שאתם תוהים אם אני רציני או מתבדח. אני רציני וגם מתבדח. להיות לוּדי אין פירושו להיות מגוחך. משחק אינו חייב להיות קל-דעת, אם כי קלות-דעת אינה קלת-ערך: לעתים קרובות מאוד עלינו לקחת את קלות-הדעת ברצינות. הייתי רוצה שהחיים יהיו משחק - אבל משחק עם פרסים גבוהים. אני רוצה לשחק על אמת.

החלופה לעבודה אינה רק חוסר-מעש. להיות לוּדי אין פירושו להיות רדום. עד כמה שאני מעריך את תענוגות העצלות, היא מתגמלת ביותר כשהיא באה בין הנאות ובילויים אחרים. איני מקדם אף את שסתום-הבטחון המנוהל וממושמע-הזמן הנקרא "פנאי"; רחוק מכך. פנאי הוא לא-עבודה למען עבודה. פנאי הוא הזמן שאנו מבלים בהתאוששות מעבודה ובניסיון תזזיתי אך חסר-תקווה לשכוח את העבודה. אנשים רבים חוזרים מחופשה כה

רצוצים עד שהם מצפים בכליון עיניים לשיבה לעבודה כדי שיוכלו לנוח. ההבדל העיקרי בין פנאי לעבודה הוא שבעבודה לפחות משלמים לך תמורת התנכרותך ותשישותך.

אני לא משחק במשחקי הגדרות עם אף אחד. כאשר אני אומר שברצוני לבטל את העבודה, אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר, אבל אני רוצה לומר למה אני מתכוון על ידי הגדרת המונחים שלי בדרכים שאינן מוזרות או חריגות. הגדרת המינימום שלי לעבודה היא פעולת ייצור המתקיימת בכפייה. שני היסודות הם הכרחיים. עבודה הינה ייצור שנאכף באמצעים פוליטיים או כלכליים, בעזרת המקל והגזר (הגזר הוא רק המקל באמצעים אחרים). אך לא כל יצירה היא עבודה. עבודה לעולם אינה נעשית למען עצמה, היא נעשית למען מוצר או תוצר כלשהו שהעובד (או, לעתים קרובות יותר, מישהו אחר) מקבל ממנה. זוהי העבודה, בהכרח. להגדיר אותה פירושו לתעב אותה. אבל עבודה היא בדרך כלל אפילו יותר גרועה מכפי שנגזר מהגדרתה. הדינאמיקה של השררה, הטבועה בעבודה, נוטה עם הזמן לעבר התחכום. בחברות מתקדמות מוכות-עבודה, כולל כל החברות התעשייתיות, בין אם קפיטליסטיות או "קומוניסטיות", העבודה רוכשת דרך קבע תכונות אחרות, המדגישות את תכונת היותה דוחה ומבחילה.

בוא איתנו לקולחוז. פוסטר סובייטי


	משמעת, משמעת, משמעת


	בדרך כלל - והדבר נכון עוד יותר בארצות "קומוניסטיות" מאשר בקפיטליסטיות, שם המדינה היא כמעט המעסיק היחיד וכל אחד הוא מועסק. עבודה היא תעסוקה או, במלים אחרות, עבודה-בשכר, שפירושה למכור את עצמך בתשלומים. וכך 95% מהאמריקאים שעובדים, עובדים בשביל מישהו (או משהו) אחר. בברית המועצות או קובה או יוגוסלביה או כל מודל חלופי שיובא כראייה [המאמר נכתב ב-1985], המספר התואם מתקרב ל- 100%. רק במעוזיו למודי הקרבות של העולם השלישי - מכסיקו, הודו, ברזיל, טורקיה - חוסים באופן זמני ריכוזים משמעותיים של חקלאים הממשיכים להחזיק בסידור המסורתי של רוב העובדים באלפי השנים האחרונות - תשלום מיסים (=כופר) למדינה או דמי חכירה לבעלי קרקע טפיליים בתמורה לכך שיניחו אותם לנפשם. אפילו עסקת רמייה שכזו מתחילה להיראות טוב. כל עובדי התעשייה (והמשרד) הנם מועסקים, ונמצאים תחת סוג של מעקב המבטיח כניעות. אך לעבודה המודרנית יש השלכות גרועות יותר. אנשים לא רק עובדים, יש להם "משרות". אדם אחד מבצע מטלה יצרנית אחת כל הזמן על בסיס "או ש-". אפילו אם המטלה ניחנה במנה זעירה של עניין עצמי (דבר שאינו קיים במספר הולך וגדל של משרות), הרי שהמונוטונית של בלעדיותה הכפייתית מדלדלת את הפוטנציאל הלוּדי שלה. "משרה" שעשויה לעורר את האנרגיות של אנשים מסוימים, למשך זמן סביר וסופי, בגלל הכיף שבעניין, היא לא יותר מנטל לאלה שצריכים לעסוק בה ארבעים שעות בשבוע מבלי שתהיה להם מילה על איך לעשות אותה, למען רווחיהם של בעלים שאינם תורמים דבר לפרוייקט, וללא הזדמנות לחלוק במשימות או להפיץ את העבודה בין אלה שבאמת מוטל עליהם לעשות אותה. זהו עולמה האמיתי של העבודה: עולם של ברדק בירוקרטי, של הטרדה ואפלייה מינית, של מנהלים מטומטמים המנצלים את הכפופים להם והופכים אותם לשעירים-לעזאזל כאשר על-פי כל אמת מידה רציונלית-טכנית, האחרונים הם אלה שהיו צריכים להיות הקובעים. אבל הקפיטליזם בעולם האמיתי מכפיף את הרציונל של מיקסום הפריון והרווח לצרכיה הדחופים יותר של השליטה הארגונית. ההתבזות שהיא חווייתם של רוב העובדים במקומות עבודתם מורכבת ממצעד מגוון של פגיעות בכבודם שניתן לכנותם בשם אחד: "משמעת". מישל פוקו (Foucault) תיאר זאת כתופעה מורכבת אולם היא פשוטה למדי. משמעת בנויה מהטוטליות של אמצעי השליטה הטוטאליטריים במקום העבודה - מעקב, עבודה במתכונת קבועה וחדגונית, קצב עבודה מוכתב, הדפסת כרטיס עבודה וכו'. משמעת היא מה שחולקים בית החרושת, המשרד והחנות עם בית הכלא, בית הספר ובית המשוגעים. מבחינה היסטורית, היא דבר מקורי ומפלצתי. היא היתה מעבר ליכולתם של דיקטטורים דמוניים בימי קדם כגון נירון וג'נג'יס חאן ואיוואן האיום. עם כל כוונותיהם הרעות, פשוט לא היה ברשותם המיכון לשלוט בנתיניהם בצורה כה יסודית כפי שעושים רודנים מודרניים. משמעת היא שיטת השליטה השטנית במובהק השייכת לעת החדשה, זוהי הסגת-גבול חדשנית ויש לאסור אותה בהקדם.

מעקב, שגרה, משמעת. העבודה ככלא


	בית הכלא והמשרד המודרני


	עבודה היא לעג לחירות. הקו הרשמי אומר שלכולנו יש זכויות ואנחנו חיים בדמוקרטיה. אנשים אחרים, אשר אתרע מזלם ואינם חופשיים כמונו, צריכים לחיות במדינות משטרה. קורבנות אלה מצייתים לפקודות, לא משנה כמה הן שרירותיות, או שהרשויות מחזיקות אותם תחת מעקב מתמיד. בירוקרטים של המדינה שולטים בכל פרט קטן של חיי היום יום. הפקידים הרודים בהם חייבים הסברים רק לבכירים, פרטיים או ציבוריים. בכל אופן, התנגדות ואי-ציות זוכים לעונש. מלשינים מדווחים באופן סדיר לרשויות. כל זה נחשב דבר רע מאוד. ואכן כך הוא, אבל אין זה אלא תיאור של מקום העבודה המודרני. הליברלים והשמרנים והליברטריאנים, המספידים את הטוטליטריות, הם מזוייפים וצבועים. יש יותר חופש בכל דיקטטורה שעברה דה-סטליניזציה מתונה מאשר במקום העבודה האמריקני הממוצע. את אותה היררכיה ומשמעת הקיימות במשרד או בבית חרושת תוכלו למצוא גם בבית הכלא או במנזר. למעשה, כפי שהראו פוקו ואחרים, בתי-כלא ובתי-חרושת הופיעו בערך באותו זמן, ומפעיליהם שאלו באופן מודע זה את טכניקות השליטה של זה. עובד הוא עבד ששוויו מוערך בזמן. הבוס אומר מתי להגיע, מתי לעזוב ומה לעשות בינתיים. הוא אומר לך כמה עבודה לעשות וכמה מהר. הוא חופשי להביא את שליטתו לקיצוניות משפילה ולקבוע, כרצונו, את הבגדים שתלבש ובאיזו תדירות תלך לשירותים. מלבד כמה יוצאים מן הכלל הוא יכול לפטר אותך מכל סיבה או ללא סיבה. הוא דואג שירגלו אחריך מלשינים ומפקחים, הוא אוסף תיקים על כל עובד. נסיון לענות תשובות נקרא "חוסר ציות", משל היה העובד ילד סורר והדבר לא רק שיביא לפיטוריך, אלא עלול גם למנוע ממך פיצויי אבטלה. מבלי להמליץ זאת גם במקרה שלהם, ראוי לציין שילדים בבית ובבית-הספר מקבלים טיפול דומה למדי, המוצדק על ידי חוסר-בגרותם כביכול. מה אומר הדבר לגבי הוריהם ומוריהם אשר עובדים?

אלי דסה

מצאו את ההבדלים. בית ספר


	הפחד מחופש


	מערכת השליטה המשפילה שתיארתי שולטת על מחצית משעות היקיצה של מרבית הנשים והרוב המוחלט של הגברים למשך עשרות שנים, למשך מרבית חייהם. למטרות מסוימות אין זה כה מטעה לכנות את המערכת שלנו דמוקרטיה או קפיטליזם, או מוטב אפילו תעשייתיות, אבל השמות האמיתיים הם פאשיזם-תעשייתי ואוליגרכיה-משרדית. כל מי שאומר שהאנשים האלה הם "חופשיים" הוא או שקרן או טיפש. אתם מה שאתם עושים. אם אתם עושים עבודה משעממת, מטופשת וחדגונית, רוב הסיכויים שתהפכו לאנשים משעממים, טפשים וחדגוניים. עבודה היא הסבר טוב בהרבה לפיגור השכלי הזוחל מסביבנו, אפילו יותר מאשר מנגנונים מטמטמים כגמו הטלוויזיה ומערכת החינוך. אנשים הממושטרים במשך כל חייהם, נמסרים מבית הספר לעבודה ומסוגרים על ידי משפחה בהתחלה, ומעונות לקשישים בסוף, נעשים מורגלים להיררכיה ומשועבדים פסיכולוגית. הכושר שלהם לאוטונומיה כה ירוד עד כי פחדם מחופש הוא אחת הפוביות המעטות שלהם שיש לה בסיס רציונלי. האילוף שלהם לצייתנות במקום העבודה עובר למשפחות שאותן הם מקימים וכך מתרבה המערכת, ביותר מאופן אחד, גם לפוליטיקה, לתרבות ולכל דבר אחר. ברגע שסחטת מאנשים את כוח החיות שלהם בעבודה, סביר להניח שהם ייכנעו להיררכיה ולמומחיות בכל דבר. הם רגילים לזה. אנחנו כל כך קרובים לעולם העבודה שאיננו רואים מה הוא עושה לנו. עלינו להסתמך על צופים חיצוניים מזמנים ומתרבויות אחרות, כדי להעריך את הקיצוניות והחולניות של מצבנו הנוכחי. היה זמן בעברנו שבו "מוסר העבודה" היה נחשב בלתי מובן ואולי מקס וובר עלה על משהו כאשר קשר את הופעתו לדת, קלוויניזם, שאילו צצה היום ולא לפני ארבע מאות שנים הייתה זוכה באופן הולם ומיידי בתווית של כת. יהיה אשר יהיה, עלינו רק לשאוב מחכמת ימי-קדם כדי לשים את העבודה בפרספקטיבה. הקדמונים ראו את פרצופה האמיתי של העבודה ונקודת מבטם שלטה, למרות הארכובות הקלוויניסטיות, עד שהופלה על ידי התעשייתיות - אבל לא לפני שקיבלה את אישורם של נביאיה. בואו נדמיין לרגע שעבודה לא הופכת אנשים לעבדים מנוונים. בואו נדמיין, כנגד כל פסיכולוגיה סבירה והאידיאולוגיה של מעודדיה, שאין לה כל השפעה על היווצרות האישיות. ובואו נדמיין שעבודה אינה משעממת ומעייפת ומשפילה למרות שכולנו יודעים שהיא באמת כזו. אפילו אז, העבודה עדיין שמה ללעג כל שאיפה הומניסטית ודמוקרטית ולו בגלל שהיא תופסת כל כך הרבה מזמננו. סוקרטס אמר שפועלי כפיים הם חברים גרועים ואזרחים גרועים מכיוון שאין להם את הזמן למלא אחר חובותיהן של חברוּת ואזרחוּת. הוא צדק. בעטיה של עבודה, לא משנה מה אנו עושים, אנחנו מסתכלים תמיד בשעונינו. הדבר היחיד ש"חופשי" בזמננו החופשי כביכול, הוא שהוא אינו עולה לבוס מאומה. זמן חופשי מוקדש ברובו להתכוננות לעבודה, להליכה לעבודה, לחזרה מהעבודה ולהתאוששות מהעבודה. זמן חופשי הוא ביטוי מעודן לאופן שבו כוח העבודה, כגורם ייצור, לא רק מסיע את עצמו, על חשבונו, אל מקום העבודה וחזרה, אלא לוקח על עצמו את האחריות הראשית לתחזוקה ולתיקונים של עצמו. פחם ופלדה לא עושים את זה. מחרטות ומכונות כתיבה לא עושות את זה. אבל עובדים כן. אין פלא שאדוארד ג'י רובינסון, באחד מסרטי הגנגסטרים שלו, קרא "עבודה נועדה לפראיירים!"

פוטו אובג'קט

תזהר שלא תהפוך לטמבל





	המאמר פורסם לראשונה באתר אוב - ז.ע.פ. את המאמר השלם של בוב בלאק אפשר לקרוא כאן

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


כמה פעמים בשבוע קוראים הורוסקופ?
פעם אחת. בסופ''ש
כל יום
אף פעם