 |
/images/archive/gallery/457/076.jpg
 |
|
|
|
|
| אנחנו קופצים ממחשבות רוחניות לפנטזיות מיניות, לענייני כסף ולמחשבות על הבית - הכל כדי לא לראות את העובדה שאיננו קיימים. צ'וגיאם טרונגפה מתאר בחמישה שלבים איך נוצר האגו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
צ'וגיאם טרונגפה תרגום: יונתן לוי
10/4/2008 12:11 |
צ'וגיאם טרונגפה תרגום: יונתן לוי
10/4/2008 12:11 |
|
|
|
|
|
|
|
כדי לעבור דרך השאפתנות של האגו, עלינו להבין איך אנחנו נעזרים בהשלכות שלנו כהוכחות של קיומנו. המאמץ לאשש את המוצקות שלנו נובע מחוסר ודאות ביחס לקיומנו. בגלל חוסר הוודאות הזה אנחנו מנסים להוכיח את קיומנו בעזרת נקודת התייחסות שהיא מחוץ לעצמנו, שעימה אנחנו מכוננים יחסים, משהו מוצק שמולו נוכל להרגיש נפרדים.
 |
| עם האגו התמוססה גם האתיקה |
|
המורה הטיבטי המבריק צ'ונגיאם טרונגפה רינפוצ'ה הספיק בחייו ללמד הרבה מדיטציה, לשתות הרבה אלכוהול ולחולל הרבה שערוריות מין, הכל בשם ''החוכמה המשוגעת'' שלו. תלמידיו לא יודעים עד היום אם לצחוק או לבכות כאשר הם נזכרים בגורו הטיבטי הנועז והנהנתן |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אך כל המאמץ הזה ייראה מפוקפק אם באמת נביט לאחור ולאחור ולאחור. אולי רק ביצענו כאן תרמית ענקית - התרמית של תחושת המוצקות של האני והאחר. הקיבעון הכפול הזה נוצר מלא-כלום. בראשית ישנו חלל פתוח, אפס, שלם בתוך עצמו, ללא-יחסים. אך כדי לאשש את האפסות הזאת, אנחנו חייבים לברוא אחד שיוכיח שהאפס קיים. וגם זה לא מספיק; אנחנו עלולים להיתקע עם אחד ואפס. אז אנו מתחילים להתקדם, מעיזים לצאת יותר ויותר החוצה.
אנחנו יוצרים שניים כדי לאשש את קיומו של האחד, ויוצאים שוב ומאשרים את השניים באמצעות השלושה, את השלושה באמצעות הארבעה וכך הלאה. אנחנו יוצרים רקע, בסיס שעליו אפשר להמשיך ולהמשיך עד אינסוף. לזה קוראים סמסרה, מעגל הקסמים המתמיד של אישוש הקיום. כל אישוש זקוק לאישוש נוסף שזקוק לאישוש נוסף.
הניסיון לאשש את מוצקותנו הוא מכאיב מאוד. ללא הרף אנחנו מוצאים עצמנו מחליקים מקצה של רצפה שנדמה שהמשיכה לנצח. אז עלינו להציל עצמנו ממוות בכך שנבנה מיד המשך לרצפה הזאת כך שתיראה שוב אינסופית. על הרצפה המוצקה כביכול נדמה לנו שאנחנו בטוחים, ואז אנחנו מחליקים שוב ועלינו לבנות עוד שלוחה. איננו מבינים שכל התהליך בלתי נחוץ, שאין לנו צורך ברצפה, שאת כל הקומות הללו בנינו בגובה הקרקע. מעולם לא הייתה סכנת נפילה ולא היה צורך בתמיכה. למעשה, המאמץ להרחיב את הרצפה כדי להבטיח את יציבותנו הוא בדיחה אחת גדולה, הבדיחה הגדולה מכל, בדיחה קוסמית.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/631/488.jpg
צ'וגיאם טרונגפה רינפוצ'ה  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
לא רוצה להיכנס לזה
|
|
|
 |
|
|
|
כדי להבין ביתר דיוק את תהליך מיצוק האני והאחר, כלומר, את התפתחות האגו, טוב להכיר את חמש הסקנדהות, מערכת מושגים בודהיסטית שמתארת את האגו כתהליך בן חמישה שלבים.
הסקנדהה או הצעד הראשון, הולדת האגו, נקרא "צורה" או בורות בסיסית. אנחנו מתעלמים מהאיכות הפתוחה, הזורמת והאינטליגנטית של החלל. כשנפתח חלל או מרווח בחוויית המחשבה, כשישנו הבזק של מודעות, פתיחות, היעדר אגו, אזי עולה החשד: "נניח ואגלה שאין אני מוצק? האפשרות הזו מפחידה אותי. לא רוצה להיכנס לזה." הפרנויה המופשטת הזו, החשש שמשהו לא בסדר, הם המקור לתגובות שרשרת קארמיות. זהו הפחד מבלבול וייאוש גמורים.
החשש מפני היעדר האגו, מהמצב נטול-האני, הוא איום מתמיד עבורנו. "נניח שזה אמיתי, מה אז? אני מפחד להביט". אנחנו רוצים לשמר יציבות מסוימת אבל החומר
היחיד שאיתו אפשר לעבוד הוא החלל, היעדר האגו, ולכן אנחנו מנסים למצק או להקפיא את חוויית החלל. בורות במקרה הזה אינה טיפשות, אלא סוג של עקשנות. פתאום התגלית של היעדר-האני מבלבלת אותנו ואיננו מעוניינים לקבלה, מעדיפים להיאחז במשהו.
הצעד הבא הוא הניסיון למצוא דרך להעסיק את עצמנו, להסיח את תשומת לבנו מעובדת היותנו לבד. אז מתחילה תגובת השרשרת הקארמית. הקארמה תלויה ביחסיות של זה מול זה - הקיום שלי וההשלכות שלי - ונוצרת מחדש תדיר בעודנו מנסים תדיר להעסיק עצמנו. במילים אחרות, ישנו פחד שמא השלכותינו לא יאששו את קיומנו. צריך לנסות ללא הרף להוכיח את קיומנו על-ידי התחושה שההשלכות שלנו הן דבר-מה מוצק. תחושת המוצקות של משהו שכביכול נמצא מחוץ לך מאשרת שגם אתה ישות מוצקה. זוהי הסקנדהה השנייה, "תחושה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרגשות הן הגנרלים של האגו
|
|
|
|
|
|
|
בשלב השלישי האגו מפתח שלוש אסטרטגיות או דחפים שעימם הוא מתייחס להשלכות שלו: אדישות, תשוקה ותוקפנות. דחפים אלו מונחים על ידי התפיסה. התפיסה, במקרה זה, היא התחושה המודעת-לעצמה שחובה עליך לדווח למפקדה המרכזית מה קורה בכל רגע ורגע. ואז אתה יכול לתמרן כל סיטואציה בעזרת אסטרטגיה אחרת.
באסטרטגיית האדישות, אנו מקהים אזורים רגישים שמהם אנו רוצים להימנע, שאנחנו חושבים שיפגעו בנו. אנו לובשים שריון. האסטרטגיה השנייה היא תשוקה - הניסיון לאחוז בדברים ולאכול אותם. זה תהליך של מיגנוט. בדרך כלל איננו אוחזים בדברים אם אנחנו מרגישים עשירים דיינו. אבל כשישנה תחושת עוני, רעב, אין-אונות - אנו שולחים יד, שולחים את המחושים ומנסים לתפוס משהו.
תוקפנות, האסטרטגיה השלישית, אף היא מבוססת, על חוויית העוני, התחושה שאינך יכול לשרוד ולכן אתה צריך להרחיק כל דבר שמאיים על רכושך ומזונך. יתר על כן, ככל שאתה מודע לאיומים האפשריים, התגובה שלך נעשית יותר ויותר נואשת. אתה מנסה לרוץ יותר ויותר מהר כדי למצוא דרך להזין או להגן על עצמך. ההאצה הזו היא צורה של תוקפנות. תוקפנות, תשוקה ואדישות הן חלק מהסקנדהה השלישית, "תפיסה/תשוקה".
בורות, תחושה, דחף ותפיסה - הם כולם תהליכים אינסטינקטיביים. אנו מפעילים מערכת רדאר שחשה את הטריטוריה שלנו. אך איננו יכולים לכונן כראוי את האגו ללא אינטלקט, ללא היכולת להמשיג ולתת שמות. עד כאן יש לנו אוסף ענק ועשיר של דברים שקורים בתוכנו. ומכיוון שקורים כל כך הרבה דברים, אנחנו מתחילים לקטלג אותם, לשים אותם במשבצות, לתת להם שמות. אנחנו הופכים את מה שקורה לרשמי, אם אפשר לומר כך.
כך שה"אינטלקט" או ה"המשגה" היא השלב הבא של האגו, הסקנדהה הרביעית, אבל אפילו זה לא מספיק. אנחנו זקוקים למכניזם יעיל ופעיל ביותר כדי לתאם בין התהליכים האינסטינקטיביים והאינטלקטואליים של האגו. זהו שלב ההתפתחות האחרון, הסקנדהה החמישית - ה"הכרה".
ההכרה מורכבת מרגשות ודפוסי מחשבה לא-סדירים, שיוצרים יחדיו עולמות שונים של פנטזיה שבהם אנחנו מעסיקים את עצמנו. עולמות פנטזיה אלו מכונים בכתובים כ"ששת העולמות". הרגשות הן רגעי השיא של האגו, המפקדים של הצבא שלו; המחשבות של התת-מודע, החלומות בהקיץ ושאר המחשבות מחברות בין שיא אחד למשנהו. כך יוצרות המחשבות את צבא האגו ונמצאות בתנועה ופעילות מתמדת. המחשבות שלנו נוירוטיות במובן הזה שהן בלתי-סדירות, משנות כיוון כל הזמן ועולות זו על זו. אנחנו קופצים ללא הרף ממחשבה אחת לאחרת, ממחשבות רוחניות לפנטזיות מיניות, לענייני כסף, למחשבות על הבית וכך הלאה. כל ההתפתחות של חמש הסקנדהות - בורות/צורה, תחושה, דחף/תפיסה, המשגה והכרה - היא ניסיוננו להגן על עצמנו מפני עובדת חוסר-ממשותנו.
תרגול המדיטציה פירושו לראות את השקיפות של ההגנה הזאת. אך איננו יכולים לטפל מיד בבורות הבסיסית; ממש כפי שאיננו יכולים להפיל קיר שלם בדחיפה. אם ברצוננו להסיר את הקיר, עלינו להוריד לבנה אחר לבנה; אנחנו מתחילים עם החומר הנגיש המיידי, עם מדרגה ראשונה. תרגול המדיטציה אפוא מתחיל עם הרגשות והמחשבות, ובעיקר עם תהליך המחשבה.
| | | | | |
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
