מעריב nrg - ססגוניותו של הצבע הלבן - הספרייה

ראשי > ניו אייג' > הספרייה > כתבה

ססגוניותו של הצבע הלבן

ג.ק. צ'סטרטון יצא לצייר בחיק הטבע, איבד חתיכת גיר וזכה לתובנה מטאפיזית בנוגע לצבע החביב על אלוהים

דפדף בניו אייג'

ג.ק. צ'סטרטון. תרגום: יונתן לוי
28/3/2008 13:38

:עוד בכתבה

על המחבר

אני זוכר בוקר נפלא אחד בחופשת הקיץ, כולו כחול וכסוף, שניתקתי עצמי באי-רצון ממלאכת העיסוק בלא-כלום, לבשתי כובע כלשהו, לקחתי מקל, והכנסתי שישה גירים צבעוניים לכיס. אז הלכתי למטבח (שהיה שייך, כמו שאר הבית, לאישה זקנה מרובעת והגיונית בכפר בססקס) ושאלתי את דיירת המטבח ובעליו אם יש לה נייר חום. היה לה הרבה; אפילו יותר מדי; והיא גם לא הבינה נכונה את הטעם והתכלית לקיומו של הנייר החום. נדמה שחשבה שאם פלוני מעוניין בנייר חום הוא בוודאי רוצה לארוז חבילות; מה שהיה הדבר האחרון שרציתי לעשות; אפילו הייתי אומר שזה דבר שהיה מעבר לכישורי השכליים. לכן היא התעכבה ופירטה על העובי והעמידות של החומר. הסברתי לה שאני רציתי רק לצייר עליו, ולא רציתי שכלל יחזיק מעמד; מבחינתי אפוא לא הייתה כאן שאלה של חוזקו של החומר כי אם רגישות המשטח שלו, עניין לא חשוב-יחסית כשמדובר בחבילה. כשהבינה שאני רוצה לצייר היא הציעה להציף אותי בנייר

מחברת.

אז ניסיתי להסביר לה את העניין הלוגי הדק והעדין, שלא רק שאני אוהב נייר חום, אלא גם את האיכות החומה בנייר, ממש כמו שאני אוהב את האיכות החומה של יער באוקטובר, או של בירה. נייר חום מייצג את הדמדומים הקדמוניים בראשית מלאכת הבריאה, ובעזרת גיר צבעוני בהיר או שניים אתה יכול להצית בהם נקודות של אש, ניצוצות זהב, אדום-דם, ירוק-ים, כמו הכוכבים העזים הראשונים שפרצו מתוך האפלה האלוהית. כל זאת אמרתי (כבדרך אגב) לאישה הזקנה; שמתי את הנייר החום בכיס יחד עם הגירים ואולי עוד דברים. אני משער שכל אחד חשב כמה קדמוניים וכמה פיוטיים הדברים שאדם נושא בכיסו; האולר, למשל, אב-טיפוס של כל הכלים האנושיים, בנה הקטן של החרב. פעם תכננתי לכתוב ספר שירים שיוקדש כולו לדברים שאצלי בכיס. אבל גיליתי שהוא יהיה ארוך מדי; עידן האפוסים הגדולים כבר חלף. עם המקל והאולר שלי, הגירים והנייר, יצאתי אל הגבעות הגדולות...

''תעלת השטן'' בגבעות ססקס


	לבן אינו היעדר של צבע


	חציתי גבע אחר גבע של עשב חי, תר אחר מקום לשבת ולצייר. בשם אלוהים, אל תחשבו שהתכוונתי לצייר את הטבע. ביקשתי לצייר שדים ומלאכים, אלים עיוורים זקנים שלהם סגדו בני האדם לפני עידן המוסר, וקדושים בגלימות של ארגמן זועם, וימים של ירוק משונה, ואת כל הסמלים המקודשים או המפלצתיים שנראים כל-כך טוב על נייר חום. עדיף בהרבה לצייר אותם מאשר את הטבע; גם קל יותר. פרה דשדשה בשדה לידי, ואמן מן השורה היה אולי מצייר אותה; אבל אני תמיד מסתבך עם הרגליים האחוריות של ההולכים על ארבע. לכן ציירתי את נפשה של הפרה, שראיתי לפניי מתהלכת בפשטות באור השקיעה; הנפש הייתה כולה סגולה וכסופה, ולה שבעה קרניים והמסתורין האופף את כל החיות. אך למרות שלא ידעתי להוציא בעזרת הגיר את המיטב מהטבע, אין זה אומר שהטבע לא הוציא את המיטב ממני. זו בעיני הטעות שעושים אנשים ביחס למשוררים שקדמו לוורדסוורת', שכביכול לא התעניינו בטבע משום שלא הרבו לתאר אותו. הם העדיפו לכתוב על אנשים גדולים מאשר על גבעות גדולות; אבל הם התיישבו על גבעות גדולות כדי לכתוב. לא יצא מהם הרבה על אודות הטבע, אבל הם ספגו פנימה, אולי, הרבה יותר. הם ציירו את הגלימות הלבנות של הבתולות הקדושות בעזרת השלג המסנוור, שבו בהו כל היום... הירוק שבאלף עלים ירוקים התקבץ בדמותו הירוקה החיה של רובין הוד. הכחול בתריסר שמיים שכוחים הפך לגלימות הכחולות של הבתולה מריה. ההשראה חדרה כקרני שמש ויצאה מהם בדמות אפולו. אך בעודי יושב ומשרבט את הדמויות המטופשות הללו על הנייר החום, הפציעה בי ההבנה, למרבה החלחלה, ששכחתי גיר אחד, גיר אנין וחיוני, בבית. חיפשתי בכל כיסי, אך לא מצאתי את הגיר הלבן. מי שמכיר את הפילוסופיה (ואף יש לומר – הדת) המתגלמת באמנות הציור על נייר חום, יודע שהלבן הוא חיוני ועומד בזכות עצמו. איני יכול להימנע כאן מהערה בעלת חשיבות ערכית. אחת האמיתות העמוקות והנוראות שמגלה אמנות הנייר החום היא, שהלבן הוא צבע. הוא אינו סתם היעדר של צבע; הוא דבר קורן וחיובי, עז כאדום, ברור כשחור. אפשר לומר שכשהעיפרון שלך נעשה אדום-לוהט, הוא מצייר ורדים; כשהוא נעשה לבן-לוהט, הוא מצייר כוכבים. ואחת משתיים או שלוש האמיתות המתריסות של המוסריות הנעלה ביותר, כמו של הנצרות האמיתית למשל, היא בדיוק העניין הזה: הקביעה העיקרית של המוסריות הדתית היא שלבן הוא צבע. המידה הטובה אינה היעדרה של מידות מגונות או ההימנעות מסכנות מוסריות; המידה הטובה היא עניין נפרד וחי, כמו ניחוח או כאב מסוימים. פירושה של חמלה אינו להימנע מאכזריות, או לחסוך מאנשים עונש ונקמה; היא דבר חיובי ופשוט כמו השמש, שאפשר לראות או לא לראות.


	לפתע שאגתי בצחוק


	צניעות אינה הימנעות ממיניות קלוקלת; היא משהו לוהט, כמו ז'אן ד'ארק. בקיצור, אלוהים מצייר בצבעים רבים, אבל הוא בשיא התפארת, כמעט אמרתי בשיא ססגוניותו, כשהוא מצייר בלבן. במובן מסוים התקופה שלנו מבינה ומבטאת זאת בתלבושת העגמומית שלנו. כי אם אמנם לבן היה דבר מה מה ריק ונטול וצבע, שלילי ובלתי-מחייב, הרי שהוא ולא האפור והשחור היו צבעי ההלוויה בעידננו הפסימיסטי. אך לא כך פני הדברים. ובינתיים את הגיר שלי לא מצאתי. התיישבתי על הגבעה בסוג של ייאוש. לא הייתה עיירה בקרבת מקום שבה הייתה אפילו סבירות קלושה לחנות לצרכי אמנות. אבל ללא לבן, הציורים האבסורדיים הקטנים שלי היו חסרי טעם, כמו שהיה עלול להיות העולם ללא אנשים טובים. בהיתי סביבי בטמטום, סורק את מוחי אחר פתרונות. אז לפתע קמתי ושאגתי בצחוק, שוב ושוב, עד שהפרות בהו בי והתכנסו לוועידה. דמיינו אדם בסהרה המצטער שלא הביא חול בשביל שעון החול שלו. דמיינו אדון באמצע האוקיינוס המתחרט שלא הביא מעט מי מלח בשביל ניסוייו בכימיה. הרי אני ישבתי על מחסן עצום של גיר לבן. הנוף היה עשוי כולו מגיר לבן. הגיר הלבן נערם מילין על גבי מילים עד שפגש את השמים. השותפפתי ושברתי חתיכה מסלע שעליו ישבתי: הוא לא צייר יפה כמו הגיר בחנות, אבל הוא סיפק את הסחורה. וכך עמדתי בטראנס של עונג, מבין שדרום אנגליה היא לא רק חצי אי, מוסרות ותרבות מפוארים; כי אם משהו נערץ עוד יותר. היא חתיכת גיר. (1909)

ג.ק. צ'סטרטון


	על המחבר


	ג"ק צ'סטרטון (1874-1936) היה סופר ומסאי פורה, שהרבה להתעניין בדת ובתורות-נסתר ויצר בין השאר גם את דמותו הספרותית של הבלש-הכומר האב בראון.

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

הספרייה
	הגורו בחיתולים
	אושו: הפסיקו לעשות את עצמכם אומללים
	חטטנים הביתה
	המסע אל החוכמה
עוד...

סקר


סקס אסטרלי:
לא מכיר
עשיתי וי