 |
/images/archive/gallery/876/267.jpg
האוקן-דדקו, cc-by  |
|
|
| האנשים החלולים והוורד המר |
|
| האנשים החלולים גרים בתוך סלע. הם אינם מסתכנים ביציאה לאוויר החופשי וניזונים ממילים ריקות - מכל הדיבורים חסרי התוכן שאנו האחרים משמיעים. אגדה רוחנית מאת רנה דומל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
רנה דומל. תרגום: יואל פרץ
25/1/2008 11:48 |
רנה דומל. תרגום: יואל פרץ
25/1/2008 11:48 |
|
|
|
|
|
|
|
רֵנֶה דּוֹמָל היה משורר, סופר, פילוסוף ומעל לכל אדם שחיפש כל ימיו להבין את משמעות החיים באופן הפשוט והמעשי ביותר. הוא נולד בצרפת בשנת 1908 ונפטר משחפת בשנת 1944, בן שלושים ושש. דומל למד סנסקריט בכוחות עצמו ותירגם לצרפתית יצירות הודיות רבות. את האגדה שלפניכם
שם דומל בפי אחד מגיבורי ספרו "הר אנלוג" (יצירה בלתי גמורה שהושפעה בין היתר מתורתו של המורה הארמני גורדג'ייף), המספר אותה לידידיו במהלך הפלגתם בים בדרכם להר.
זו יצירה ספרותית שיתכן והיא יונקת ממקורות עממיים, אך אין לראות בה סיפור עם במובן הפשוט. כאן אפשר למצוא תרגום מלא ל"הר אנלוג".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| רנה דומל
| /images/archive/gallery/883/682.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
האנשים החלולים גרים בתוך הסלע וסובבים בתוכו כמו במערות נעות. בתוך הקרח מתהלכים הם כבועות שצורתן כצורת בני אדם, אך הם אינם מסתכנים ביציאה לאוויר החופשי מחשש פן יסחפו על ידי הרוח. בסלע הם גרים בבתים שקירותיהם בנויים מחורים, ובקרח משתמשים הם באוהלים שגגותיהם עשויים מבועות. במשך היום הם שוהים בתוך הסלע ובלילה משוטטים הם בקרח, וכאשר הלבנה במלואה יוצאים הם שם במחולות, אך לעולם אין הם רואים את אור השמש, פן יתפוצצו.
אין הם אוכלים אלא ריק, ניזונים הם מצורותיהם של גופים ומשתכרים ממילים ריקות - מכל הדיבורים חסרי התוכן שאנו האחרים משמיעים.
יש אומרים כי הם היו מאז ומקדם ויתקיימו לעד, ויש אומרים כי נמנים הם על המתים. אחרים סבורים כי כל אדם חי יש לו בתוך ההר את בן דמותו החלול, כשם שלחרב יש נדן ולרגל - טביעת רגל, וכי במותו הם מתאחדים.
בכפר מאה-בתים חיו המכשף-הכהן הזקן מי-יודע ואשתו הולה-הולה ולהם שני בנים תאומים שדבר לא הבדילם זה מזה, ושמותיהם מו והו. אפילו אימם בלבלה ביניהם. כדי לזהותם, ביום מתן השמות, ענדו רביד הנושא צלב קטן לצווארו של מו, ולצווארו של הו ענדו רביד הנושא טבעת קטנה.
דאגה גדולה כרסמה בחשאי בליבו של מי-יודע הזקן. על פי המנהג עתיד בנו הבכור לרשת אותו, אך מי מבניו הוא הבכור? כלום יש לו בכלל בן בכור?
בהתבגרם היו מו והו אנשי הרים מושלמים, והם נודעו בשם "צמד עיזי ההרים". באחד הימים פנה אליהם אביהם ואמר: "זה מביניכם אשר יביא לי את הורד המר, אפקיד בידו את הידע הגדול."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הוורד המר צומח על ראשי הפסגות הנישאות ביותר. האוכל ממנו ואומר דבר שקר אם בליבו ואם בקול רם - נצרבת לשונו. אין הוא מנוע מלשקר אך הוא מוזהר. אנשים אחדים העיפו מבט חטוף בוורד המר. לדבריהם דומה הוא לחזזית גדולה מרובת צבעים או לנחיל פרפרים, אך איש לא הצליח לקוטפו מכיוון שרטט קל ביותר של פחד בקרבתו מרתיע אותו והוא מתכנס אל תוך הסלע. הנה כי כן גם אם מישהו חושק בו, עדין מקנן בליבו חשש מפני החזקת הצמח ברשותו, והורד נעלם מיד.
כאשר מדברים על משימה בלתי אפשרית או מבצע בלתי מתקבל על הדעת אומרים: "דבר זה הוא כמו לראות את הלילה באור יום מלא" או "לרצות להאיר את השמש כדי להיטיב לראות" או גם "לנסות ולתפוס את הורד המר".
מו יצא לדרכו בנטלו עמו את חבליו, פטישו, קרדומו וקרסי הברזל אשר לו. השמש זרחה עליו למרגלות צוק נקרת-העננים. עיתים כמו לטאה ועיתים כמו עכביש, מעפיל הוא לאורך הכתלים האדומים הנישאים בין לובן השלגים ותכול השמים. העננים הקטנים החופזים עוטפים אותו מזמן לזמן ומיד שבים וחושפים אותו לאור השמש. והנה לא הרחק מעליו רואה הוא את הורד המר בוהק בשלל צבעים שלא מן העולם הזה. הוא משנן לעצמו את לחש הקסמים שלמד מאביו - תריס בפני הפחד.
כדי לטפס ולרכוב על הצוק הזקוף דרושה כאן יתד - מקום אחיזה לחבל. הוא מכה בפטיש וידו שוקעת לתוך חור. מתחת לאבן יש חלל. הוא שובר את קליפת הסלע ורואה כי לחלל יש צורת אדם: חזה, רגליים, זרועות וחללים בדמות אצבעות, מפושקות כמו מפחד פתאום, וכי הראש הוא שנופץ במכת פטישו.
משב רוח מקפיא חולף על פני האבן. מו הרג איש חלול. הוא מזדעזע והורד המר מתכנס אל תוך הסלע.
מו יורד חזרה אל הכפר ואומר לאביו: "הרגתי איש חלול, אך ראיתי את הורד המר, ומחר אלך לחפשו".
פניו של מי-יודע הזקן קדרו. הוא חזה במרחקים את הפורענויות הממשמשות ובאות. "הזהר מפני האנשים החלולים", הוא אומר, "הם יבקשו לנקום את נקמת מותו. אין הם יכולים לחדור לעולמנו, אך יכולים הם להגיע עד לפני השטח של הדברים. הזהר מפני השטח של הדברים."
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למחרת עם שחר נתנה הולה-הולה את קולה בצעקה גדולה. היא קמה ממשכבה ורצה לכיוון ההר. לרגלי חומת הסלע האדומה נחו בגדיו של מו, חבליו ופטישו והשרשרת עם הצלב שענד לצוארו, אך גופו לא היה שם עוד.
"בני הו!" היא קוראת, "בני, הם הרגו את אחיך!"
הו מתלבש בשפתיים קפוצות וגבינים מכווצים. הוא נוטל לידו את קרדומו ומתכוון לצאת. אביו מעכב בידו ואומר לו "הקשב לי תחילה, הנה זה הדבר שיש לעשותו: האנשים החלולים לכדו את אחיך. הם שיוו לו דמות אדם חלול. הוא ירצה להימלט מהם. מבעד לגושי הקרחונים הצלולים יחתור הוא אל האור. ענוד לצווארך את הענק שלו יחד עם זה שלך. לך לקראתו והלום בראשו. הכנס לתוך צורת גופו ומו יחזור לחיות בינינו. אל תחשוש להרוג אדם מת."
הו מאמץ עיניו ומנסה לחדור במבטו את הקרח הכחול של הקרחון הצלול. כלום משחק האור הוא זה, האם בוגדות בו עיניו או באמת רואה הוא את אשר הוא רואה? הוא רואה צורות מכסיפות כשל צוללנים מבריקים משמן בתוך המים בעלי רגלים וזרועות. והנה מו אחיו, צורתו החלולה נמלטת על נפשה ומאות אנשים חלולים רודפים אותה, אך הם חוששים מפני האור. צורתו של מו מגששת אחר האור ומעפילה בתוך גוש קרח כחול וסובבת על מקומה כמבקשת מוצא.
הו מסתער על אף דמו הקופא בעורקיו, על אף ליבו השוקע בקרבו – הוא משנן לדמו, הוא משנן לליבו: "אל תחששו להרוג אדם מת. הוא מכה על הראש ומנפץ את הקרח. צורתו של מו דוממת במקומה. הו בוקע את הקרח ונכנס לתוך צורתו של אחיו כמו חרב לנדנה, כמו כף רגל לטביעתה. הוא מפלס לו בכוח את דרכו לתוכה, מתנער ועוקר רגליו מתוך תבנית הקרח. הוא שומע את עצמו אומר דברים בשפה שמעולם לא דיבר בה. הוא חש כי הוא גם הו וגם מו באותו זמן. כל זיכרונותיו של מו חודרים לזיכרונו שלו. הוא רואה לנגד עיניו את הדרך המובילה לנקרת-העננים ולמקום משכנו של הורד המר.
עם המעגל והצלב ענודים לצוארו הוא מתייצב מול הולה-הולה: "אמא, לא יהיה לך מעתה כל קושי להבדיל בינינו. מו והו הם אתה בגוף אחד. אני הוא בנך היחיד מוהו!"
שתי דמעות נושרות מעיניו של מי-יודע הזקן. פניו חרושי הקמטים מתבהרים, אך מבקש הוא להסיר כל צל של ספק מליבו: אתה הוא בני היחיד. הו ומו לא עוד ניתן להבחין ביניהם.
אך מוהו משיב לו בקול בוטח: "עתה אוכל להשיג את הורד המר. מו יודע את הדרך. הו יודע את המוטל עליו לעשות. אדון אני לפחדי. פרח ההבחנה לי יהיה."
הוא קטף את הפרח. הוא קיבל את הידע, ומי-יודע הזקן יכול היה לעזוב את העולם הזה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ---------------------------------------------------------------------------------------------
| /images/archive/gallery/883/684.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
