 |
/images/archive/gallery/916/157.jpg מדיטציה
 |
|
|
|
|
| מדיטציה היא לא מנוחה, היא לא משפרת אותי כאדם, היא לא תרגיל בריכוז והיא גם לא מחברת אותי לשום כוחות קוסמיים. אז מה היא בכל זאת? ברוך גפן |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ברוך גפן
8/4/2008 16:12 |
|
|
|
|
|
|
|
בכל בית ספר איזוטרי, בכל קורס מודעות, או סדנת סופשבוע מתבקשים המשתתפים לשבת בשקט, ליישר את הגב, לשכל רגליים, לעצום עיניים ו - מה בעצם? מה אנחנו עושים? מה העבודה הזאת לנו? מה המטרה ומה האמצעים?
המילה "מדיטציה" מגיעה מהשפות הלטיניות, בהן היא מתארת מצב של הגות והרהור. אז האם אנחנו "מהרהרים" במדיטציה? האם אנחנו נחים במדיטציה? מה אנחנו עושים כשאנחנו מודטים? כמו הרבה דברים טובים אחרים, קל יותר להסביר את המדיטה (שם הפועל) בתיאור של מה היא לא.
כל ניסיון להמשיך ולהגדיר את המדיטציה יחטא למשמעותה. כל ניסיון להציג אותה כ"כלי" בדרך לאיזו "מטרה" יעוות את מושא השיחה שלנו. ובכל זאת, אנסה להסביר מה זה, למה זה טוב, מי צריך את זה, ומה עושים שם. כמו במקרים רבים של ניסיון להסביר מהו דבר שאין להסבירו, קל יותר ללכת בשיטת האלימינציה ולהסביר מה היא
לא.
ראשית הייתי רוצה לעשות הפרדה וניקיון בין שני שלבים עיקריים: שלב הכניסה ושלב המדיטציה. שלב הכניסה למדיטציה כולל את כל ההכנות, כל אחד לפי טעמו, החל בהכנות חיצוניות - ניתוק הטלפונים, כיבוי הרדיו, החשכת החדר, הצבה הכרית או הכסא על השטיחון; דרך ההכנות הגופניות - יישור הגב, הסדרת הנשימה, פתיחת הבטון, כיווץ פי הטבעת; וכלה בהכנות הפנימיות שלי, שמתרחשות כשאני כבר יושב וכוללות התבוננות בנתיב הנשימה, ניסיונות להשקיט את המחשבות, וכן הלאה.
יש לדעת שההכנות למדיטציה עצמה כוללות ישיבות רבות. כלומר, אני יושב לא פעם את מלוא 30 הדקות שקבעתי לי (או נקבעו לי) ונשאר במַקום "עסוק". אפשר לומר שרק כל כמה ישיבות אני נכנס באמת למצב של מדיטה, כך שהישיבה כולה היא סוג של "הכנה" לדבר הממשי שיבוא.
אז הנה ארבעה דברים שהמדיטציה היא לא:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
1. מדיטציה היא לא מנוחה
|
|
|
 |
|
|
|
כלומר, היא כן - זה מהלך שעשוי להרגיע, אבל זו לא מטרתו. הדבר שמבדיל את המדיטציה משאר הפעילויות שלנו הוא שאנחנו נכנסים למצב בו איננו עושים דבר אבל גם איננו ישנים (פיזית). ככל שהקביעה הזו נשמעת טריוויאלית, היא לא. בחיינו הזורמים, בכל גיל כמעט, רגעי המנוחה שלנו מוקדשים לסוגים שונים של פעילות מרגיעה - האזנה למוזיקה, פעילות גופנית בחדר כושר או בפארק, קריאת ספר, שיחת נפש, כוס תה, צפייה בים או בטלוויזיה. כל אלו דומים לפעמים למדיטציה, אבל הם לא. מדיטה נועדה לעצור, להפסיק כמעט כל פעילות גופנית ומנטלית שאנחנו מכירים - כולל הרהורים והגיגים.
ישנם מורים שמשמיעים מוזיקה או מציגים נושאים שעליהם מודטים. חשוב לדעת שפעילות כזאת היא לא מדיטציה במובנה הקלאסי והעמוק. מדיטציה נועדה, כאמור, לעצור כל פעולה מוכרת, ואם המוח שלנו מגורה מצלילים, ובעיקר אם הוא מפרש אותם כמבנים מוזיקליים, זו פעולה מנטלית והיא שייכת לתחום המוכר. אם אנחנו מעלים בדמיוננו נושא מסוים ו"נשארים איתו" קצת, או מצויים בתחום שנקרא "דימיון מודרך," אנחנו לא מודטים. כן, הגוף נח, הנשימה נרגעת, אבל דברים אחרים מעסיקים אותנו, מסעירים את דמיוננו ורגשותינו - ולא מפנים מקום לדממה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
2. מדיטציה אינה תרגיל בריכוז
|
|
|
|
|
|
|
אחת התלונות הנפוצות ביותר בקרב מי שמנסה "לעשות מדיטציה" במסגרות השונות היא קושי להתרכז. זו בפירוש לא מטרת המדיטציה. אין במה להתרכז כי אין נושא או מוקד. כן, אחת מטכניקות הכניסה למדיטציה היא מיקוד בנקודה אחת. מדובר בטכניקה "מתקדמת" יחסית משום שהיא לרוב מחייבת עיניים פקוחות, וזה כבר אתגר לא פשוט. בטכניקה הזו בוחרים בנקודה מסוימת במרחב ולא מסיטים ממנה את העיניים בשום אופן. ההנחיה נחלקת (בגדול) לשניים: 1. אם המבט לא על הנקודה, אתם לא מודטים; 2. כעבור זמן מה, אפשר להניח לנקודה. כמה זמן? מה צריך לקרות? נגיע גם לזה. כאמור, מדיטה קלאסית היא כמעט ההפך מריכוז ומיקוד, במדיטציה אנחנו רוצים להיות רחבים ורפויים ככל האפשר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
3. מדיטציה לא משפרת אותי כאדם
|
|
|
|
|
|
|
אחת הבעיות המרכזיות של אנשי העידן החדש במערב היא העובדה שמתוך כוונות טובות אנחנו מחפשים דרכים לשפר את עצמנו, להיות בני אדם "מפותחים יותר." בין הפרדוקסים הרבים בהם מוצא את עצמו כל מי שנכנס לפרדס החיפוש הרוחני, מצוי הרעיון שאין מה לשפר בי, כי באתי לעולם כשאני כבר מושלם. כלומר, מי שעושה מדיטציה כדי "לשפר" את עצמו, בעצם הולך בכיוון ההפוך ומתרחק מהמקור. אם בכלל, מדיטציה יכולה לחבר אותי אל איזשהו מקור, אלא שאז אני זקוק להנחיה והבנה של מה שאני חווה.
מדיטציות עמוקות מאוד לא מותירות אחריהן רישום בזיכרון הרגיל ולכן, ככל שהעבודה שלי מעמיקה, מצב "השיפור" הולך ונחלש. מי שרוצה לשפר את עצמו כאדם מתייחס, בהכרח, לקודים של התנהגות בינאישית ואחרת. את הקודים האלו אנחנו מנסים לאמץ (למשל, לא להטביע חתולים וכן להעביר זקנות לצד השני של הכביש). כאן כבר מדובר בהצלחה ובעמידה ביעדים. זה מעולה ומשובח, אבל המדיטציה לא עוזרת לי בכך.
הייתי אפילו מגזים מעט ואומר שמדיטה עלולה להפוך אותנו לאנוכיים ולסוג של חארות, אבל לא אלך לשם בשלב זה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
4. מדיטציה לא מחברת אותי לכוחות קוסמיים
|
|
|
|
|
|
|
אם עד עכשיו הלכתי על קצות אצבעות, כאן אני ממש עוצר את הנשימה. כוחות קוסמיים, וואו. רבים מאיתנו מאמינים ב- (או מדברים במושגים של-) קיומנו ביקום גדול ואינסופי, ומכיוון שזו המציאות, אבל איננו מודעים לה בכל רגע כי עולם התעתוע מעוור את עינינו, חשוב למדוט כדי לשוב ולהתחבר למציאות הגדולה הזו. אני מעז לומר כאן שמדיטציה כזו לא שונה מאוד מדמיון מודרך, אלא שכאן הדמיון שלנו מודרך על ידי מערכת של אמונות ודעות על מה היא המציאות, וניסיון פנימי להתחבר למציאות הדמיונית הזו. נכון שיש לאנשים לעתים חוויות קוסמיות ממדיטציה (כלומר, חריגה מהמציאות הרגילה), אולם יש להיזהר - אזהרה כללית - מפני עומס יתר על המדיטה. ישיבה דוממת היא רק זה: ישבה דוממת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אז מה בכל זאת?
|
|
|
|
|
|
|
המדיטציה במהותה אינה אלא תירגול, אימון, הכנה לחיים. בסופו של דבר, גם מי שיושב במערה במעמקי הג'ונגל הקוריאני, מתקשר עם בני אדם אחרים, עם בעלי חיים, עם הסביבה המיידית והרחוקה יותר של חייו. אנחנו חיים בעולם המוחשי, לא רק בקוסמוס אינסופי וחיובי. הקיום שלנו כאן כולל מרחב פנימי שקט וריק מתוכן. מורים ותורות טוענים שהשקט הזה הוא טבענו האמיתי. המקום הריק בו אין חוויה ואין חוֹוה הוא האמת. אינני מתווכח עם הקביעה הזו (אני אפילו אוהב אותה), רק אוסיף שלא כך אני חווה את חיי בכל הזמנים. הרעיון מקסים, אבל אישתי וילדיי לא יסכימו איתו (לגביי), שלא לדבר על פקיד השומה והשוטר שנותן לי דו"ח, שלא לדבר עליי כשעברתי את המהירות המותרת.
במדיטציה אני פוגש את הריקות והדממה הזו ולומד לחוות אותה בתוך חיי. עם הצטברות הניסיון, לא אהפוך לדממה עצמה במרחב חיי הטבעיים, אבל משהו, זיכרון עמום, חוויה אמיתית, תתלווה לחיי השוטפים ותספק להם איזה טעם וצבע. למשל, יכולים להיות רגעים בהם, כשעוצר אותי שוטר ומעניש אותי כלכלית על עבירה מרחבית שעשיתי לדעתו, אני זוכר עמומות ששנינו חללים ריקים במרחב פתוח ואוהב. אם אני זוכר את זה לרגע בזמן אמיתי, משהו קרה.
לא פעם אני מדמה את המדיטציה למה שעושה הילד שעומד עד שעת לילה מאוחרת וזורק כדורים לסל - שוב ושוב ושוב. כמו שאני מאמן את גופי ותודעתי לחיים אמיתיים ומלאים, הוא מאמן את זרועו, מבטו, הגוף והנשימה שלו לדייק בקליעת הכדור אל החישוק. אחר כך הוא ואני נמצא את עצמנו משחקים את משחק החיים בזמן אמיתי. במשחק, אין לילד רגע להתכונן לפני הקליעה לסל, בדרך כלל. הוא משחק מול שחקני הגנה, צריך לשתף פעולה עם חבריו לקבוצה, חייב להשליך את הכדור ברגע אותו תודעתו, גופו וזרועו מזהים כ'רגע הנכון'. ולקוות לטוב. כשאני מוצא את עצמי מול שוטר התנועה, זיכרון התנועה הנכונה אמור להיות בתוכי - לא במוח, אלא בגוף ממש. אם האימון היה טוב, נכון, ונמשך מספיק זמן, התנועה תהיה נכונה: הילד יקלע אל הסל; אני לא אכעס נורא על השוטר, על המדינה, או על עצמי. אימון. אימון רב וממושך יביא אותי למצב קרוב לשלמות.
ומהו מצבי השלם? כאן יכול כל אחד להשלים את החסר על פי אמונותיו ו/או התנסויותיו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ברוך גפן הוא מתרגם והוגה, מחפש ותיק, עוסק בפיתוח הנשמה וצימוח משפחה
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
