 |
/images/archive/gallery/110/129.jpg יוסף עסיס
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
| יוסף עסיס מסביר כי התפוצצות הבועה אז מזרזת את היזמים למכור - אפילו היום |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
יוסף עסיס
17/11/2004 9:48 |
|
|
|
|
|
|
|
כבר אי-אפשר להתווכח על העניין המחודש של המשקיעים הזרים בתוצרת ישראלית. ביום אחד השבוע מכרה ישראל טכנולוגיה בהיקף כולל של כמעט מיליארד דולר, במסגרת מכירת 3 חברות - אגיס (850 מיליון דולר), פונטיק סיסטמס (80 מיליון דולר) וחברת ארט (21 מיליון דולר).
התיאבון של היזמים חוזר לשיא. תעשיית ההיי-טק הישראלית יכולה לשגשג על בסיס שני מודלים עיקריים: המודל הראשון, שהוא כמובן העדיף, הוא השקעה של יזמים ומשקיעים בחברת היי-טק, שתגדל ותתבגר לכדי העסקת מאות ואלפי עובדים בישראל. אין לנו הרבה חברות כאלה, ורוב אלה שיש לנו הן תוצאה של גלישה נכונה על גל גאות ההיי-טק של סוף שנות ה-90 - כמו קומברס, אמדוקס ו צ'ק פוינט. היתרון במודל הזה ברור: מדובר בחברות ישראליות רווחיות, שמחזקות את הכלכלה המקומית, מספקות מקומות עבודה ומהוות בית-ספר מצוין לטכנולוגיה ובית חם לדור היזמים הבא.
המודל השני קצת פחות טוב, שכן המודל הזה - שמכניס כסף למדינה על-ידי מכירת טכנולוגיה עוד בשלביה הראשוניים (מבלי שהתחילה החברה להרוויח כסף) - תורם בעיקר למוטיבציה של היזמים להמשיך וליצור, כדי לעשות "מכה" נוספת. גל המכירות האחרון הוא סימפטום נוסף לטראומת 2000. לפני התפוצצות הבועה, היזמים הצעירים בישראל כיוונו גבוה. ממש גבוה.
רבים, גם הוותיקים, דיברו על בניית הנוקיה הישראלית. המנטרה הפופולרית מאוד אז היתה "אנחנו לא בונים חברה בשביל למכור אותה. אנחנו רוצים לבנות את ה טבע הבאה, חברה שתעסיק אלפי עובדים ותהפוך את הישראלים לגאים יותר". משפטים כאלה יכולנו לשמוע מקרנות הון הסיכון פיטנגו, אייפקס וסטאר.
בימים ההם אפשר היה לפנטז על חברות של מיליארדי דולרים, שכן בסרט המטורף שהוקרן יום-יום בוול סטריט, צצו כאלה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל היום, ימי הפוסט-בועה, ימים שבהם ההיי-טק שוב נמצא בחזית, הלם הקרב עדיין מורגש היטב. היום קל הרבה יותר לפתות חבורה של יזמים צעירים למכור את מרכולתם לענק האמריקני.
"אני מעדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ", כך אומרים היזמים, ומתכוונים - עדיף 5-4 מיליון דולר ביד היום, מ-150 מיליון דולר בעוד 4 שנים, עם "אולי" גדול. חלום ההתעשרות הישראלי צומצם, והיזם, שכבר מבין שהסיכוי לעשות את זה בסדר גודל של גיל שוויד, קובי אלכסנדר או אפילו קובי ריכטר - נמוך מאוד.
חברת פונטיק סיסטמס, למשל, שפיתחה טכנולוגיה לזיהוי קול, פועלת בלי ספק בתחום שעתידו ורוד. אבל למה להם, לשני היזמים המוצלחים עצמון גילאי וחזי רזניקוב, להמשיך ולחכות למכה הגדולה באמת, שאולי תבוא ואולי לא? מה רע באיזה 4 מיליון דולר, על בטוח?
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
