 |
/images/archive/gallery/246/417.jpg הנגידים: מימין לשמאל - קליין, פרנקל, מנדלבאום, גפני וזנבר
צילום: אלי דסה  |
|
|
| בנק ישראל בן 50 - תמונת מחזור |
|
| בנק ישראל, אחד הגופים החשובים והדומיננטיים במשק הישראלי, חגג באחרונה יובל להיווסדו. לרגל האירוע, נפגש Forbes עם כל נגידי הבנק לדורותיו ובדק מה הם חושבים על הבנק בעבר, בהווה ובעתיד, עם תחילתה של קדנציה חדשה |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
דן אמודי, פורבס ישראל
23/1/2005 14:03 |
|
|
|
|
|
|
|
Forbes ישראל
בנק ישראל הפך, בשנים האחרונות, למונח מוכר ושגור בכל סלון ישראלי שמכבד את עצמו. ריבית, נגיד, שערי מט"ח, עיצומים, ריב עם האוצר, ריב עם התעשיינים, אלכסון, אינפלציה ומדיניות מוניטארית, הפכו כולם כבר מזמן למטבעות לשון. נדמה שהגוף הזה היה כאן תמיד, כמו מס הכנסה. אלא שבמשך שש השנים הראשונות להיווסדה, התקיימה מדינת ישראל ללא בנק מרכזי. על הטיפול בשטרות היה מופקד בנק לאומי, ואת המדיניות המוניטארית ניהל, רק רגע, איזו מדיניות? מה, נפלתם על הראש? אין כסף. מה שיש זה ביצות, גלי עלייה, צנע, מעברות, פידאיון.
רק בשנת 1952 התפנה דור המייסדים לבדוק מה קורה בכלכלה השברירית של מדינת היהודים, והטיל על מנכ"ל משרד האוצר דאז, דוד הורביץ, להקים את בנק ישראל. הבנק עצמו הוקם שנתיים לאחר מכן, וחוק בנק ישראל הסמיך אותו לפקח על הבנקים המסחריים, להיות יועץ כלכלי לממשלה, ולפעול לייצוב המטבע ולקידום הצמיחה והתעסוקה במדינה הקטנה והשברירית. הסעיף הנ"ל הוא ייחודי לבנק ישראל, וכמוהו קיים רק בבנק מרכזי נוסף אחד - הפדרל ריזרב האמריקאי. כמו באו"ם, גם כאן אנחנו נמצאים בחברה טובה, אך מאוד מצומצמת. אגב, בכל החוק לא מוזכרת אפילו פעם אחת המילה אינפלציה או המונח יציבות מחירים.
גם עצמאות
הבנק הייתה בעירבון מוגבל. הנגיד אמנם מונה לתקופה של חמש שנים, אולם לשם ביצוע הצעדים המוניטאריים (כמו שליטה על נזילות הבנקים - השיטה המקובלת אז לשליטה בכמות הכסף והריבית במשק) היה זקוק להסכמת הממשלה. ואם לא די בכך, חוייב הבנק להלוות לממשלה כספים כאשר יידרש. בשפה כלכלית פחות קוראים לזה הדפסת כסף, והמדפסת הזו חגגה שעות נוספות עד תוכנית הייצוב של 1985.
מאז עברו הרבה מים במוביל הארצי, וב-1 בדצמבר ציין בנק ישראל - אחד הגופים העצמאיים והדומיננטיים ביותר במשק הישראלי - יובל להקמתו. ניצלנו את ההזדמנות ונפגשנו עם כל נגידי בנק ישראל לדורותיו (להוציא את הנגיד הראשון, דוד הורביץ, שנפטר בשנת 1979, ופרופ' מיכאל ברונו שהלך לעולמו בשנת 1996), ויצאנו לבדוק מה באמת קרה בבנק ומה הייתה השפעתו על הכלכלה, המדינה וגברת כהן מחדרה.
האמת תיאמר, מעטים הבנקים המרכזיים שעבדו בסביבה כה כאוטית: אלפי אחוזי אינפלציה, אין-ספור משברים במאזן התשלומים, 16 ראשי ממשלה, עשרות שרי אוצר, חמישה מהפכים, שתי תוכניות ליברליזציה ותוכנית ייצוב אחת. אם נדמה לכם שבנק הוא במהותו משהו יציב, שמרני ומשעמם - אנו ממליצים לכם להדק היטב את חגורות המושב ולא לשכוח את הקסדות. רגע דל לא יהיה כאן.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
דוד הורביץ 1971-1954
|
|
|
 |
|
|
|
עם 17 שנה בתפקיד, דוד הורביץ מחזיק בתואר כפול: הנגיד הראשון והנגיד המתמיד. והוא בכלל התחיל את דרכו כקומוניסט אדוק. הפלג של גדוד העבודה שאליו היה שייך, עקר לבריה"מ של סטאלין, כי חש שמפעל החלוציות אינו סוציאליסטי מספיק. משהו השתבש בדרך, הורביץ מצא את עצמו איכשהו בארץ ולאחר מספר שנים גם הפך לסוציאל דמוקרט. לך תבין.
למישרת הנגיד הגיע הורביץ מתוך המנגנון, כאשר בדרך שימש גם כמרכז התחום הכלכלי בסוכנות היהודית ולאחר מכן כמנכ"ל הראשון של משרד האוצר. "דוד הורביץ היה דמות ייצוגית", אומר עליו מחליפו, משה זנבר, "הוא דיבר וכתב יפה, התנסח ברהיטות והתקבל יפה בעולם". בניגוד לתפישה הנוכחית, ראה דוד הורביץ בבנק חלק אינטגרלי ממערכת גיבוש המדיניות הכלכלית בישראל, והתעקש לכלול בחוק בנק ישראל (אותו גיבש במשך כשנתיים) סעיף הממנה את הנגיד ליועץ הכלכלי לממשלה.
הארגון הקטן שעליו שלט הורביץ לא היה דומה כלל לגוף המככב כיום בכל מדור כלכלי, וכך גם לא המשק הישראלי של אותה תקופה - עמוס במכסים, הגבלות והכוונה מלמעלה. הניסיון הראשון לפתוח את המשק נעשה בשיתוף בנק ישראל והאוצר בשנת 1962, וכלל תפריט מוכר למדי: פיחות חד, ביטול הטבות, הגבלות וסובסידיות, ביטול שערי החליפין הרבים, ופתיחת צוהר רחב יותר לתחרות. ניסיון ראשון זה בליברליזציה, כשל. ייקחו 30 שנה ושתי תוכניות ליברליזציה נוספות על-מנת להפוך את המשק הישראלי לפתוח ותחרותי. בשנת 1971, בהיותו בן 70, פרש הורביץ לטובת משה זנבר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משה זנבר 1976-1971
|
|
|
|
|
|
|
"האסונות הכי גדולים קרו בתקופות של יציבות מחירים. להלן המיתון של 1965-7. באותה תקופה נרשמה ביפן אינפלציה של 6% וצמיחה פנטסטית", אומר משה זנבר - הנגיד השני של בנק ישראל, והסמן הרדיקאלי בקבוצת הנגידים שראינו. "אומרים כיום, שבמצב של יציבות מחירים, שאר הדברים יסתדרו מעצמם. השאלה היא מתי, וכמה סבל ייגרם עד אז. הרבה יותר קל להתמקד רק ביציבות המחירים ולעזאזל השאר", ממשיך זנבר לירות.
תקופת זנבר מתחילה על מי מנוחות. צמיחה - יש. פנחס ספיר - יש. פנקס - יש. מעצמה בסדר-גודל בינוני - יש. אך לא לעולם חוסן; מלחמת יום הכיפורים שעלתה למשק בתל"ג של שנה שלמה, ומשבר הדלק שהקפיץ את מחירי הדלק בישראל בקרוב לפי חמישה, שמו סוף לתקופה די ארוכה של צמיחה, תעסוקה ויציבות (יחסית). בשנת 1971, שנתו האחרונה של הורביץ, נרשמה אינפלציה של 13.4%. בשנת 1974 זינקה האינפלציה ל-56%, ורק ב-1992 תירשם, לראשונה, אינפלציה נמוכה מזו של 1971-2.
"אני חושב, שהתוצאות בעקבות תקופת מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט היו הישג גדול", אומר זנבר, "המלחמה הייתה היקרה ביותר בתולדות מדינת ישראל. כוח העבודה היצרני היה בחזית, ולא היה איך לשלם משכורות. מחיר הנפט עלה בישראל פי חמישה, היות שמעט מאוד ספקים רצו להסתכן באמברגו ולספק לנו נפט. בנוסף לכל אלה, המסחר הבינלאומי פחת מאוד והמכה ליצוא הייתה קשה".
בנק ישראל בחר בפיחות יזום של הלירה (זה הזמן להזכיר למי שכבר הספיק לשכוח, ששוקי מטבע חופשיים הם המצאה די חדשה בישראל. אה, כן, ושפעם השם של המטבע בישראל היה כמו זה של מצריים). צעד זה נועד לעודד את היצוא המדולדל, ולמנוע משבר במאזן התשלומים כתוצאה מיבוא נפט יקר ונשק למילוי מחסני המלחמה המרוקנים.
בכלל, כשמדברים על מדיניות מוניטארית באותה תקופה, מדברים על הקטנת כמות הכסף במשק באמצעות שליטה בנזילות הבנקים, כלומר בכמות הכסף שמותר לבנקים לגלגל הלאה בצורת הלוואות ואשראי. פחות נזילות, משמע פחות כסף לאשראי, משמע המחיר של האשראי עולה, ומכאן - הריבית עולה. צעד זה חייב את אישור הממשלה, ובכך היה "הסדין האדום" של נגידי בנק רבים, אשר חיפשו - וגם מצאו - דרכים עוקפות ממשלה. לא זנבר; "המדיניות המוניטארית פעלה אז על כמות הכסף, מתוך כוונה להשפיע על הריבית בצורה איטית ושקטה. היום התהפכו היוצרות, וכתוצאה מכך הפכו הנגידים לכוכבי תקשורת, ההודעות מבנק ישראל יוצרות ציפיות לריבית, ומכוונות בכך את המשק וכמות הכסף. זהו שוק של ספקולנטים ויחסי ציבור. דעתי היא, שהשיטה הקודמת טובה יותר".
גם לגבי מעמדו הנוכחי של בנק ישראל יש לזנבר מה לומר: "הסקנדל הכי גדול הוא מינויים של שני פקידים - מנכ"ל משרד האוצר ומנכ"ל משרד ראש הממשלה - על-מנת להמליץ מי יהיה הנגיד הבא. שומו שמיים. פעם, שרים לא יכלו להמליץ; רק הממשלה יכלה. הפיחות במעמדו של הנגיד כואב לי מאוד. הייתכן שמנכ"ל ימליץ על שר?" שואל/עונה זנבר.
ומהו ההישג הכי גדול שלך?
זנבר: "הטיפול במשבר פוסט יום הכיפורים והחזרת המשק לתנאים נורמליים".
והכישלון הכי גדול?
"לא מצליח לחשוב על כישלון".
ומהו האתגר הגדול ביותר של הבנק באותה תקופה?
"להחזיר את המשק לתעסוקה מלאה ולצמיחה מחודשת, מוטת יצוא, למרות כל הקשיים".
ומהו, לדעתך, האתגר העומד בפני הבנק כיום?
"ביצוע מדיניות מוניטארית שתנטרל כשלונות אפשריים במדיניות האוצר - מדיניות אשר הועתקה מהמדינות הגדולות ואולי אף קוצרת תשבחות מבחוץ, אך לדעתי היא מסוכנת".
כיצד היית רוצה לראות את בנק ישראל בשנת 2010?
"עצמאי מבחינה פוליטית, מונהג בידי אנשי מקצוע ופועל על-פי חוק בנק ישראל, דהיינו - לקידום צמיחה ותעסוקה ולא על-פי תפישות מנוגדות לחוק" (השמות דגש בעיקר על יציבות המחירים - ד.א).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יוסי בכר. הפקיד שבחר בנגיד
|
|
|
|
|
|
|
ארנון גפני 1981-1976
|
|
|
|
|
|
|
"נכנסתי בתקופה אופטימית", אומר ארנון גפני, שהתיישב על כורסת הנגיד בנובמבר 1976. "ראש הממשלה היה יצחק רבין ושר האוצר היה יהושע רבינוביץ'". גם האינפלציה הראתה מגמה חיובית כאשר ירדה ל-38% (מרמה של 56% בשנת 74') בשנת 1976. כאשר עזב גפני את לשכת הנגיד, חמש שנים לאחר מכן, ראש הממשלה היה בגין, שר האוצר היה יורם ארידור, השקל החליף את הלירה, האינפלציה שברה את מחסום ה-100% ובר-מזל היה מי שהצליח להמיר את המשכורת לדולרים לפני הפיחות. בנק ישראל בתקופתו של רבינוביץ' ("שר אוצר מעולה", מדגיש גפני) עדיין לא היה גוף עצמאי, ותפקד לא מעט על תקן של יועץ כלכלי לממשלה.
בראשית נדמה היה שהכל מתנהל תחת מי מנוחות, וגפני - שקודם לכן שימש כמנכ"ל האוצר - התכונן בוודאי לחמש שנים קצת יותר רגועות מאלה של קודמו. "רק דבר אחד היה חסר", אומר גפני, "החלטת ממשלה על קיצוץ חד בגירעון הממשלתי. חשבנו שרפורמה כלכלית ללא קיצוץ ממשלתי היא מסוכנת, והמלצנו על גירעון של לא יותר מ-5% מהתוצר. ארליך היה אף קיצוני מאיתנו, ודרש 0% גירעון. בישיבת הממשלה שדנה בתוכנית", מתאר גפני, "קם מנחם בגין ואמר: 'יש תקציב לכלכלה ויש תקציב לממשלה'. יצאתי מישיבת הממשלה עם לא פחות מ-10% גירעון להרצאה במועדון המסחרי והתעשייתי, ושם מתחתי ביקורת חריפה על אישור התוכנית ללא קיצוץ".
ניסיון מר זה גם המחיש לגפני יותר מכל את הכוח הציבורי שגלום בנגיד בנק ישראל. "ביציאה כבר חיכה לי טלפון מראש הממשלה: 'איך אתה יוצא מישיבת ממשלה ומבקר אותה בפומבי?' רתח בגין. אני חייב לעשות זאת כאשר אני רואה משגה חמור, אמרתי, האינפלציה תגדל והתוכנית תיכשל".
למרות הפיצוץ, שמר גפני על יחסי עבודה טובים עם ארליך ויגאל הורביץ (שר ה"אין לי", "משוגעים, תרדו מהגג") ומנכ"לו, שר האוצר לעתיד לבוא, יעקב נאמן. מחליפו של הורביץ כבר היה עוף שונה לחלוטין. אין אף שר אוצר שריכז יותר רשף וגיצים מיורם ארידור, שהחליף את הורביץ בשנת 1980. שר ה"יש לי" האמין בכמה שיטות מאוד לא קונבנציונאליות (ובדיעבד - כושלות) במלחמה באינפלציה. במרכזן עמדו הגדלת ההיצע באמצעות הורדת מכסים ותעריפים, והגדלת הסובסידיות. המימון נעשה על-ידי גירעון הולך ותופח, והתוצאה - היפר אינפלציה - לא איחרה לבוא. בשנת 1981 כבר היה ברור לכל, שארידור וגפני לא יכולים להמשיך ביחד ותקופת הכהונה של גפני לא הוארכה.
מהם ההישגים המשמעותיים שלך?
גפני: "חוק הבנקאות, צמצום ניכר של מערכת הסובסידיות במשק, הגברת העצמאות של הבנק באמצעות פיתוח כלים מוניטאריים חדשים, והפעלת כלים פיננסיים צמודי מדד לעידוד חיסכון בתנאי אינפלציה".
והכישלונות?
"לא הצלחנו להוריד את האינפלציה ואף לא למנוע את עלייתה. לא הצלחנו ליצור מעמד עצמאי מלא לבנק ישראל. היחסים הרעועים עם ארידור ניטרלו את השפעתו של הבנק על המערכת הכלכלית".
מה היה האתגר הגדול של הבנק באותה תקופה?
"להחזיר את המשק לרמה אינפלציונית חד-ספרתית, ולהשלים את חקיקת חוק הבנקאות שיאפשר פיקוח נאות יותר על הבנקים".
מהו, לדעתך, האתגר של הבנק כיום?
"לשמור על היציבות הפיננסית במשק, ולמנוע החמרה בגירעון במאזן התשלומים".
כיצד היית רוצה לראות את בנק ישראל בשנת 2010?
"הייתי רוצה לראות בנק קטן יותר במנגנון, ושקוף יותר מבחינה ציבורית. הייתי רוצה לראות בבנק ישראל לא יועץ כלכלי לממשלה, אלא יצרן עצמאי של מדיניות כלכלית מקבילה ומאזנת למדיניות הממשלה. יש גם צורך בפיקוח ציבורי מהותי יותר, על-מנת למנוע כל הצדקה עתידית למעורבות ממשלתית בבנק".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יעקב נאמן. מנכ"ל האוצר בתקופת גפני
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר משה מנדלבאום 1986-1981
|
|
|
|
|
|
|
"תמיד אמרתי שישראל היא המעבדה הכי טובה לכלכלנים", אומר ד"ר משה מנדלבאום, אשר צנח לכורסת הנגיד באחת התקופות הפרועות ביותר במשק הישראלי - אינפלציה של מאות אחוזים, מערכת בנקאית רקובה ובדרך לקריסה, מלחמה ממשמשת ובאה בלבנון ושר אוצר בעייתי משהו, שהכריז כי שיטותיו הבלתי שגרתיות עוד יקנו לו פרס נובל. כל התרחישים הנ"ל קרו במהלך השנתיים הקרובות - מלבד פרס נובל, כמובן.
כפועל יוצא של האינפלציה, חתום מנדלבאום על לא פחות מ-10 שטרי כסף - וכל זאת בתקופה של חמש שנים. רק דוד הורביץ, עם 17 שנה בתפקיד, הצליח לחתום על יותר שטרי כסף. "איני מוכן לעסוק בהקלה של משבר אלא בפתרונו", מכריז מנדלבאום, והוא, יש לומר, קיבל את מבוקשו הן מצד המשברים והן מצד הפתרונות. בראשית תקופת נגידותו של מנדלבאום, לא היו יחסי הבנק-אוצר אידיאליים. "אמרתי לארידור, שלא נעשה שום דבר להקל על הממשלה את החיים. המשבר אמנם לא היה יזום, אולם ההגעה אליו הייתה חלק הכרחי בשינוי יסודי של המערכת המוניטארית בישראל".
בינתיים הלך חובה של מדינת ישראל ותפח עד לשיעור של 170% מהתל"ג (לשם השוואה, לפי אמנת מאסטריכט של האיחוד האירופי, אסור לעבור את ה-60%), והציבור איבד אמון בשקל ורץ אל הדולר. המשבר האינפלציוני גלש למשבר במאזן התשלומים. הקרע עם ארידור היה גלוי, אולם שר האוצר נותר חסר אונים היות ונגיד קשה לפטר. בסופו של דבר היה זה ארידור שהרים ידיים, בעקבות כשלון תוכנית הדולריזציה שהגה בשנת 1983 ("אספירין למחלה קשה", מכנה מנדלבאום את התוכנית).
ואם לא די בכל זה, עמדה בשנת 1983 המערכת הבנקאית בפני קריסה. ויסות מניות הבנקים אמנם לא החל בתקופתו של מנדלבאום, אבל היה זה הוא שנשאר לאחות את השברים. "אני הוא זה שסגר לבנקים את הברז. הם ביקשו הלוואות מוניטאריות, ואנו סירבנו". שנת 1984-1983, על משבריה הרבים - האינפלציה הדוהרת, הגירעון המעמיק, מאזן התשלומים מדיר השינה ושלוש עיסקאות חבילה כושלות - מסמלת בעיני כל הנגידים (בהסכמה אחידה ומעוררת השתאות) את סופה של התקופה הראשונה בתולדות בנק ישראל. בספטמבר 1985 כבר היה בנק ישראל - והמשק הישראלי כולו - חיה שונה לחלוטין.
ביולי 1985 פרצה תוכנית הייצוב הכלכלית - טיפול בהלם, שרוכז על-ידי הנגיד לעתיד, פרופ' מיכאל ברונו. חודש לאחר מכן תוקן חוק בנק ישראל, או בשמו השני "חוק אי הדפסה", שאסר על הבנק להלוות כסף לממשלה למימון הגירעון. מעתה והלאה, הייתה המדיניות המוניטארית נחלתו הכמעט בלעדית של הבנק. כמעט כולם רואים ב-23 באוגוסט 1985, תאריך קבלת התיקון, את יום העצמאות של בנק ישראל.
מהם ההישגים המשמעותיים שלך?
מנדלבאום: "הדברת האינפלציה, החוק למניעת הדפסה והחזרת אמון הציבור במערכת הבנקאית".
והכשלונות?
"הפגיעה בציבור, כתוצאה ממשבר הבנקים. לא לחצנו מספיק על האוצר, ובכך נמשך המשבר הכלכלי יותר ממה שהיה צריך. גם לא הצלחנו לבטל את הפיקוח על המט"ח. הסמכות אז, בתקופת ארידור, הייתה בידי האוצר ולא בידינו".
מה היה האתגר הגדול של הבנק באותה תקופה?
"הדברת האינפלציה והעברת הדגש אל המדיניות המוניטארית. החשבתי פחות את הייעוץ הכלכלי לממשלה".
ומהו בעיניך האתגר הגדול העומד בפני הבנק כיום?
"שינוי חוק בנק ישראל וביסוס מועצת נגידים, שתקרין שקיפות רבה יותר. יש להתחשב גם במצב התעסוקה במשק בקביעת המדיניות המוניטארית. בנוסף, יש להדק את הפיקוח על הבנקים, להגדיל את התחרות, להקטין את האשראי הבנקאי ארוך הטווח לסקטור העסקי, ובכך לעודד את המגזר לגיוס כסף בשוק הראשוני (הנפקת אג"ח קונצרני)".
ואיך היית רוצה לראות את בנק ישראל בשנת 2010?
"גוף שקוף יותר מהיום, אשר שומר על כוח-אדם איכותי. עתיד מדינת ישראל תלוי במקצועיותו ואמינותו של הבנק".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מימין: זנבר, קליין, פרנקל, גפני ומנדלבאום
|
|
|
|
|
|
|
פרופ' מיכאל ברונו 1991-1986
|
|
|
|
|
|
|
פרופ' מיכאל ברונו ז"ל היה הנגיד הראשון שלא הגיע מתוך המערכת הציבורית אלא מהאקדמיה. לפני מינויו, שימש ברונו כראש החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, והביא עימו ניסיון ומוניטין בינלאומיים נרחבים כסגן הנשיא וככלכלן הראשי בבנק העולמי. אל התפקיד הגיע לאחר שריכז את פרוייקט תוכנית הייצוב. עד היום נחשב ברונו, שהלך לעולמו לפני שמונה שנים, לאבי התוכנית.
"שנינו באנו מהאקדמיה, עם ניסיון בינלאומי ואוריינטציה תקשורתית", מעיד פרופ' יעקב פרנקל על עצמו ועל קודמו בתפקיד. "הרקע של שנינו משקף את התהליך אותו עבר המשק, לקראת פתיחות בינלאומית רבה יותר. על-מנת לנווט באוקיאנוס הבינלאומי, צריך ניסיון בינלאומי". לאחר הצלחה ראשונית, שעליה אין עוררין, צצו בעיות חדשות. הגירעון לא חוסל במלואו, האינפלציה נתקעה בשיעור של כ-20% ולא ירדה, ובנק ישראל נאלץ לשמור על ריבית גבוהה, שהקשתה על התאוששותו של המגזר העסקי. לקראת סוף שנות ה-80' תקף את ישראל מיתון כבד, משולב באבטלה.
"מטרת תוכנית הייצוב הייתה לעצור את המכונית המידרדרת מבלי לשאול יותר מדי שאלות בדרך", אומר פרנקל, "והמכונית אכן נעצרה ברמות של 20%-15% ולכאורה זה היה סוף הדרך. המדיניות המוניטארית נועדה לשמר את שערי החליפין ולשלוט על יתרות המט"ח. דבר זה התאפשר, היות ובאותה תקופה עוד היה המשק הישראלי סגור לתנועות הון". ואכן, המשק הישראלי בסוף אותו עשור עדיין לא היה משק ליברלי ופתוח. למרות זאת, נחשבת תקופתו של ברונו להצלחה; תקופה שבה התבסס מעמדו העצמאי והבינלאומי של הבנק, והונחו היסודות למהפכה הבאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרופ' יעקב פרנקל 2000-1991
|
|
|
|
|
|
|
"האתגר הגדול של ראשית תקופתי היה להחליף את הדיסקט ולשנות את התפישה, לפיה ניתן לחיות עם 20% אינפלציה", אומר פרנקל - אולי הנגיד המתוקשר ביותר בתולדות הבנק. פרנקל, המכהן כיום כסגן יו"ר בחברת הביטוח העולמית AIG, הגיע לתפקיד היישר מכורסת הכלכלן הראשי ומנהל המחקר של קרן המטבע הבינלאומית.
"ב-1991 עוד רווחה הדעה, שחוקי הכלכלה העולמיים אינם חלים עלינו - מדינה קטנה, מוקפת אוייבים ומלאה בהסכמי הצמדה. לא רק שאי אפשר לרדת מ-20% אינפלציה, אמרו המומחים, אלא גם לא כדאי לרדת. כיום אינך שומע יותר התבטאויות כאלה. הנגידות הייתה כרוכה בשינויים גדולים מאוד באסטרטגיה הכלכלית של ישראל". יש שיראו את ההישג הגדול ביותר של פרנקל לא בליברליזציה עצמה, אלא בהצלחת קידום תהליך כלכלי ארוך טווח בסביבה פוליטית בלתי אפשרית. במהלך כמעט תשע שנות כהונתו התחלפו שישה שרי אוצר וחמישה ראשי ממשלה, בשלושה מהפכים שונים. "פעלתי לשמר את בנק ישראל כגוף א-פוליטי ומקצועי. אף אחד מראשי הממשלה ושרי האוצר איתם עבדתי לא ידע אם אני מצביע עבורו או לא".
יהיה דווקא מי שיטען שהיית הנגיד הפוליטי מכולם.
פרנקל: "אני לא מקבל את הראייה הזאת. אני כן מסכים, שבנק ישראל אינו יכול לפעול בבידוד וחייב החלטות ממשלה, כנסת ותמיכה ציבורית. ראיתי את תפקידי לא כיועץ אלא כאקטיביסט". על עובדה זו איש לא יחלוק. בתקופת פרנקל כיכב בנק ישראל בכותרות, והנגיד הפך לסלבריטי. "כאשר מחליפים תקליט וברקע עדיין מתנגנת המוסיקה הקודמת, חייב הנגיד לבוא, להתראיין ולהסביר על-מנת לשכנע ולקדם את המדיניות אותה הוא מוביל. אני חושב שמבחן התוצאה מדבר בעד עצמו".
פרנקל הוא חסיד גדול של שווקים פתוחים ותנועות הון חופשיות. אם תמצאו אותו בהפגנת אנטי-גלובליזציה, יש לשער שתראו אותו מסתער יחד עם המשטרה ולא עם המפגינים. במהלך הראיון הוא משתמש הרבה במונח ‘Golden Stray Jacket' לתיאור התהליך העובר על משק הנפתח לכוחות השוק הבינלאומיים, על כל ההטבות הנובעות מכך, אולם מאבד בדרך הרבה דרגות חופש בקביעת מדיניות כלכלית עצמאית.
את תעודת הבגרות להצלחת מדיניות בנק ישראל בשנות ה-90' רואה פרנקל בקריסת השווקים המתפתחים בשנים 97-8. "השיא היה במורטוריום על החוב של רוסיה בשנת 98'. תוך שבוע משכו המשקיעים את השקעותיהם בכל השווקים המתפתחים, תוך שהם מוכרים את המטבעות המקומיים לסוגיהם וקונים דולרים. מדינות שניסו לקבע את שער המט"ח ולהגן בכך על המטבע, פשוט קרסו. בישראל זינק שער הדולר, האינפלציה עלתה (8.6% בשנת 1998), הריבית עלתה, ולאחר מספר חודשים הכל חזר לקדמותו כאילו כלום", מסכם פרנקל.
מהם ההישגים המשמעותיים שלך?
פרנקל: "מבחן התוצאה, קרי: הפיכת בנק ישראל לשחקן מרכזי בכלכלה הישראלית, כולל גיבוש יעדיה הכלכליים של הממשלה ובעיקר בתחום התקציב, אימוץ יעדים רב-שנתיים והפיכת בנק ישראל לגוף בעל משקל רב בזירה הבינ"ל".
והכשלונות?
"הירידה מרמות אינפלציה של 20%-18% הייתה איטית מדי. חיסול הפיקוח על המט"ח יכול היה גם הוא להתבצע מוקדם יותר".
מה היה, לדעתך, האתגר הגדול של הבנק באותה תקופה?
"השגת יציבות מחירים וביסוס נורמות בינלאומיות על רקע שינויים מבניים שעבר המשק, תמורות מדיניות רבות משמעות ומערכת פוליטית בלתי יציבה".
מהו, בעיניך, האתגר המשמעותי העומד בפני הבנק כיום?
"לשמור על ההישגים ולהמשיך להיות חוד החנית של המדיניות הכלכלית בישראל".
איך היית רוצה לראות את בנק ישראל בשנת 2010?
"אתה אינך יכול להיות עם לבדד ישכון. ישראל אינה נמצאת כיום בשום מעגל כלכלי (דולר/אירו), ואף אינה נמצאת ברשימת ההמתנה לאף אחד מהם. אני קצת מודאג מכך. מדינה קטנה כישראל צריכה לשאוף להשתלב - דה-יורה או דה-פקטו - באחד המועדונים הללו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרנקל
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר דוד קליין 2004-2000
|
|
|
|
|
|
|
בתקופתו של דוד קליין, אשר הצטרף לבנק ישראל לפני כ-17 שנה, המשיך בנק ישראל לככב בכותרות הראשיות - אם כי לא תמיד בקונוטציות כלכליות. עיצומים, שביתות וסכסוכי עבודה, מופיעים באחרונה בעיתונים כמעט באותה תדירות כמו ריבית ומדיניות מוניטארית. נכון לכתיבת שורות אלה, עדיין נמשך המשבר בין הנגיד לעובדי הבנק (נכון לירידת המגזין לדפוס, טרם הוכרז מי יהיה הנגיד בשנים 2010-2005 והאם קליין יזכה לכהונה שנייה).
נושא מעורר מחלוקת נוסף הינו התיקון העומד על הפרק לחוק בנק ישראל, ושוב עולה הוויכוח עתיק היומין, עד כמה עצמאי ושקוף אמור בנק ישראל להיות. עדיין, למרות הביקורת הרבה מבית, קיבל קליין חיזוק מפתיע במירוץ לנגידות, בדמות הדירוג הגבוה, B, מהירחון הפיננסי האמריקאי גלובל פייננס. לשם הפרופורציה נציין, כי אלן גרינספאן, הנגיד המהולל של הפדרל ריזרב, קיבל ניקוד נמוך יותר, C.
קליין היה תמיד דעתן ובעל השקפת עולם מוצקה. יש שיגידו, קשיחה. לקליין מישנה סדורה ביותר, בה שמור לבנק מקום של כבוד. "בניתוח היסטורי", מתאר קליין, "ניתן לאבחן שתי תקופות עיקריות. לפני 85' שימש הבנק בתפקיד עזר לממשלה, וראה - לכן - את עצמו כמוסד שמנהל מדיניות בתוך המסגרת הממשלתית. אם תרצו, עוד משרד ממשלתי.
מדיניות מוניטארית, כפי שאנו רואים אותה כיום, לא הייתה קיימת. מאז תוכנית הייצוב, נוצרו שתי מערכות מקבילות: הממשלה אשר מנהלת מדיניות פיסקאלית, ובנק ישראל המנהל מדיניות ליציבות מחירים. הנגיד לא צריך לתאם את המדיניות המוניטארית עם שר האוצר, ולהיפך - אבל שניהם צריכים לעבוד יחד".
בראשית תקופתו של קליין הואשם בנק ישראל על-ידי האוצר, אז בהנהגת סילבן שלום, בתרומה מכרעת להמשך והעמקת המיתון על-ידי שמירה על ריבית גבוהה. "צמיחה ותעסוקה אמנם נמצאים בחוק בנק ישראל משנת 54'. אז, האמינו שריבית יכולה לעשות את הכל. הניסיון הראה שזה בלתי אפשרי ללא מדיניות פיסקאלית מתאימה. אנחנו הצענו לאמץ את הגישה הרווחת בעולם, מלבד בארה"ב, בה צריך הבנק להתמקד ביציבות מחירים, וכאשר זו מושגת, ורק אז - לעבוד על צמיחה. בסופו של דבר, גם אני רוצה ריבית נמוכה".
לאחר דין ודברים מתוקשר, התרצה לבסוף קליין והפיל בסוף שנת 2001 את הריבית ב-2% תמימים. למרבה האירוניה, דווקא צעד זה נחשב כיום לטעותו הגדולה. לא עבר זמן רב וקליין נאלץ להעלות את הריבית, שוב באופן חד למדי, לרמתה הקודמת. הזגזוג הזה כמעט עלה לו בתפקידו.
"שנת 2001-2 עמדה בסימן של מתח גדול מאוד בין בנק ישראל לאוצר. הגענו למצב שבו הדחת הנגיד עמדה על הפרק", אומר קליין בגילוי לב. דווקא תקופה זו התאפיינה במספר הישגים לא מבוטל: ביטול סופי של הפיקוח על המט"ח, וביטול תקרת המק"מ. בכך הושלמה מהפכת הליברליזציה, שהחלה עשור קודם לכן. "בשנתיים האחרונות (תקופת נתניהו - ד.א.), לעומת זאת", מכריז קליין, "קיים שיתוף פעולה יוצא דופן".
אחד הנושאים החשובים ביותר לנגיד בימים אלה הוא תיקון חוק בנק ישראל בן 50 השנים. "החוק הפך למיושן. במהלך השנים אמנם גדלה עצמאות הבנק באמצעות פיתוח כלים פיננסיים ומוניטריים חדשים שלא חייבו אישור ממשלה, אולם עצמאות זו הייתה תמיד דה-פאקטו, מעין תורה שבעל-פה. אני רוצה לתקן מצב זה".
נקודה שנייה היא נושא מינוי מועצת הנגידים, מעין דירקטוריון של הבנק. "ניהול המדיניות המוניטרית של מדינת ישראל היא דבר חשוב מכדי להשאירו בידי אדם אחד שמונה, ולא נבחר, לתפקיד". ללא ספק, גילוי ענווה נדיר מצד נגיד בנק מרכזי. הסיבה השנייה אותה מפרט קליין, מאירה צד אחר: "יש לעיתים טענות על תקציב הבנק ושכר עובדיו. אני רוצה שותפים, וגיבוי מאנשים נוספים בעלי משקל", מסביר קליין.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דוד קליין
|
|
|
|
|
|
|
ההישג - יציבות מחירים
|
|
|
|
|
|
|
קליין מצביע על קרנות ‘Money Market Fund' כאמצעי להפחתה משמעותית של הפער הבלתי נסבל בין הריבית שמשלמים משקי הבית על האובר-דראפט, לבין הריבית שמשלמים הבנקים על הפלוס. "קרנות אלה לא התפתחו עד היום, בשל שליטת הבנקים על קרנות הנאמנות. פתיחת שוק זה לתחרות רבה יותר, מטופלת כיום בידי משרד האוצר".
מהם ההישגים המשמעותיים שלך?
קליין: "יציבות המחירים - תהליך מאוד ארוך לו הייתי שותף. מתן תוכן חדש לעבודת הייעוץ הכלכלי לממשלה, ועדכון מערך התשלומים במשק ובראשה הקמת מערכת סליקה בזמן אמת (המערכת עדיין בהקמה)".
והכשלונות העיקריים?
"אני מודה שאינני מזהה כשלונות. אחרים מייחסים לי כישלון ניהולי בהקשר לסכסוך העבודה בבנק, וזאת בשל הפיכת הקידום ממכשיר למניעת שחיקה בשכר, למכשיר ניהולי. באשר ליצירת תחליף לאשראי בנקאי, ביצענו מה שאפשר על-מנת לפתוח את השוק הראשוני בארץ ובחו"ל (הנפקת אג"ח קונצרני, לדוגמה - ד.א.). כרגע אנו ממתינים לאוצר, שיבצע את החלקים המוטלים עליו".
מהו האתגר העיקרי העומד בפני הבנק כיום?
"שמירה על המשך יציבות המחירים. עבודה כיועץ כלכלי לממשלה בפיתוח תוכניות המשלבות צמיחה, ופתרון בעיית העוני באמצעות עבודה על שינוי סדרי העדיפויות בתוך מסגרת התקציב. בשוק ההון נעשתה עבודה רבה, אך נותרו 10 שנים נוספות של עשייה בנושא".
ואיך היית רוצה לראות את בנק ישראל בשנת 2010?
"אני מודה שלא הספקתי להשקיע בכך מחשבה. אין טעם לדון במורשת. בנק ישראל צריך להישאר אחד הגורמים המרכזיים בחשיבה הכלכלית בישראל, ותוכנו מותאם לתקופה".
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
