מעריב nrg - פיקוד מרכז - פותחים ראש

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

פיקוד מרכז

המזרח מנסה להשליט את הטבע על האדם. המערב מנסה להשליט את האדם על הטבע. נקודת האמצע העמוקה, טוען הרב איתמר שוורץ, נמצאת ביהדות – ורק היא מובילה לריפוי אמיתי הנובע מעצם האדם

דפדף בניו אייג'

הרב איתמר שוורץ
31/3/2008 13:42

אחד ההבדלים היסודיים בין המזרח למערב הוא שבמזרח מנסים להתאים את האדם לטבע ולהגיע למיזוג עמו, ואילו המערב מנסה להתאים את הטבע לאדם ולצרכיו, כלומר לשלוט בטבע. ההבדל נעוץ בכך שהמזרח הוא בבחינת יאנג, השמיים, הנמצאים מעל האדם, ואילו המערב הוא יִין, שהוא הארץ הנמצאת מתחת לאדם. הבדל זה יוצר הבדל בהסתכלות על הטבע. במזרח, האדם תופס עצמו כנמצא מתחת לטבע, ולכן צריך להתאים עצמו לחוקיו. במערב, לעומת זאת, הטבע מתחת לאדם, ולכן הוא שולט בטבע ומשעבדו לצרכיו. כל תפיסה לכשעצמה היא חלקית, ונשאלת השאלה מה היא נקודת האמצע?

הכוח השלישי
בסין מדברים על יין ויאנג אבל ליהודים יש אלמנט נוסף. הרב איתמר שוורץ מגלה מה יש בתורת ישראל שאין לא במערב ולא במזרח
לכתבה המלאה

בתהילים קל"ט נאמר: "אחור וקדם צרתנו". מצד אחד, האדם נברא רק ביום השישי, ולכן הוא אחרון למעשי בראשית, אולם נשמת האדם קדמה למעשי בראשית. במילים אחרות, מבחינת גוף האדם הוא נברא אחרון, ומבחינת הנשמה הוא הראשון. בהתאם לכך, גוף האדם נתון לחוקי הטבע, ונשלט על ידי הטבע, ואילו הנשמה, היא השולטת בטבע.

לפיכך ראיית המזרח נכונה באופן חלקי בלבד. מצד רפואת הגוף האדם אכן צריך להתאים עצמו לטבע, כיוון שהוא כפוף לחוקיו. אולם כוח הנשמה שבאדם דווקא שולט בטבע. שיעבוד הגוף לטבע הוא בחינת תיקון הגוף, אולם שיעבוד הנשמה לטבע גורם לאיבוד הנשמה, כיוון שהיא מעל הטבע, וכיוצא בזה גם את גופו מאבד, כיוון שהחרבת הנשמה גם מחריבה את הגוף.

אך האופן שבו מנסים במערב לשלוט בטבע גם היא שגויה, כיוון שהיא נעשית בכוח הגוף. זה גורר חורבן, מכיוון שלא ניתן לשלוט בטבע מצד הגוף אלא בכוח הנשמה.

Gustavo Burgos, cc-by

המזרח: השמיים מעל האדם

הריפוי הכפול

ריפוי אמיתי הוא ריפוי כפול. כל מחלה יש לרפאה מנקודת הגוף על ידי איזון, ומכוון הנשמה - על ידי שמשליטים אותה על הגוף.

כאשר אדם חולה, אנו רוצים לאזן אותו כדי להחזירו למעגל הטבעי. כלומר, אנו מנסים להתאים את גופו לטבע. אולם הדבר נשאר כחצי עבודה, אם לא מוספים לכך טיפול בנשמה, כך שתשלוט על הטבע.
בכל איזון קיים רובד פנימי (האחד שבו אין שני כוחות) ורובד חיצוני (איזון בין שני הכוחות).

כל כוח בשורשו הוא אחד, וכאשר הוא יוצא אל הפועל הוא מתפרט, כמו הענף ממנו יוצא אשכול ענבים או אב ממנו יוצאים כמה בנים.

חוסר האיזון, שהוא שורש המחלה, קיים רק בהיפרטות. כאשר חוזרים אל השורש, בנקודה שקדמה להיפרטות, שם אין חוסר איזון, כיוון ששם הכוח הוא אחד, ועוד לא הייתה ההפרדה שיכולה ליצור את חוסר האיזון. עלינו אפוא לזהות את כוח האחד בנפש, ומשם לאַחֶד בין האחד להפרטות.


	סוד העצם


	חשוב לזכור שהמרפא חייב לחוות את הדברים בעצמו קודם שיוכל לרפא אחרים. אז איך מגלים את האחד, כדי שנוכל להשתמש בו? קיימים בתוכנו כוחות שונים – השכל והרגש. הכוחות הללו חלוקים ועלולות להיות ביניהם סתירות. אך בנפש קיים גם מימד שלישי - תפיסת עצם המציאות שלי. תפיסה זו אינה שכל או רגש, אלא זו עצם התפיסה של אני כאני. כל אחד מכיר את ההרגשה שהוא קיים. זו הנקודה העמוקה ביותר בקרבנו, וכל אחד יכול למצוא זאת בתוך עצמו. הרגש והשכל הם דברים משתנים, אולם תפיסת האני כאני אינה דבר משתנה, ולכן סוד האחד טמון שם. מימד זה יכול לשמש אותנו ביום יום, ואם נלמד להשתמש בו, נלמד לרפא מתוכו, כיוון שהוא התגלמות כוח האחד שבתוכנו. הכוח ככוח מוכר לכל אחד, אבל תורת ישראל היא שמלמדת איך משתמשים בו.


	ארבע צורות הריפוי


	האדם מתחלק לשלושה חלקים. עולם הרגשות שנמצא בלב, עולם המחשבות שבמוח ונקודת העצם של האדם. בהתאם לכך, כשבאים לאזן את האדם ניתן לעשות זאת בארבע דרכים: ישנו איזון דרך הגוף, הנעשה דרך התפיסה החיצונית של האדם, באופן גופני בלבד, ולכן לא נעסוק בו כרגע. שלוש האפשרויות האחרות הן איזון דרך הרגשות, דרך המחשבות או דרך העצם - והן מאפשרות ריפוי גם דרך הנפש. איזון דרך עולם הרגשות נעשה על-ידי יצירת מצבים שיוצרים אצל המטופל הרגשה הפוכה מזו השלטת. מי שנוטה לשמחה יתרה, צריך לגלות אצלו את נקודת העצב, מי שנוטה לפזיזות צריך לגלות בו את נקודת הסבלנות והאיטיות, וכך הלאה. אפשר גם לאזן על ידי שדרים: ניתן להעביר הרגשות מאחד לשני. כך למשל, אוהבים יכולים דרך נקודת האהבה לשדר זה לזה חום, שמורגש ממש באופן פיסי. מדובר בדבר שהוא מוחשי וקיים, ממש כמו העברת חפץ מיד ליד. כשרוצים לרפא אדם אפשר ליצור איתו קשר נפשי ולהעביר דרכו את השדר "אני מרגיש אותך". האדם השני מרגיש את נפש הדובר ואת רגשותיו. אדם המדבר עם חיבור לרגש, הוא אדם חי, המדבר את נפשו ונותן אותה לזולתו. זוהי שיטת ריפוי עמוקה שגם עליה לא נרחיב כעת.

אי-פי

גם זו צורת ריפוי. שחקני צ'לסי


	הריפוי היחידי שבא מבפנים


	האופן השלישי זה ריפוי במחשבה תוך יצירת איזון דרך החשיבה. שיטת הריפוי היא דרך יצירת איזון במחשבותיו ובתדמיתו העצמית. ככל שדעות האדם קיצוניות יותר הוא נוטה יותר לחולי. כשדעותיו מאוזנות יותר, מבטו יותר אמצעי, הוא נוטה פחות לחולי. דרך העברת מחשבות אפשר לשכנע אדם, שלו דימוי עצמי מסוים או אמונה מסוימת, לחשוב אחרת. אופן הריפוי הרביעי, הוא איזון וריפוי דרך העצם. כל דבר בבריאה בנוי כדבר והיפוכו (יאנג ויין, חום וקור, לח ויבש, וכך הלאה). כשיש ניגוד יש בהכרח גם חסר (יִין). אך בנקודת העצם אין יין, ולכן אין חסר, ולכן הוא גם לא צריך השלמה (יאנג). בכל צורות הריפוי בהן דנו עד כה ישנה פעולה מהחוץ אל תוך האדם. כך הדבר בריפוי שמקורו בתרופה, מגע, שדר אהבה, מחשבה וכדומה. הריפוי אם כן אינו בא מעצמו, וכשם שהייתה תנועה מהחוץ כלפי פנים, כך יכולה להיות תנועה בכיוון ההפוך, ולכן המחלה פעמים רבות חוזרת. לעומת זאת, דבר שהוא עצם, הוא אינו נכנס אלא הוא כבר שם. ולכן כמו שלא נכנס גם לא ייצא.


	לא מעריכים את המתנה


	רוב האנשים אינם מכירים את צורת הריפוי מהעצם, כיוון שאינם מכירים את האני כאני. רובינו לא יודעים מהו העצם באמת ומה תפקידו. לכל אדם רמת מודעות מסוימת לרגשותיו, למחשבותיו וכו'. כל אדם מזהה את עצמו ומכיר את עצמו ברמה מסוימת. אנו מזדהים עם מחשבות ורגשות, ויש להם השפעה על עצמנו ועל סביבתנו. בחיים הפשוטים שאנו מכירים, תפיסת האני כאני אינה באה לידי שימוש כמעט ולחלוטין. אם נשאל אדם מי הוא? כל אחד יפרש זאת אחרת, והתשובות בדרך כלל יתייחסו לדברים כמו: במה אני עובד, מהו שמי, וכן רגשותיי, מחשבותיי, וכדו'. אנו משתמשים ב"אני" במחשבות, ברגשות ובמעשים, אבל האדם אינו מפתח את זיהוי האני כאני, כיוון שהוא לא יודע למה הדבר נחוץ. נתנו לנו רבדים חיצוניים בנפש, אך הנקודה הכי יקרה היא העצם, ודווקא אותה הזנחנו. העצם הפך בדרך כלל ללא רלוונטי. אנו אפילו לא מכירים אותו. קיבלנו מתנה ובמקום להתעסק בעצם המתנה אנו מתעסקים בנספחיה.


	אי אפשר ללמד את זה


	העצם הוא מימד שהוא חדש לנו, ולכן כדי שנוכל להשתמש בו, צריך ליצור כלי חדש, ולשם כך צריך הגדרות חדשות. למעשה כל אדם מכיר את עצם האני. כאשר האדם מתייחד עם עצמו בשקט, ומנסה להרגיש את עצמו, הוא יגיע להכרה עצמית בעצם המציאות שלו. יחד עם זאת, כאשר מנסים להתמקד בעצם האני, יש לדאוג לכך שההתמקדות אינה עוברת דרך חשיבה או הרגשה. כאשר המודעות לעצם עוברת דרך חשיבה, למשל, האדם למעשה אינו חש את האני, אלא הוא חש את האופן שבו המוח חושב את האני. ההכרה של האני כאני זו הכרה שתבוא לכל אחד מתוך עצמו ואינה יכולה להתקבל מתוך הסברים, זו היא מציאות שבאה לאדם מתוך עצמו. הרגשת העצם היא דבר שהאדם צריך ללמוד בעצמו ולא ניתן ללמדה, כשם שלרכוש שיווי משקל אפשר רק דרך עבודה עצמית. אדם יושב בחדר שקט ומנסה להתרכז במציאות של עצמו כעצם. אם הוא מרגיש את עצמו כעצם, בלי שום תדמית לזה, אזי יידע שנגע בעצם של עצמו. אבל אם מתלבש לזה מחשבה, הרהור או הרגשה כמו "מי האני?", "מה היא מהות האני?" או ניתוחים עצמיים לגבי דפוסי החשיבה, ההרגשה ותכונות אלו ואחרות, סימן שקיבל את התפיסה של האני דרך הרגשות ומחשבות. במקרה כזה יש להאט את המחשבה בהשקטה, להסיח את הדעת מהתדמית, ולנסות לחזור להרגשת עצם האני. קוראים לזה עוף הפורח באוויר, כאשר נותן למחשבה לפרוח כמו לעומת שבאה. המחשבה חלפה והאדם חוזר לרמת ההתייחדות. הדבר בא בהדרגה ומתוך עבודה.





	המאמר מעובד מתוך סדרת הרצאות שהעביר הרב איתמר שוורץ במסגרת תוכנית אופק, קרן מלגות לסטודנטים ברפואה משלימה בדרך היהודית. לאתר שורשים

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


סקס אסטרלי:
לא מכיר
עשיתי וי