המושכים בחוקים
את האנשים המשפיעים ביותר בכנסת לא תמצאו במליאה. מאחורי רוב הצעות החוק הכלכליות עומדים עשרות לוביסטים, עורכי דין ובכירים לשעבר - שנשכרו ע"י חברות מסחריות כדי ללחוץ על הח”כים לתמוך בהן. הבנקים, יבואני הסיגריות וחברות הליסינג כבר הרוויחו. נחשו מי המפסידים
מהדורות החדשות בטלוויזיה פסחו על הדיונים האלה - היה זה יום קשה של אש ברצועת עזה ושל ניצני התקוממות בשטחים, וגם המדורים הכלכליים העדיפו להתמקד בידיעות על שוקי ההון הקורסים.
אבל עבור חברי הכנסת והלוביסטים היה זה יום עבודה רגיל, שבו יש להכריע בין אינטרסים מתנגשים, לנהל משא ומתן על פשרות, לשמור למי שמחר ישמור לך ולצלול לעולמות מוזרים של סליקה, ביטחונות בנקאיים וביטוחי רכב.
מי שחיפש את נבחרי הציבור, שידם המורמת או הממאנת תעשיר או תרושש, התקשה למצוא אותם בין עשרות יועצי הסתרים ומקדמי האינטרסים שהקיפו אותם. במזכירות הכנסת רשומים היום 53 לוביסטים שהודיעו רשמית על עיסוקם במלאכת ההשפעה על מקבלי ההחלטות - אך זהו מספר קטן ואפילו מצחיק בהשוואה לרשימה האין-סופית של אלה שמסתובבים במסדרונות המשכן.
כדי להיות “לוביסט מוכר”, הנהנה מהיתר כניסה קבוע לכנסת (וחשוב לא פחות, ממקום חניה במגרש הפנימי), על הלוביסט להוכיח למזכירות הכנסת כי הוא מייצג באופן קבוע 3 בעלי עניין.
רבים מהמושכים בחוטים מוותרים על ההצהרה הזאת. חלקם כלל אינם “לוביסטים”, לפחות לא באופן רשמי, אלא עורכי דין, רואי חשבון ופוליטיקאים לשעבר. החשאיות משרתת אותם, שכן לעתים הדרך ליזום חוק או לסכלו היא לפעול הרחק מעין הציבור.
חלק גדול מההצעות המובאות לאישור חברי הכנסת “מבושלות” זמן רב קודם לכן - בעיסקאות שנרקחות במסעדות יוקרה, במשרדים ממוזגים, בחתונות, במסיבות בר-מצווה או בפגישות אקראיות במחלקה הראשונה במטוס.
בחלק מהמקרים קשה לנחש מי באמת עומד מאחורי החקיקה. למשל, כותרת קטנה בעיתון בישרה לקוראים כי בעקבות ירידת האינפלציה, בוטל החוק המחייב את החברות להתאים את דוחותיהן למדד. רק מעטים ידעו כי מאחורי התיקון הכמעט טריוויאלי התרחש מאבק איתנים של הבנקים - וכי מאות מיליוני שקלים עברו מצידו האחד של השולחן לצידו האחר.
דוגמה נוספת היא סדרת תשדירי השירות שיזם משרד התקשורת, המפארים את הישגו הגדול ביותר בשנים האחרונות: תקנות ניידות המספרים, המאפשרות למנויי חברות הטלפון לעבור מחברה לחברה בלי להחליף את מספר הטלפון שלהם. משרד התקשורת השלים את הרפורמה בעקבות לחץ כבד שהפעיל האוצר, אך מקורבים לחברת הכבלים הוט טוענים כי הרפורמה לא היתה אלא יוזמה שנולדה במטה החברה בפתח תקווה.
לטענתם, המנכ”ל בימים ההם וראש אגף התקציבים הנוכחי באוצר, רם בלינקוב, וסמנכ”ל השיווק, עמית לוין, הבינו כי תוכניתה של הוט לכבוש נתח משוק הטלפונים לא תמריא אם מנויי בזק לא יוכלו לעבור לחברת הכבלים בלי לשנות את מספר הטלפון שלהם. בלינקוב הפעיל לשם כך את הלוביסטים שעימם עובדת הוט בקביעות, חברת גורן-עמיר.
הרפורמה, שיצאה לפועל ב-2008, חלה אמנם על כל חברות הטלפון - אולם נראה כי יש לה השפעה שולית בלבד על ענף הסלולר, המתחלק פחות או יותר בין 3 חברות חזקות. המרוויחה הגדולה מהרפורמה צפויה להיות הוט. בכירים במשרד האוצר טוענים שהיוזמה לרפורמת המספרים יצאה מהמשרד, ועם זאת אין ספק שהלוביסטים של הוט תמכו במאבק להוצאתה לפועל.
רפורמה חשובה אחרת שתוצאותיה עשויות היו להיות שונות לגמרי אילולא מעורבותם הרבה של הלוביסטים היא רפורמת הליסינג (העלאת שווי השימוש ברכב). מטרת הרפורמה היתה לשנות את השווי הנמוך והלא-מציאותי של הטבת “הרכב הצמוד”, שיצר עיוות מס והיו לו השפעות שליליות רבות על המשק, כמו שימוש יתר בכלי רכב, זיהום אוויר ועומס בכבישים.
יבואני הרכב וחברות הליסינג גייסו חברות לובינג, שפעלו בתחכום רב לניטרול הרפורמה - כולל שימוש באתר אינטרנט שלטענת האוצר “הומצא” ולטענת הלוביסטים “אותר”. הם הציבו בראש המאבק את סטס מיסז’ניקוב מ”ישראל ביתנו”, שהיה אז חבר כנסת כמעט אלמוני ורק מעטים הצליחו לבטא את שמו. זמן קצר לאחר הצלחת המאבק הוא כבר עמד בראש ועדת הכספים, שהיא אחת משתי הוועדות החשובות בכנסת.
דברי ימי הלובינג ארוכים כמעט כדברי ימי הכנסת, אולם חלוצי הלובינג המקצועי הם בוריס קרסני ומשה תאומים, שהקימו ב-1988 את חברת הלובינג הראשונה פוליסי. קרסני היה פעיל בכיר בסניף מפלגת העבודה בירושלים ונחשב לאיש רב השפעה וליועץ פוליטי מחונן. תאומים, שפרש מאז מהשותפות, היה ועודנו איש יחסי ציבור מיומן.
אחת הלקוחות הראשונות של השניים היתה חברת ח. אלישר, היבואנית הגדולה של סיגריות "פיליפ מוריס". קרסני ותאומים נלחמו עבורה על הפחתת המס המוטל על סיגריות מיובאות, שמחירן הגבוה הפך את היצרנית המקומית דובק למונופול. במקביל הם השיגו דחייה של כמה שנים בהחלת
היום שולטת פוליסי בכמחצית משוק הלובינג ומדווחת על כ-80 לקוחות. מנכ”ל החברה הוא הח”כ לשעבר אפי אושעיה, ורבים מהעובדים הם בכירים לשעבר במשרדי הממשלה ויועצים פוליטיים לשעבר. הרכש הנוצץ האחרון הוא הדובר לשעבר של משרד האוצר, אלי יוסף. “מרכז הכובד עובר כעת לממשלה”, אומרים בפוליסי, “גיוסו של יוסף נועד לחזק את הקשר עם משרד האוצר, שם מתקבלות החלטות חשובות הרבה לפני שהן מגיעות לאישור הכנסת”.
על המקום השני בדירוג החברות הגדולות מתחרות גורן-עמיר, שבשליטת עליזה גורן ותומר עמיר, ואמיר גלעד. גורן, שהיתה דוברת משרד השיכון בשנות ה-80, שימשה כיועצת פוליטית של יצחק רבין ושל אהוד ברק. גלעד מעסיק 18 עובדים ומייצג בין היתר את סופר-פארם, את הסוכנות היהודית, את מי עדן, את זוגלובק ואת לשכת רואי החשבון. עם הצלחותיו נמנה החוק המחייב כל נהג להחזיק ברכבו אפוד זוהר. גלעד ייצג אז את יצרנית האפודים 3M.
בין חברות הלובינג הקטנות יותר בולטת זו של בהירה ברדוגו ורותי פרמינגר. הראשונה היתה פעילה במפלגת העבודה, והשנייה כיכבה בעבר בתשדירי הבחירות של הליכוד. לוביסטים מובילים אחרים הם ניר קליינר, רוני רימון ודפנה כהן, אמיר גלעד, אורית לרנר ואורנה הויזמן-בכור (לשעבר ראש לשכתו של סילבן שלום). על-פי ההערכות, הלוביסטים מייצגים כמעט 200 חברות וארגונים, המשלמים עבור השירות 12־20 אלף שקל בחודש.
רבים מהשדולנים כלל אינם נושאים בתואר “לוביסט”; חלק ממשפיעי-העל נראים בכנסת רק לעתים רחוקות, וזירת הפעילות העיקרית שלהם היא לשכת ראש הממשלה ולשכות השרים הרלוונטיים. במשרדי עורכי הדין הגדולים, בבתי-הקפה, באגף התקציבים במשרד אוצר ובמשרד המשפטים נרקחות עשרות הצעות חוק, שחלקן יגיעו לתודעת הציבור רק בעוד שנים; חלקן יאושרו במהירות כ”תיקוני חוק”, כאחת ממאות התקנות הנחתמות בחטף בלשכות השרים - בלי שמישהו, לבד מהמרוויחים ומהמפסידים, יתעניין בכך.
“למעשה, אני עורך דין העוסק בין היתר בקשרי ממשל”, אומר ישראל מימון, שפרש זה לא כבר מתפקיד מזכיר הממשלה וידוע כמי שנהנה מקשרים אישיים חמים בלשכות הנכונות. מימון הקים את משרדו לפני שבועות אחדים ושכר את עו”ד גיא קרסני, בנו של בוריס קרסני. אחד מלקוחותיו הראשונים הוא ערוץ 10, שבעליו מנסים דרך קבע להשתחרר מחלק מההתחייבויות שנטלו על עצמם במכרז להפעלת הערוץ.
מימון לפחות רומז על כוונותיו - אך משפיעים אחרים מחזיקים בכרטיסי ביקור שכלל אינם מעידים על עיסוקם העיקרי או המשני. כאשר בחרו בעלי המניות של בזק בעו”ד דב וייסגלס ליו”ר החברה, הם לא התרשמו במיוחד מעברו העסקי, ששיאו היה מינוי למנהל הפירוק של חברת הביטוח הסנה, אלא מכך שהיה ידוע כמקורבו של ראש הממשלה דאז אריאל שרון. עו”ד משה שחל, שכיהן כשר האנרגיה והיה ח”כ מטעם מפלגת העבודה, מייצג היום חברות אנרגיה ותשתיות המנהלות משא ומתן עם המדינה.
עו”ד יעקב נאמן, לשעבר שר האוצר ומנכ”ל משרד האוצר, מייצג היום משקיעים זרים בעיסקאות הפרטה; ואילו עו”ד יהודה רווה, המתמחה בעיסקאות נדל”ן ותשתיות, מעניק ללקוחותיו שירותים הכוללים ניסוח הצעות חוק המוגשות מטעם הממשלה: כאשר ביקשו לקוחותיו זכייני הרכבת הקלה לתקן סעיף בחוק התכנון והבנייה ולקבל אישור מהיר לסלילת נתיב תחבורה, רווה לא הסתפק בהצגת הדרישה - אלא ישב עם נציגי האוצר וניסח עימם את התיקון לחוק.
גדול המייצגים של המגזר העסקי מול הממשלה הוא עו”ד רם כספי. כספי מקפיד לשמור על קשרים טובים ומוצהרים עם השלטונות. לאחרונה הוא ערך לראש הממשלה אהוד אולמרט מסיבה רבת משתתפים לרגל הביקורת המתונה יחסית שנמתחה עליו בדוח וינוגרד.
השפעה חשאית יותר אך דרמטית לא פחות על מערכות השלטון יש לרואי החשבון. מומחי המיסוי הגדולים בארץ צומחים בדרך כלל ברשויות המס הממשלתיות - אך יוצאים משם כעבור כמה שנים והופכים לעשירים מופלגים כמומחי מס וכמייצגי חברות-ענק. השפעתם כה רבה, שכל רפורמה משמעותית במיסוי אינה יוצאת לדרך ללא התייעצות עימם.
רפורמת המס האחרונה היא דוגמה לכך: היא גובשה על-ידי ועדה שכללה את אליטת רואי החשבון ועורכי הדין הפרטיים המתמחים במיסוי. בראשה עמד יאיר רבינוביץ’, לשעבר נציב מס הכנסה והיום רואה חשבון ועורך דין. החברים האחרים היו אודי ברזילי, לשעבר בכיר במס הכנסה והיום מומחה מס; עו”ד משה דרוקר, לשעבר בכיר במס הכנסה; טלי ירון-אלדר, לשעבר נציבת מס הכנסה והיום עורכת דין ואשת עסקים; עו”ד אבי אלתר (שנפטר לפני כשנה), לשעבר סגן נציב מס הכנסה ומי שנחשב למומחה המיסוי הגדול ביותר במגזר העסקי; ועו”ד פיני רובין, הידוע בין היתר כפרקליטם של המיליארדרים שרי אריסון ויצחק תשובה.
זהו רק קצה הקרחון. רוב העבודה נעשית על בסיס יום-יומי, ובמסגרתה נסגרות עיסקאות ענק עם אנשי מס הכנסה בפגישות חשאיות, שבהן נקבעות לא פעם הלכות מס ופשרות שאיש מלבד המעורבים בהן אינו יודע על קיומן ואינו יכול לבחון את תקפותן המשפטית.
חלק מהחברות במשק למדו למסד את הקשר עם השלטון, וכך נולד התפקיד “סמנכ”ל רגולציה” או בשמו הנוכחי הפופולרי “מנהל האגף לקשרי ממשל וקהילה”. מנהל זה עוסק בדרך כלל בניהול תכתובת ענפה בין החברה לרשויות המפקחות עליה ובמעקב אחר שינויי חקיקה ותוכניות חקיקה.
ענף התקשורת היה מהחלוצים בתחום זה. בזק, החברה הוותיקה ביותר בענף וזו שזוכה לפיקוח ההדוק ביותר, העסיקה במשך שנים רבות בכיר בתפקיד כזה, שתוארו “סמנכ”ל כלכלה” נועד להסוות את תפקידו האמיתי: ייצוג החברה במשרדי הממשלה ובכנסת. בעיני רבים היה זה התפקיד החשוב ביותר, אחרי תפקיד המנכ”ל. “פגישה טובה עם השר שווה לפעמים יותר ממסע שיווק שעשרות אנשים עובדים עליו במשך שנה שלמה”, נהגו לומר בבזק.
המאבק על ההפרטה, ההתנגדות העיקשת להרחבת התחרות בענף, האישורים להרחבת השירותים והתמודדות עם הלחץ הציבורי להפחתת מחירים - כל אלה מילאו את ידיהם של אנשי האגף. גם היו”רים של החברה, לרוב עסקנים ומקורבים פוליטיים שמונו בזכות היכולות הלוביסטיות שהפגינו, סייעו ביצירת קשרים עם השלטון.
שניים מסמנכ”לי הכלכלה המפורסמים של החברה היו בלינקוב, שצמח באוצר וחזר אליו, ואבי גבאי, היום מספר 2 בבזק. המתחרות הגדולות, סלקום ופרטנר, בדרך כלל לא מינו לתפקיד עסקנים בעלי קשרים אלא מומחים לענייני חוק ורגולציה כמו המשפטנים ד”ר עמית שכטר (סלקום) ועדי בירן (פרטנר). בשדלנות עבור חברות הכבלים עסקו בעיקר בעלי המניות בחברות.
רק בתחילת 2008 החליט מנכ”ל החברה, דוד קמיניץ, למנות סמנכ”ל רגולציה; כמיטב המסורת בענף, הוא איתר את הפקיד הבכיר ביותר שעסק ברגולציה בתחום - עו”ד יורם מוקדי, לשעבר ראש מועצת הכבלים והלוויין.
גם הבנקים מצטיידים במנהלי רגולציה שצמחו בצמרת האוצר. פלג רדי, לשעבר איש אגף התקציבים, הוא מנהל הרגולציה של בנק הפועלים, ואבירם כהן, לשעבר דובר האוצר, הוא דובר לאומי והאחראי לקשרי ממשל ורגולציה בבנק.
סמי עופר - שהבין לאחר שרכש את כימיקלים לישראל כי השליטה במשאבי טבע לאומיים ושינויי הסביבה הקיצוניים שמחוללת החברה שבבעלותו מצריכים אינטראקציה עם הציבור ועם הממשל - שכר את הח”כ לשעבר אלי גולדשמידט לתפקיד “האחראי לקשרי קהילה וממשל”.
בחברת החשמל ניסו במשך תקופה ארוכה להתמודד עם הפיקוח המתהדק באמצעים המקובלים: קשרים אישיים של חברי הדירקטוריון וראשי הוועד עם השרים הרלוונטיים, איום גלוי או מוסווה ב”יד על השאלטר” ועוד.
יועץ התקשורת הוותיק של החברה הוא אייל ארד, שהוא יועץ פוליטי ואיש יחסי ציבור ואחת מלקוחותיו המפורסמים היא מפלגת קדימה. בעבר הוא נמנה עם חוג מקורביו של אריאל שרון, וגם היום הוא נהנה מאוזן קשבת אצל ראש הממשלה אולמרט.
דווקא בשל קרבתו הרבה לאנשי השלטון, ארד מצהיר כי אינו עוסק בלובינג ובייצוג בפני הממשל. אך זה לא אומר שהוא נמנע מלהעניק ללקוחותיו המסורים את הבונוס המתבקש: “אם מישהו רוצה מאוד להיפגש עם פולטיקאי שאני מכיר ואני יכול להסדיר את העניין, אני עושה את זה ברצון”, הוא אומר.
לא כל חברי הכנסת מאושרים מפעילות הלובינג הענפה. ב-2004 נזעק יו”ר הכנסת אז, ראובן ריבלין, ויצא למאבק בכמה חברי מרכז הליכוד שהסתובבו בוועדות הכנסת וניסו להורות לח”כים איך להצביע, תוך שהם מאיימים עליהם ב”התחשבנות במרכז”.
ריבלין אסר אז על כניסת אנשים בלתי מוזמנים לוועדות. בהמשך הוא ניסה ללא הצלחה לתקן “קוד אתי” ללוביסטים, והיום הוא ממשיך לנסות למסד את התופעה. “לוביסטים הם חלק מעבודת הכנסת”, אומר ריבלין, “הבעיה היא שחלקם מגיעים מהמגזר הפוליטי. לדעתי, צריך לקבוע שחבר מרכז מפלגה לא יוכל לשמש כלוביסט”.
בשבועות האחרונים קיבלה פעילותו חיזוק. ח”כ שלי יחימוביץ’ ממפלגת העבודה ושותפה הקבוע לחקיקה חברתית ח”כ גדעון סער מהליכוד הצליחו להעביר בקריאה ראשונה חוק המחייב את הלוביסטים בכנסת להירשם במאגר מידע, לפרט את רשימת לקוחותיהם ולשאת תגים המציינים את שמם.
“הכנסת אינה נגישה לכל אחד”, אומרת יחימוביץ’, “אף-על-פי שרשמית היא פתוחה בפני כל אזרח, אין לשכבות החלשות גישה מעשית אליה. מי שמגיע לדיונים הם הלוביסטים - הגובים הרבה כסף תמורת שירותיהם ולכן עומדים לרשותם של החברות הגדולות ושל בעלי ההון. המינימום שאנחנו יכולים לעשות הוא לדרוש שיזדהו ויאמרו את מי הם מייצגים. כל מה שאנחנו דורשים הוא שקיפות”.
מתקפה נוספת נפתחה מצידו של ראש אגף התקציבים באוצר, רם בלינקוב. בלינקוב הורה לאנשיו להימנע מפגישות עם לוביסטים בנימוק שאנשי האגף אינם זקוקים לתיווך בינם לבין המגזר העסקי. הלוביסטים הפועלים מול משרד האוצר הופתעו.
חלקם טענו כי העילה להוראה היא מעברו של דובר האוצר אלי יוסף לחברת הלובינג פוליסי; אחרים הזכירו כי אנשי אגף התקציבים עצמם עושים לא אחת שימוש בלוביסטים כדי לקדם את ענייניהם וללמוד מהן עמדות הצד שכנגד.
גם אנשיו של בלינקוב התקשו להבין מה הבעיה בפגישה מסודרת עם לוביסט במשרד האוצר (ולא בבית-קפה או במשרדו של הלוביסט), תוך רישום פרוטוקול של הנאמר בפגישה.
כשהיה במגזר העסקי שכר בלינקוב לוביסטים שעבדו עבורו, בין היתר באמצעות קשריהם באוצר ובאגף התקציבים. כעת חזר בלינקוב לצידו השני של המתרס, והלוביסטים הפכו ליריבים שיש להחרימם. “אגף התקציבים הוא גוף מקצועי שעובד מול אנשי מקצוע”, מסביר בלינקוב. “הלגיטימציה שניתנה בעבר לעבודה מול לוביסטים, המייצגים אינטרסים צרים, עלולה לפגוע בתפקוד האגף, החותר לייצוג האינטרס הציבורי בכללותו”
נא להמתין לטעינת התגובות
