חיש גד
בגיל 75 גד נשיץ אפילו לא חולם על פרישה. הוא קם בחמש, עושה ספורט ומגיע ראשון למשרד עורכי הדין הגדול שהקים במו ידיו. מה שכן נראה לו שהגיע הזמן להפוך לסטודנט לספרות צרפתית. ראיון באמצע החיים
בשנה הבאה הוא מתכוון להתחיל ללמוד באוניברסיטה ספרות צרפתית. כששואלים אותו על סימני הזמן ועל האפשרות שינוח, נשיץ נבהל. "מנוחה צריכה להיות משהו בין פעילויות, אחרת היא מתסכלת. אם אפרוש לפנסיה, לא אדע מה לעשות", אמר. "כל זמן שאני מרגיש שאני תורם למערכת, ובינתיים אני בהחלט מרגיש ככה, אני מתכוון להמשיך. אני לא רואה שום סיבה לפרוש. יש אנשים שיוצאים לפנסיה ויום אחר כך הם מתחילים ללכת לסופרמרקט עם סל פלסטיק. זו דוגמה מרתיעה בעיניי. אני לא אעשה את זה".
נשיץ מגדיר את עצמו אדם פשוט. המזכירות במשרד עורכי הדין המפואר שלו קוראות לו גדי, ולמרות שאין גינוני טקס, יש בהחלט יראת כבוד. נשיץ והשותף הבכיר השני במשרד, חנינא ברנדס, מנצחים על "תזמורת" שמונה היום 84 עורכי דין, מהם 23 שותפים. את השותף האחרון קיבלו רק בקיץ האחרון.15 מתוך עורכי הדין שגדלו במשרד במשך השנים הפכו לשופטים,ביניהם, למשל, דן ארבל, לימים מנהל בתי המשפט. נשיץ עצמו נחשב לאורים ותומים בתחומים משפטיים רבים. ליטיגטור בחסד. שקול, יסודי, דקדקן וידען גדול.
המשרד שלו מעניק שירותי ייעוץ וליטיגציה בכל תחומי המשפט האזרחי ונחשב מוביל בתחום של קרנות הון סיכון. הוא מהמובילים בנושאי איכות הסביבה ומשפט ימי ומעורב גם בבוררויות ובתיקים בינלאומיים שבהם מעורב צד ישראלי. בין השאר עוסק המשרד בתובענות ייצוגיות ומייצג חברות ביטוח רבות בישראל ובחו"ל. ברוב המקרים מייצג המשרד את הנתבעים.
נפגשנו במשרד שלו, במרכז תל אביב. כמה ימים קודם לכן פורסם שבכירי הפרקליטים בישראל מרוויחים שכר טרחה של 550 דולר לשעה. נשיץ משתייך לקטגוריה הזו. ובכל זאת, הוא שייך לדור אחר. הוא לא מאלה שרצים לספר לחבר'ה. המשרד שלו מפואר, יש אוסף אמנות ישראלי ואפילו אוצרת מיוחדת שמטפלת באוסף, אבל לא משהו נוצץ. נשיץ איש חם וישיר. הוא לא מעשן סיגרים, לא מפליג ביאכטה ולא מתחכך בבעלי הון במסיבות פרטיות. הוא בעיקר עסוק בעבודה.
"אני לא יודע מה זה סמלי סטטוס", הוא מסביר. "הפינוק שלי הוא שאני עושה מה שאני רוצה. זה הפינוק הכי גדול בעולם. יאכטה אין לי, גם אווירון פרטי אין. בשביל מה? יש לי כל מה שאני צריך. בשביל מה אני צריך יאכטה? אני ממילא לא אשתמש בה. חוץ מזה שזה מיותר. אני הייתי בבתים של מלכים ונשיאים, וזה לא עלה לי לאוזניים. אפשר להגיד שאני "אולד פאשן", אותי זה לא מעניין. זה לא שואו אוף וזו לא הצגה, ואני לא מנסה לעשות את זה בצורה אחרת. טוב לי ככה ואני לא מנסה לשנות את זה".
נשיץ לא ידע שילמד משפטים. "לא חלמתי לעסוק בעריכת דין", הוא אומר. הוא עבד בענייני ייבוא וייצוא. חשב שיעסוק בסחר, עם אביו. אבל אז נשאר לו קצת זמן פנוי, והוא החליט להיכנס ולהתעניין בלימודים מתקדמים בבית הספר תל נורדאו בתל אביב, שאז היו בו גם בתי ספר למשפטים וכלכלה. לימודי המשפטים בנורדאו לא היו מוכרים אז. לא היה סיכוי בכלל שבוגרי בית הספר יוכלו לעסוק במשפטים באופן פורמלי. לנשיץ עוד לא היתה אז אפילו תעודת בגרות. בכל זאת קיבלו אותו ואיפשרו לו להתחיל ללמוד.
את הרישיון לעסוק במשפטים קיבל עם ענקי משפט כשלמה לוין ותיאודור אור. היועץ המשפטי דאז, חיים כהן, הציג כל אחד מהבוגרים לנשיא בית המשפט העליון והם חתמו בספר השופטים. אחר כך התיישב נשיץ במשרדו של אביו. אז הגיע אליו התיק הראשון. תיק שעסק בנושא איכות הסביבה. תביעה שהוגשה נגד בית חרושת לפלסטיק ושלושה בתי אריזה, בטענה שהם מזהמים קרקע ברחובות שהם שופכים את הכימיקלים שלהם. אלמלא היו שופכים בתי האריזה את הכימיקלים שלהם לאדמה, טענו התובעים, היתה האדמה מצמיחה עצים. נשיץ לא הבין אז דבר באיכות הסביבה, ובכל זאת הצליח להוכיח שמעולם לא גידלו דבר על אותה אדמה. השופטים קיבלו את טענתו. נקבע שבעלי האדמה ראויים אמנם לפיצוי, אך בשכר אפסי, כאילו היתה אדמת בור.
מכאן ואילך התגלגל כדור ההצלחה. נשיץ, שהחל את הקריירה המשפטית שלו בחדר אחד - למתמחה הראשון שקיבל אפילו לא היה מקום לשבת - הוא היום אימפריה של עריכת דין. "לא מזמן דיברתי עם עורך דין שהיה שכיר במשרד גדול", הוא מספר. "הוא סיפר לי שהוא הולך לפתוח משרד. הוא אמר לי, "אני
ואם אין לו כסף לשלם? "אז יש גם תיקים סוציאליים. זה גם קיים. בא אליי יום אחד בחור שעבד אצלי בבית, בהברקת רצפה, ואיתו בחור מקרואטיה. הוא היה בארץ 14 שנה, הכיר כאן בחורה מקולומביה, נולדו להם שני ילדים ואז המדינה החליטה לגרש אותם. אנחנו הגשנו בשמם תביעה מנהלית, בלי לקחת כסף. זו רק דוגמה. אנחנו גם רשומים בלשכת עורכי הדין בתוכנית פרו בונו. עם זאת אני כן חושב שמערכת היחסים בין עורך דין ללקוח נבנית משלושה נדבכים: מערכת אמון הדדית, חתימה על ייפוי כוח ושכר טרחה. ג'ון גרישם, שהוא לא בדיוק המורה שלי, מדבר ב"הקליינט" על דולר שכר טרחה. לא בגלל שהוא צריך את הדולר. זה סוג של מחויבות".
ותיקי עורכי הדין בארץ קוראים לנשיץ "הסרבן" ומכוונים לעובדה שסירב להתמנות לשופט. כבר מזמן היה יכול להשתבץ בפאזל המורכב של שופטים בבתי המשפט בארץ. אבל נשיץ, עוד בראשית שנות השבעים, כשהוצע לו בפעם הראשונה להיות שופט, סירב.
"אולי אני בכל זאת שופט מתוסכל", הוא אומר. "בגלל זה אני אוהב לעשות בעצמי גישורים. רק באחרונה פגשתי את משה נסים, שהיה שר המשפטים. הוא אמר לי: "גם אני קורא לך הסרבן, בגלל השיפוט". בסופו של דבר, אני שמח שלא הלכתי לשפיטה. אני מאוד מכבד את מוסד השפיטה והיתה לי במשך השנים התלבטות קשה, אבל במבט לאחור אני חושב, לא רק מהבחינה הכלכלית, שאולי האופי שלי לא לגמרי מתאים לזה. אני לא בטוח שהייתי נהנה כשהייתי שומע עורכי דין, שלגבי חלק לא קטן מהם הייתי חושב שהם מדברים שטויות".
יש הרבה שופטים שהכרת בתור מתמחים, חלקם עבדו אצלך במשרד. זה לא מוזר לך?
"לא. אני חושב שזה יפה. אני חושב שדווקא בזה אדם נבחן, שהוא לא מזלזל בצעירים ממנו. אני מאוד מכבד את השופטים. אני לא מרשה לעצמי לטפוח להם על השכם ולא להיכנס ללשכה שלהם בלי הזמנה פורמלית, גם אם הם צעירים ממני וגם אם אני מכיר אותם".
מה אתה חושב על עורכי הדין היום?
"יש היום עורכי דין טובים מאוד ויש גם פחות טובים. זה תמיד היה כך. גם מכללות ללימוד משפטים, יש פחות טובות ויותר טובות. אני חושב שעצם קיומן של מכללות הוא תופעה חיובית".
ושופטים?
"שוב, יש שופטים מצוינים. מה שאני מצר עליו, אבל זה דבר שקיים בכל העולם, זה שאין מספיק חינוך לתשתית לעורכי דין וכתוצאה מזה גם לחלק מהשופטים. אני לא בטוח כמה יודעים, אם תצטט להם משקספיר, שזה בכלל שקספיר. אנחנו ייצגנו פעם סוכנות ביטוח בתביעה נגד חברת ביטוח זרה. אחד העדים אמר לי על חברת הביטוח שהיא "רוצה להוציא את ליטרת הבשר שלה". שאלתי אותו אם הוא יודע מאיפה זה לקוח, והעד אמר, "עורך הדין אמר לי". הקראתי לו את הקטע מ"הסוכן מוונציה" והכנסתי את זה לפרוטוקול. מובן שהיה לזה משקל. אני חושב שצריך אופק קצת יותר רחב מהידיעה הטכנית של מה שכתוב בספר החוקים. היום זה הרבה פעמים חסר. אבל לא תמיד. יש עדיין פסקי דין נפלאים שאנחנו קוראים, לא רק בבית משפט העליון. בית המשפט העליון היום לדעתי הוא לא פחות טוב ממה שהיה בימי אגרנט, זילברג וזוסמן. עם כל הביקורת שיש עליו".
מה דעתך על המחלוקת בין שר המשפטים דניאל פרידמן לדורית ביניש?
"את דני אני זוכר עוד כמתמחה. הוא היה תמיד משפטן מבריק. אני גם בקשרי ידידות טובים איתו באופן אישי. הלכתי להתייעץ איתו בכל מיני עניינים. הוא מומחה גדול בתחומי ביטוח והבית שלו תמיד פתוח. הוא לדעתי אישיות בלתי רגילה. לא אתבטא לגבי המחלוקת, כי אני מכבד מאוד גם את ביניש. אני חושב שהיא שופטת מצוינת. אני בטוח שהיא תנהיג בית משפט מעולה, שיהיה יותר פרגמטי מבית המשפט בהרכבים הקודמים, שגם הוא הגיע לשיאים בלתי רגילים, אבל במתווה אחר לגמרי. אני חושב שבית משפט צריך להיות קצת יותר מעשי, בלי לבוא בביקורת נגד בית המשפט העליון. יש מצבים שפסקי דין מחכים ארבע-חמש שנים בבית המשפט העליון, לא רק בבתי משפט שלום, בגלל סיבות אובייקטיביות, אני לא מאשים אף אחד, אבל אני בטוח שאצל דורית ביניש זה לא יהיה".
סדר היום של נשיץ מתחיל מוקדם מאוד. הוא קם בחמש בבוקר ועושה ספורט: שחייה בבריכה וצעידה ברגל. אחר כך הוא עובר על העיתונים. הוא מנוי על ארבעה. קורא גם את ה"אקונומיסט" וה"טיים". בשעה שבע בבוקר הוא כבר במשרד. מגיע ראשון. שלא כמו בהרבה משרדי עורכי דין, אצלו מפנקים את העובדים. יש מערכת הזמנת אוכל, שפועלת בין תשע לעשר וחצי בבוקר. העובדים מזמינים אוכל מרשימה של חמש מסעדות. בצהריים נפגשים כולם לארוחה בחדר האוכל. אחת לכמה זמן מוזמנים כל העובדים, על חשבון המשרד, לטיול בחוץ לארץ. נשיץ מסיים את העבודה מאוחר מאוד, בשעות הערב, ואז, בבית, מתפנה לקריאת פסקי דין ישראליים וזרים.
מלבד עבודתו כעורך דין, משמש נשיץ גם יו"ר עמותת ארתור רובינשטיין, יו"ר האגודה הישראלית למשפט ימי וקונסול איסלנד. זה, אולי, אחד התפקידים האהובים עליו. הוא נבחר אמנם באופן דמוקרטי, אבל מרגיש שקיבל אותו במובן מסוים ב"ירושה" מאבא. פריץ נשיץ התמנה לקונסול איסלנד בישראל בשנת 1949".
היום גד נשיץ הבן הוא לא רק קונסול איסלנד, אלא גם יו"ר הסגל הקונסולרי. בחדר הישיבות הפרטי שלו, במשרד, יש תמונה של המשכן הרשמי של הנשיא האיסלנדי. התמונה, החתומה בידי הנשיא, ניתנה לאביו ב-1955". נשיץ פוגש שועי עולם ובעלי הון במסגרת התפקיד הזה, אבל, הוא אומר, זה לא עושה עליו רושם. הוא מתגורר בשכונת צמרות בהרצליה. אין לו לא אחוזה ולא בית מפואר.
"אין לי קרבה לבעלי הון מיוחדים", הוא אומר. "בסגל הקונסולים נמצאים כל גדולי ההון בארץ, יולי עופר, לב לבייב ועוד 701 טובים כאלה ואחרים. אני לעולם לא מנצל את הכלי הזה. לגבי אחוזה, מה אני אעשה באחוזה? זה מיותר. יש לי דירה מסודרת ותודה רבה. באמת. זה לא עולה בדעתי בכלל. אני לא מכיר הרבה עורכי דין שיש להם אחוזות". יש עורכי דין רבים שיש להם בתים מפוארים. "בית מפואר בכלל אין לי. אני לא בעניין וגם אשתי לא. היא צנועה. אנחנו נוסעים יחד לחו"ל די הרבה. זה הבילוי שלנו וזה מספיק לנו. יותר מזה אנחנו לא צריכים".
הראיון המלא - בגיליון ספטמבר של המגזין "BIGTIME". להזמנת מנוי ל"BIGTIME" חייגו: 6200*
נא להמתין לטעינת התגובות
