הצנזור שצונזר

הקטע המעניין ביותר בדיון על צנזור טוקבקים בוועדת וינוגרד הוא הקטע שאסור לנו לקרוא מה נאמר בו. ליהונתן קלינגר יש כמה דברים לטקבק לצנזורה הצבאית

יהונתן קלינגר | 12/12/2007 14:53

מלחמת לבנון השניה היתה מלחמת האינטרנט הראשונה בישראל. המערכת שעסוקה בימי שלום בסינון טוקבקים מלוכלכים והשמצות סטנדרטיות נאלצה לראשונה להתמודד עם עניינים של בטחון המדינה – למשל, כאשר גולשים פרסמו מידע על מיקומי נפילות טילים בטוקבקים. עולם תקשורת שבו כל אחד יכול לפרסם מידע מעלה שאלות קשות, וגישתה של הצנזורה כלפיו היא שאלה מרתקת.

גם כשהגיעה העת לדיון בנושא בוועדת וינוגרד, היה אפשר לצפות לדיון מעמיק ומאיר עיניים. במקום זאת, קיבלנו שאלות נוספות.

הדיון מתחיל בעמוד 27 בפרוטוקול עדות הצנזורית הצבאית הראשית, סימה ואקנין-גיל, בפני ועדת וינוגרד. ואקנין מסבירה כי "חלק מכלי התקשורת, בדיעבד אני יודעת, שבכלל לא מכירים את המושג הזה של צנזורה ורשימת נושאים. כל אתרי האינטרנט הקיקיוניים האלה לא מכירים את זה". כאשר השופט אליהו וינוגרד שואל אותה על העברת מידע בטוקבקים, היא עונה לו כי הנושא "מאד מאד קשה. ני ראיתי שיש חוק בבריטניה או משהו כזה, שבזמן חירום אוסרים talk back או לפחות מנסים להעביר חוק כזה. אני לא שולטת בזה, ביקשתי שיבדקו לי את זה. אני לא יודעת איך לטפל בנושא talk back בישראל".

כאן שואלת ואקנין שאלה משמעותית: "כדי להגיע לאותו talk back שהכניס מישהו לאתר אני צריכה לאתר את הרשת שלו ואת ה-IP שלו. מי עושה את זה במדינת ישראל?". בתגובה לשאלה זו התנהל, כנראה, דיון קצר של ואקנין, השופט וינוגרד וחבר הוועדה פרופ' יחזקאל דרור לגבי התהליך שבו ישראל משיגה את הכתובת.

אולם את תוכנו של הדיון אנו לא יודעים. נותרו ממנו רק שלוש נקודות.

אם התהליך היה מתנהל על פי חוק, לא היה צורך בהסתרת המידע. הפרוצדורה להשגת פרטי משתמש לפי כתובת IP ידועה מראש, וכבר ידוע על קיומו של נספח סודי שמאפשר האזנה ויירוט של פרטי גולשים. האם צנזרה כאן הצנזורה פרטים נוספים שאינם כלולים בעתירה לחשוף את הנספח הסודי? אין לצנזורה שום סיבה לצנזר תכנים שאינם סודיים, ולכן סביר להניח שהתכנים שצונזרו הינם מעבר למדובר עליו בחוק נתוני תקשורת ובנספח הסודי הקיים כיום.

הצנזורה הצבאית בישראל, כשמה, פועלת מתוך צה"ל ולא מתוך רשויות הבטחון. סמכויותיה נגזרות מפקודה מימי המנדט (פרק ח' לתקנות ההגנה לשעת חירום), שנועדה להכפיף את העיתונות המודפסת בישראל של שנות הארבעים לנציב בריטי, והיא חמורה כל כך שהיא מקשה על הגדרת ישראל כמדינה דמוקרטית.

לא רק שניתן לאסור על כל פרסום, אם כי בהמשך בית המשפט העליון יכול לבטל את האיסור, אלא אותה צנזורה שאחראית על פרסומי עיתונות אחראית גם על הוצאה לאור של ספרים. כלומר, צה"ל הוא זה שקובע אילו ספרים לגיטימיים לפרסום מבחינת בטחון המדינה. בתיק איסר הראל נגד ממשלת ישראל, שפורסם רק בשנת 2005, נאסר על ראש המוסד לשעבר לפרסם פרטים על לכידת אייכמן בספר זכרונותיו – למרות שאלה פורסמו כבר בתקשורת ובכלים זרים.

אבל בעידן שאחרי מהפכת האינטרנט, הצנזורה הצבאית מתמודדת מול אותן סוגיות שמקשות על כל השלטת סדר ברשת. גם כאשר ייקבעו כללים נוקשים לאכיפת ביטויים, כאשר יאמרו מה אסור בביטוי ומה מותר בביטוי, עדיין האכיפה ברשת תהיה בינונית במקרה הרע ורעה במקרה

הבינוני. הצנזורה הצבאית, בינתיים, עדיין תנסה להעלים את האמת מאיתנו במקרים מסוימים מבלי לומר דבר.

ניתן לראות בפרוטוקול שוואקנין פשוט לא מצליחה להשתלט על הרשת. כשהיא מספרת את נפלאות המדיום הדיגיטלי, היא מזכירה אם שקיבלה "SMS באינטרנט" מבנה האובד. המחשב ששלח את אותה ההודעה היה בחו"ל, ולא היה ניתן לעשות דבר כדי לאתר את השולח, כי זרועו הארוכה של צה"ל בכל זאת תחומה בתוך מדינת ישראל.

הצנזורה באה מתקופה חשוכה בה עורכי העיתונים קיבלו את המידע מהממשלה ומהרשויות בלבד, ולא ממקורות עצמאיים. המדינה קבעה אילו ידיעות נחשבות לסודיות, ועיתונים קיבלו תגמול על אי פרסומן בדמות ידיעות אחרות.

כאשר התבהר מעבר לכל ספק שתקופה זו תמה, וכל אזרח יכול לגלות בעצמו מה מתרחש בעולם, התקשורת החלה לעקוף את הצנזורה. בפרשת עזמי בשארה ובהפצצה בסוריה התקשורת הישראלית דיווחה מה קרה "על פי מקורות זרים"; ומצד שני, בזמן מלחמה, אזרחים רואים בעצמם את הקטיושות ואף מצלמים אותן, ולא ניתן לתת לכל אחד מהם צו איסור פרסום על מיקום הטיל.

בתנאים אלה, איש לא מאמין לגרסת האמת שנכפית על ידי הצנזורה. למעשה, איש לא האמין לה גם בפרשת לכידת אייכמן שעליה נאסר על איסר הראל לספר. ועדיין, בדור האינטרנט וכשניתן לקרוא את הידיעה באתרים זרים, אותו גוף ארכאי שהוקם על מנת להכתיב לתקשורת גרסה מקוצצת של המציאות דבק בטקטיקות ערפול שהיו אולי יעילות לפני ששים שנה, אבל הפסיקו לעבוד כבר לפני ארבעים.

בשנת 2007 אני לא רואה מקום ל"סודות מדינה", לפחות לא מהסוג שעיתונים לא יכולים לדווח עליהם גם אם המידע זמין לכולם בערוצי תקשורת זרים ובאינטרנט. כאשר הצנזורה הצבאית תפנים את ההתנהגות החדשה של המידע בתקופה שבה כל אזרח מצויד בדפדפן, בטלפון עם מצלמה ובאפשרות לכתוב טוקבק באתר חדשות, גם היא תבין שאין אפשרות לאכוף את חוקי הצנזורה במתכונת הישנה. הציבור רואה – ואומר – הכל.