עד מתי
מוטב למדינת ישראל שלא להעביר לגרמניה את תביעתם של בני הדור השני לשואה לקבל פיצויים
סיכוייו של קשיש ניצול שואה להגיע לאשפוז פסיכיאטרי במוסד לבריאות הנפש גדול פי 5-7 מסיכוייו של קשיש שאינו ניצול שואה, כך הראו מחקרים. רבים מאלה שלא נזקקו לסיוע פסיכיאטרי עמוק סבלו מתופעות לוואי, שחלקן מוכרות לכלל הציבור הישראלי: פולחן אוכל, אגירת מצרכים לשעת חירום, מלחמת חורמה בכינים, התפרצויות בכי.
ישראל הקשה של שנות ה-50 לא הקלה על הניצולים ועל צאצאיהם; רפיסות גלותית הוטבעה בגופם ובנפשם על ידי ליבת הקונצנזוס הישראלי הזקוף והגאה. בני הדור השני גדלו ללא משפחה ענפה, בלי סבים ובלי דודים, ומנהגי הניצולים דבקו בהם - לפעמים לנצח. מחקרים אקדמיים מצאו בקרבם אופני התנהגות כאלה וכן מועקות נפשיות אדירות ועקביות, שנובעות כמעט בוודאות מילדותם בצל הורים ניצולי שואה.
דרישתם הצודקת של בני הדור השני לקבל פיצויים, שמטרתם לממן עזרה נפשית, נבחנת כעת במחלקה המשפטית של משרד החוץ, ששוקל את צעדיו. השבוע טען עו"ד גדעון פישר, המייצג את התובעים, כי משרד החוץ מעכב את העברת התביעה לשלטונות גרמניה.
התובעים טוענים כי מעבר לבעיות שמעוררת התביעה במישור המשפט הבינלאומי, משרד החוץ מפעיל שיקולים דיפלומטיים הקשורים ליחסי ישראל-גרמניה. הם אף הוסיפו איום: אם לא יעביר משרד החוץ את התביעה לגרמניה עד סוף החודש, יפתחו התובעים בהליכים נגד ממשלת ישראל וידרשו את מימון הטיפולים מקופתה של הממשלה.
בפי בניהם של ניצולי השואה השיקולים הדיפלומטיים והפוליטיים נשמעים כמילת גנאי, כאילו היו שיקולים זרים וטמאים. אבל האחריות למאזן האינטרסים הלאומי מוטלת על הממשלה: האם ייטב למדינת ישראל אם תגיש תביעה כזו? האם תביעה כזו משרתת את העם היהודי?
יותר משעשה העם הגרמני, התאמצו ממשלות גרמניה לדורותיהן להפגין חרטה, לפצות את הניצולים ולתמוך ללא סייג בישראל ובמדיניותה. מיליארדי מארקים הועברו לממשלת ישראל ולניצולים עצמם לאורך השנים - כסף ששיחק תפקיד מכריע בהתפתחות המדינה בשנותיה הראשונות, כמו גם בשיקום הניצולים וצאצאיהם.
גרמניה אף סיפקה לישראל, לפי פרסומים זרים, שתי צוללות גרעיניות בשווי מיליארד דולר כל אחת, כדי שישמשו כלי מרכזי בהגנתה האסטרטגית של מדינת ישראל ובהבטחת קיומה. גרמניה מקפידה להיות הסמן הימני בתמיכה הדיפלומטית בישראל - בעיקר על רקע הביקורת הקשה שמטיחות בישראל שכנותיה האירופיות.
ב-3 הדורות שעברו מאז גם גרמנים רבים חשים חרטה עמוקה על מעללי האומה. רבים מהם פעילים בפורומים שונים העוסקים בחיזוק הקשר עם העם היהודי ובהנצחת השואה.
למרות הביקורת המושמעת מפעם לפעם בגרמניה על עצם מתן הפיצויים לניצולי שואה ועל היקפם - כמו גם על מדיניותה של ישראל בשטחים
האם על רקע זה כדאי לישראל לתבוע פיצויים נוספים גם לנפגעים העקיפים מהשואה, אף שאין עוררין על כך שהם נפגעו? האם תועיל תביעה כזו למדינת ישראל או שמא תחזק את קולותיהם של המתנגדים, שיראו בתביעה כזו את "הסחיטה החדשה של העם היהודי", ובדיעבד יתברר שהזיקו לעניין היהודי ולהנצחת השואה בתודעה הבינלאומית?
כבן הדור השלישי לניצולי השואה, הנזקים שהותירה התקופה האפלה הזו בקרב כל המעורבים בכך אינם מחקרים עבורי, אלא מציאות יום-יומית מוחשית מאוד. גם בני הדור השלישי יוכלו ובצדק - להציג את הנזקים שסבלו מהם.
בין בני הדור השלישי יש שסובלים מחלומות ביעותים, שבהם שולפים אותם קציני אס.אס ממקומות המחבוא שלהם. בהם, אגב, גם כאלה שאבותיהם היו רחוקים אלפי מילין מהשואה - עד כדי כך יעיל מנגנון ההנצחה והחינוך הישראלי. האם גם הם יוכלו להתארגן בבוא הזמן לתביעה? היכן עובר הגבול?
מובן מאליו שאף פיצוי אין בו כדי לפצות, ואף תשלום לא יבטל את הזוועות. אבל קשה להימנע מהתחושה שהיחסים בין העם היהודי והגרמני הגיעו למקום הראוי להם: אין סליחה ואין שכחה, אולם יש ידידות אמיצה וערובה גרמנית לקיומה של מדינת ישראל. תביעה כזו תהיה לא יותר מזעזוע שיעכיר את האווירה ויסכן את היחסים הללו, שבאופן בלתי ייאמן הגיעו למקום בריא יחסית.
ולצד הזיכרון וההנצחה, ישראל העכשווית יכולה להרשות לעצמה להיפטר במקצת מתחושת הקורבן הנרדף, שזוכה למקום מכובד כל כך באתוס הלאומי, בתודעה ההיסטורית הקולקטיבית ובמדיניות הביטחונית של ישראל - ושנזקה רב מתועלתה. יש הצדקה לפיצוי בני הדור השני, אך אין הצדקה לגלגל אותו על העם הגרמני של 2008. את האחריות לכך צריכה לקחת מדינת ישראל.
dror@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
