 |
/images/archive/gallery/245/376.jpg תושבי שדרות במסע מחאה לעבר בית חנון
 |
|
|
|
|
| שדרות נתונה לאחרונה תחת מתקפת קסאמים, הכותשים את כלכלת העיר החבוטה גם כך: עסקים נטושים, אלפי מובטלים ומחירי נדל"ן קורסים המלווים בתושבים חרדים. עומר שרביט בילה יום בעיר הספר הדרומית |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
עומר שרביט
21/1/2005 9:32 |
|
|
|
|
|
|
|
בשדרות יש פאב אחד, בית קפה אחד, חנות ספרים אחת, סינמטק אחד, שוק אחד, והרבה שיכוני שנות החמישים: אנטי בורגניים, פונקציונליים, פשוטים, אחידים, שוויוניים - קיבוץ של 23,000 תושבים.
בשעות הצהריים באמצע השבוע, השוק חצי ריק והשקט ברחובות נוקב קרביים.
כ-500 תושבים נשפכים הביתה מהצעדה לעבר בית חנון הסמוכה, לשם הגיעו כדי לצעוק ולמחות, אולי מישהו ישמע. שדרות פוגשת את קריית שמונה עם טונות של עיתונאים מסביב - היישוב הפסטורלי הפך לקסאמ-גרד.
"מה הולך?", נשאל אחד הסוחרים בשוק. "לא הולך לשום מקום ולא מוכר כלום. אנשים בבית, מפחדים לצאת מהקופסא. העיר בניוטרל – על קיבה ריקה". החרדה של האנשים לצאת החוצה – בעיקר ילדים – חוזרת על עצמה במפגש עם כולם. קשה לתכנן קדימה בין "שחר אדום" אחד למשנהו, (קריאת ההתרעה בפני ירי קסאמים), והסובלים העיקריים הם הרוכלים בשוק ושאר בעלי החנויות.
התחושה הכללית היא שהעיר מתנהלת באיטיות, שמקורה לא בקצב החיים השליו והנוח, כי אם ברוח כבדה. מבוי סתום, שאינו מבשר טובות – דיכאון עמוק.
כאמור יש במקום פאב אחד אבל הפאב האמיתי הוא במכולת של ששון ליד ככר העירייה. לקראת הערב, מתאספים אצלו המבוגרים ובאים להדליק נרות נשמה. ששון מונה לדובר הלא רשמיים של העיר. ככל הנראה הוא פירנס בימים האחרונים הרבה עיתונאים שנאספו לידו. אכן, האיש עתיר תובנות: "פעם אמרנו לאריק, 'טוב שכן קרוב מאח רחוק'. היום אנחנו אומרים לו, ש'עם כאלה שכנים לא צריך אויבים'".
בשעות הערב נאספים אצלו חלק מהתושבים והוא מחזק אותם.
לא בנאומים, ב'שוטים'. "הייתי בגדוד סיור של אריק ב-73'. נפלו לנו בחורשה אחת המון אנשים והוא שאל אם נהיה מוכנים לחזור לאותו מקום...כבשנו אותה מחדש למרות שהייתה לא הכרחית להמשך הסיור ואריק היה מוכן לסכן אנשים רק בשביל לא לוותר להם".
"שרון אומר לילדים שלו בוקר טוב – אפילו את זה אני לא אומר לילדים שלי. נפלו ליד הבת שלי קסאמים ברחוב כשחזרה מבני עקיבא...היא שמה ידיים על הראש והתחילה להתפלל ברחוב."
אחד הלקוחות של ששון מסכם זאת יפה: "אתם יודעים מתי הבעיה תיפתר? כשכבשה אחת, ששווה 500 שקל, תיפגע בחווה של אריק, יהיה סוף לסיפור הזה. לא לפני כן. הוא נבחר על תקן של שלום ובטחון. מי שלא מביא סחורה, לא שווה סחורה".
אחת המוכרות בחנויות, שלא מוכנה להזדהות, קצת פחות לוחמנית ואומרת כי "מצד אחד דברים פורחים פה ומצד אחר דברים נזנחים: מצד אחד המקום שליו, האנשים חמים, יש הרבה מוסיקה וגם שגשוג בזכות המכללה שכל שנה מושכת לכאן יותר סטודנטים מהמרכז. מצד אחר עסקים נסגרים מכל מני סיבות: אבטלה גבוהה, אחוז גבוה של אוכלוסייה שנכשלת או הוכשלה - קרא לזה איך שתרצה – שכחו אותה. אוכלוסייה שלא שמים לב אבל לאט לאט נדחקת לשוליים – ותיקים ועולים חדשים."
"עמיר פרץ וחיים אוליאל מדברים כל הזמן על האנשים של שנות החמישים, שעזבו מה שהיה להם ובאו לתוך החורים האלה. בלי תשתיות, בלי כלום, רק חול וכולירע. הכולירע נשארה אבל הם ציפו שהילדים שלהם יחיו קצת יותר טוב. הם אכלו מרורים ונכנסו לעבודות שבחלומות הכי שחורים שלהם הם לא האמינו שיעבדו בהן".
שנות החמישים זה בסדר, אבל מה צריך לקרות כאן עכשיו?
"אני לא יודעת למה לצפות. המצב מסביב כל כך לא נעים. אני כבר לא מדברת על פרנסה, אוכל לילדים וחינוך שהוא לצערי לא הכי טוב שבעולם. אתה מבקש שקט, בלי להיות מרואיין בטחוני כל הזמן. כולם פה מכירים אחד את השני ויש ערבות הדדית."
"איפה שהוא המעגל פה סגור – בסוף כולם בחיכוך עם כולם, אם לא דרך הילדים אז בתור לסופר...החום שיש פה בין האנשים לא קיים בשום מקום בעולם. כולם דואגים לכולם אבל לא תמיד כולם מפרגנים לכולם – מה לעשות, אנחנו עדיין בני אדם".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בדרך לבית חאנון
|
|
|
 |
|
 |
|
המשיח של שדרות
|
|
|
 |
|
|
|
לירן עמר מחנות הבגדים, אומר ש"העסק חלש עכשיו לאללה. בימים שיש ירידות הכל נטוש וחבל, כי עד לפני כמה שנים העיר היתה ממש בתנופה. לשרון יש המון כוח והוא לא עושה מספיק. לפני הבחירות הוא דיבר הרבה ולא עשה. אנחנו חיים פה ביומיום עם השחר האדום - מחפשים מחסה בעשר שניות".
גבע חדד, מנהל סניף של חברת כוח אדם, אומר כי "הרבה אנשים לא רוצים לעבוד למרות אבטלה של מעל 20%. מפעלים מושכים עובדים, חלק גדול מזה למיונים חקלאיים אבל האנשים בררנים. אחד העובדים שלי נהרג במחסום קרני – הרצל שלמה ז"ל. אנשים יחזרו לעבוד שם כי לא תהיה להם ברירה."
"אני המשיח של שדרות - הבוקר הוצאתי אנשים לעבוד בקיבוץ עלומים. בלשכת העבודה לא תמצא עבודה כי אין להם תמריץ. כשאסם צריכה עובדים היא פונה אלי".
אחד מגלגלי ההצלה שנותרו לשדרות, הוא מכללת ספיר שמשכה הרבה סטודנטים מהמרכז. איילה מצפת ומיכאל מרחובות, לומדים קולנוע ונראים די אדישים למהומה הרגעית:
"באנו ללמוד, זול להשכיר כאן ובגדול, מוי כיף", הם אומרים בציניות או שלא. "השבוע נפלו 11 קסאמים אבל לא מתייחסים לזה. אנחנו לא עובדים פה כי אין איפה. פעם בכמה זמן יש משרה בתחנת דלק ואז קופצים עליה המון אנשים...חבל"ז."
"חיי לילה בשדרות לא קיימים. אולי עכשיו יהיה פה קאלט-קסאם, סאבקלט'ר: אתה לא שם לב אבל תוך כדי הליכה אתה מסתכל למעלה..."
המחיה כאן זולה?
"למרות הסטריאוטיפ של עיירה פריפריאלית, המחירים בשדרות לא תמיד נמוכים. השכירות כאן זולה: אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים עם שני שירותים ומשלמים 1100 שקלים לחודש".
הסטודנטים צודקים ולא צודקים. מבחינת הדיור, מדובר בצניחה חופשית של כשני שליש בערך הדירות, שרבות מהן הבנקים מחלטים בגלל פיגורים במשכנתאות. באופן טבעי, נפילת המחירים מושפעת מ"המצב" אבל ממילא אין להם קונים – מי שרוצה למכור תקוע עם הנכס.
לגבי מוצרים אחרים, מדובר במחירים סטנדרטים. למרות הסטריאוטיפ, שדרות זה לא סיני: ג'ינס מותג של 'ג'ט' – 300 שקל, תספורת גברים – 35, סווטשירט אדידס – 200, קפה הפוך 12, גולדסטאר 10, מנוי לכבלים של הוט – זול בכ-15 שקלים ממחירי המרכז והארנונה הוזלה ב-50%.
ולדימיר אמיר, בעל שיפודיה, בעברית קצת משובשת, מלא טרוניות על המצב הכלכלי ופורץ במונולוג שעיקרו זעם על הממשלה ועל שני הבנקים שמחזיקים סניף בשדרות – פועלים ולאומי: "הם מחזירים משכנתאות לאנשים עם פיגור אחד בתשלום - פיגור של 40 שקל. המשכנתא שלי 2000 שקל והביזנס על הפנים עכשיו. הבנקים צריכים לעזור ולהתחשב בנו."
"אנשים מתים בקרני בשביל 3000 שקל. צריך לעזור לנו כשאנחנו בחיים ולא אחרי שמישהו מת. עוד כמה שנים, כשהילדים שלי יגדלו, אני לא שולח אותם לצבא. למה שיסתכנו? כבר עדיף לחזור לקווקז - עשינו טעות שבאנו לפה. עובדיה יוסף צדק: זאת ממשלה של פח אשפה. ביבי עשה חיים בשביל עשירים – להם הוא מוסיף אלפי שקלים לנטו ולי עושה טובה עם כמה גרושים."
אשתו של אמיר ממשיכה וגם לה אין דברים טובים להגיד: "בבית ספר המורים מבקשים מהילדים שלי לא להביא במבה כדי לא לבייש את אלה שאין להם. הבן הגדול שלי עובד כמה ימים ואז שולחים אותו הביתה שיחכה – 'סטנדביי'. ככה בקושי מגיעים ל-1500 שקל בחודש. עבדת שבוע אומרים לך "נרים טלפון". הכל זמני."
"הילדים שלנו מוציאים יותר מדי כסף על פלאפונים כי הם חיים בפחד. בגלל המצב הקשה אנשים מתגרשים פה על ימין ועל שמאל. רק שיהיה פה קצת שקט".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אנשים באים להדליק נר
|
|
|
|
|
|
|
מחירי הדירות - כמו בניו יורק
|
|
|
|
|
|
|
בלשכה של ראש העירייה, אלי מויאל, המוראל גבוה. המזכירה של אלי, צעירה וגבוהה, נאלצת לספוג את השלכות הפסיקה האחרונה של בג"ץ בדבר שדרוג האופן בו מותר להחמיא לאישה נאווה. במבט ראשון האווירה בלשכה הזויה מעט, משוחררת מדי ולא תואמת את הברברת הממלכתית שנשמעת בתקשורת מפי פוליטיקאים במצבים שכאלה.
אין סיכוי לראיין את מויאל, אולי גם אין צורך. מוטב להישאר זבוב על הקיר. עיתונאים ופוליטיקאים צובאים על ממתינת הסלולרי שלו כאילו אין מחר.
ובאמת אין: אחרי המולת הקסאמים כולם יחזרו למקומם הטבעי, צד הפרוסה שהחמאה לא מרוחה עליו. תשומת הלב זמנית ואין סיבה שלא למנף אותה: "יצפאן שאל אותי באיזה תוכנית עוד לא הופעת. אמרתי לו שבתוכנית המנויים של מפעל הפיס...".
על הקו גם קצינה בשם מירי רגב, אלוף משנה בצה"ל ומויאל שופע סרקזם:
"את זו שחותכת, מוהלת ממין נקבה?"
רגב היא הצנזורית הראשית. כנראה התקשרה לנזוף בראש העיר על עבירות של בטחון שדה. "לא קיים אצלנו רחוב נרקיס ואין בכל העיר בית של שלוש קומות", הוא אומר לה.
אחד הבלוגרים ברשימות כתב, כי "היו זמנים בהם לא נתנו ל'מויאלים' לנהל יישובים במדינה הזו". יכול להיות. אבל אם כבר להיות במצב שכזה, אולי עדיף לראות את ההצגה כשמויאל מככב בה ולא איזה צנון שמדקלם סיסמאות שבלוניות.
התושבים שלך אומרים שמנסים להשתיק אותם עם הנחה של 50% בארנונה.
"שיאמרו שאני פופוליסט. זכותם להגיד. אל תשכח ש-40% מהתושבים בעיר הזאת לא בחרו בי. בין אלה שלא בחרו בי יש שניים בחדר הזה...זו אחת ההאשמות נגדי שאני נותן עבודה לשמאלנים...".
מויאל, ליכודניק, מכוון למזכיר ומנכ"ל העירייה שיושבים לצידו. שניהם ממפלגת העבודה.
מה הציפיות שלך מהאנשים בירושלים?
מויאל לא מתבלבל: "שיפסיקו את הקסאמים, כן, נורא פשוט".
בכל זאת.
"שואלים אותי את השאלה הזו כל הזמן. אני סמל במילואים. שאשיא עצה לגנרלים? קטונתי. הם ביקשו מנדט על שלום ובטחון. אני ביקשתי מנדט, לנקות את הרחובות, לעשות חינוך. בכלל, אם אני אגיד להם מה לעשות הם יקשיבו לי?".
קיבלת את מפלגת העבודה לתוך הבוץ עכשיו.
אני לא כל כך מבסוט מזה אבל בוא לא נרחיב על כך, (שר הפנים החדש, אופיר פינס, צריך להגיע לביקור בעוד כמה דקות, ע.ש.). ימים קשים עוברים על שדרות אבל יהיה טוב. אמן ואמן. אני יודע שבזמן שצעדנו, רוה"מ בדק מקרוב את היחידות. אני מקווה שבימים / שבועות / חודשים הקרובים ייפסקו הקסאמים. יש לי הרושם שזה בנפשו של שרון."
התושבים שלך מאבדים את ערך הדירות.
"מחירי הדירות כאן כמו בניו יורק – אין להם מחיר..."
אז מה יהיה? עוד מעט התנתקות.
"חייבים לשמור על שפיות. נישאר פה זה לא יעזור – אף אחד לא יגרש אותנו מפה. מה אני חושב על ההתנתקות? הגבתי כבר - בשתיקה רועמת. אין בתוכנית הזו שום תועלת, היא לא עושה טוב לא רק לשדרות אלא לכל עם ישראל. היא לא משנה את מצב הטרור ברצועה. לא ברור לי למה הולכים עם זה. מה יהיה יום אחרי ההתנתקות?"
שאלה טובה. בינתיים, תשובות ופתרונות מספקים בבית המרקחת. שם כבר לא מדברים על עלייה במכירת כדורי הרגעה: "בגלל הסיטואציה, אנשים פה מחפשים דברים יותר חזקים".
|
|
|
|
|
|
|  | | אלי מויאל - ראש העיר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
