 |
/images/archive/gallery/924/471.jpg
עבודת פיסול של האמנית ההונגריה Gyula Pauer.  |
|
|
|
|
| מה יקרה אם נשתחרר לרגע מתפקיד הקורבן? מה יקרה אם ניתן יד לחברינו הגרמנים, והם מצדם יושיטו את ידם אלינו? אמה אילון |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אמה אילון
30/4/2008 9:37 |
|
|
|
|
|
|
|
"אני רוצה להיות רטייה על פצעים רבים" היה המשפט האחרון שכתבה אתי הילסום ביומנה. רצון שנולד בליבה של בחורה צעירה שראתה את החיים כ"יפים ומלאי משמעות" תוך כדי אימי השואה. אתי הילסום מבקשת להיות רטייה על פצעים רבים ואנו שואלים בעקבותיה האם וכיצד ניתן לרפא את הפצעים שאנחנו סוחבים איתנו בעקבות השואה.
 |
| להתעורר באושוויץ |
|
אתי הילסום, צעירה הולנדית כריזמטית ופיקחית, כתבה יומן שמתחיל בתיאור התאהבותה בפסיכולוג שלה והופך אט אט, עם כיבוש הולנד על ידי הנאצים, למסע רוחני מדהים של התעוררות במחנה מוות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
השואה הותירה פצע עמוק בתוכנו - בני העם היהודי. פצע אישי כיחידים אשר איבדו קרובי משפחה בשואה ופצע לאומי - כאומה שחיה באופן תמידי בפחד קיומי - פחד ההשמדה. אך פצע השואה הוא פצע רחב יותר מאשר פצעו של העם היהודי. זהו פצע אנושי המעורר את השאלה על מקומו של הרוע בעולם וזהו גם פצעה של האומה הגרמנית, ושל צאצאי גרמניה הנאצית אשר גדלו בסביבה של אשמה, בושה, הסתרה ושקרים.
כיצד ניתן לרפא את פצעי השואה אנו שואלים, ובעצם השאלה מטמיעים את האמונה שפצעים ניתנים לריפוי או להתמרה. ההנחה הזו שניתן לרפא את פצעי השואה היא מטלטלת. האם אנחנו באמת מאמינים בכך? כדי להתמלא באמונה שכזו עלינו להיות מוכנים להישיר מבט אל הפצעים, ולהיות מוכנים להתמודד עם הכאב שיעלה תוך כדי העיסוק בהם, עלינו להיות מוכנים לשינוי פנימי עמוק.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/924/480.jpg
אתי הילסום  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
אתי הילסום: לאהוב בזמן השואה
|
|
|
 |
|
|
|
מודל והשראה לשינוי פנימי עמוק שכזה נותנת דמותה של אתי הילסום. אתי הילסום היתה יהודייה הולנדית שחיה באמסטרדם בזמן השואה. היא נרצחה באושוויץ בשנת 1943 בהיותה בת 29. יומניה, שנכתבו בשנתיים האחרונות לחייה, הם עדות למסע רוחני, לחמלה, לאהבה, לאמון בחיים ולתהליך עמוק של שינוי פנימי.
מה איפשר לאתי לאהוב את החיים בזמן השואה? מה עזר לה להתעלות מעבר למצוקה האישית שלה ושל בני משפחתה? מה הוביל אותה לסיים את יומנה בדאגה וברצון להקל על סבלו של הזולת? הרבה מהתהליך שאתי עברה כרוך בהתבוננות פנימית עמוקה ונוקבת, וכך היא כותבת: "תני לעצב את כל המרחב וההגנה הנחוצים לו, משום שאם כל אחד יישא את העצב בכנות, בבגרות ובנאמנות, יופחת הכאב שכעת ממלא את העולם, אבל אם אינך מפנה מקום ראוי לצערך שלך, ובמקום כך
משאיר מקום רב בתוכך לשנאה ולמחשבות נקם, אשר יגרמו כאב לאחר, אזי לנצח לא יפסק הכאב בעולמנו אלא יוגבר".
כאשר אנחנו נותנים מקום ומעזים להכיל ולהתמודד עם כאבנו, מתפנה בתוכנו מקום גם לכאבו של הזולת.
נאמר בתלמוד הבבלי מסכת ברכות כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. זיכרון השואה מותיר אתנו בבית האסורים, ועלינו למצוא למי נוכל להושיט יד, כדי לצאת מבית הכלא שנגזר עלינו. מה יקרה אם ניתן יד לחברינו הגרמנים, והם מצידם יושיטו את ידם אלינו? מה יקרה אם נקשיב זה לזו בחמלה, ונלמד על שורשיה של המחלה שהולידה את השואה ונלמד על המחלה שהשואה הולידה בקרבנו? האם נוכל להיות רטייה על הפצעים הרבים שאנו סוחבים איתנו? מה יקרה אם נשתחרר לרגע מתפקיד הקורבן/תוקפן? האם הרמזים לריפוי יופיעו לפנינו?
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/924/473.jpg
Sharon Mollerus , cc-by |
|
|
|
|
|
|
|
|
לחפש את הרע בקרבנו
|
|
|
|
|
|
|
בהשראתה של אתי הילסום יזמנו סדרת מפגשים בין יהודים וגרמנים המאפשרת ביחד ליצור מקום בטוח להתבונן בו על הכאבים ולבקש מזור. לפני כשנה יצרנו טקס זיכרון אלטרנטיבי ביום השואה, טקס אשר נכחו בו יהודים וגרמנים. התחלנו את הטקס בניגונים הפותחים את הלב, המשכנו בקריאת ציטוטים מכתביה של אתי, אשר הובילו למעגל שיתוף. במעגל אנשים שונים שיתפו בסיפורים האישיים שלהם ובהשפעה של השואה על חייהם ועל תודעתם.
בסופו של הטקס הדלקנו נרות לזכרם של המתים או להעצמה של איכויות שונות אשר אנו רואים אותם כאיכויות מרפאות. בעקבות הטקס נפגשנו במשך מספר חודשים קבוצה של יהודים וגרמנים ללימוד, שיתוף והעמקה. אחת המשתתפות כתבה בעקבות אחד המפגשים: "רק אהבה לסתירות יכולה להשכין שלום". היכולת לשבת ביחד יהודים וגרמנים ולהקשיב זה לזה, היא דרך להשכנת שלום בתוך הזיכרון הכאוב הזה. היא דרך ליצירת אמון מחדש.
חבר סיפר לי על שתי סבתות שלו שמשפחותיהן נספו בשואה. כל אחת מהן הגיבה לטראומה הזו באופן אחר. האחת בחרה להתכנס, ולא להאמין יותר בבני האדם, השנייה בחרה ללמוד מהשואה לזכך את ליבה כדי שהרוע שהשתולל בתקופת השואה לא יתפשט יותר בעולם. וכדי לשנות את העולם היא בחרה להתחיל בלשנות את ליבה שלה לזרים ולאנשים שונים ממנה. שתי התגובות הללו אנושיות. כולנו מכירים את המצבים בחיים בהם נפגענו ואיננו רוצים להיפתח יותר. וכאשר הפגיעה היא עמוקה וטראומטית כל כך קשה עוד יותר לחזור להאמין ולתת אמון. ובכל זאת. יש בנו את היכולת כבני אדם להיסגר ולהיפתח. לבחור לתת אמון למרות הכל.
אתי הילסום כותבת על העבודה הפנימית הזאת: "כשעמדנו בתחנה שאל יאן במרירות: מה גורם לאנשים שירצו להרע לאחרים? ואני עונה, אתה מדבר על אנשים, אבל אל תשכח שגם אתה אחד מהם. ולהפתעתי הוא הסכים איתי ללא ויכוח. יאן הזעפן והעקשן. והרוע הזה נמצא גם בנו, המשכתי והטפתי. לפי דעתי אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז ולבער את הרקב מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר. ויאן הסכים איתי פתאום בלי שום ויכוח והיה פתוח ושאל שאלות ולא ענה לי בתיאוריות חברתיות נוקשות כמו בעבר. הוא אמר: יש בזה גם משהו זול כל כך, ברצון הזה לנקום באחרים. בנטייה לחיות רק למען אותו רגע של נקמה. זה לא הפתרון".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
***
|
|
|
|
|
|
|
ביום השואה הקרוב נקיים טקס נוסף משותף ליהודים וגרמנים. הטקס יתקיים ביום חמישי האחד במאי בין השעות חמש לשמונה בערב בכנסיית טנטור בשכונת גילה בירושלים. הערב ישלב בין קטעים של שתיקה והתבוננות פנימית, שירה, תפילה, שיתוף, קטעי קריאה מיומנה של אתי הילסום, וקטע ממופע שיצרו ביחד אווה אלקיים ובתיה בובר. פרטים נוספים במייל
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
