מנהלת הבנק הוליכה שולל יהלומנים
על אזרחים שהצליחו להונות בנקים ולהוציא מיליונים בניגוד לחוק כבר שמענו, אבל מה קורה כשהמצב מתהפך? לאחרונה חויב הבנק הבינלאומי הראשון לשלם 8 מיליון שקל ליהלומנים לאחר שהתברר כי מנהלת סניף הוליכה אותם שולל לטובת לקוח אחר. אבל סימני השאלה עדיין רבים: מה היא הרוויחה מזה, ולמה מאז המקרה החליטו בבנק דווקא לקדם אותה? הבינלאומי: נערער על ההחלטה
אלא שהמקרה שלפנינו, שהסתיים לאחרונה רק לאחר הליך ארוך של תשע שנים, שונה בתכלית. הפעם דווקא הבנק, בדרך כלל הגוף שאמור לשמור לנו על הכסף במקום מוגן, היה זה שהוציא מלקוחותיו סכומים גבוהים במיוחד והגיע לבית המשפט - והפעם בתפקיד הנתבע.
הסאגה הארוכה הגיעה לסיומה כשהשופטת אסתר שטמר מבית המשפט המחוזי מרכז פסקה לטובת התובעים, חמישה יהלומנים שהיו לקוחות של סניף הבורסה של הבנק הבינלאומי הראשון בתקופה המדוברת, וחייבה את הבנק להחזיר להם סכום של כ-8 מיליון שקל במצטבר, בצירוף של 200 אלף שקל הוצאות משפט ושכר טרחה.
יומיים לאחר מתן פסק הדין, נפטר יהושע קרונפלד, אחד התובעים הראשיים, כתוצאה ממחלת הסוכרת, שהוחרפה כחודשיים לאחר התפוצצות הפרשה. את פסק הדין שמזכה אותו הוא עוד זכה לשמוע. זמן קצר לאחר מכן הוא עצם את עיניו.
הסיפור מתחיל בשנת .2000 קרונפלד, בעל חברת י.קרונפלד יהלומים, קיבל הצעה מברני איינהורן, אז בעלים של חברה בשם "אי.וי.דיאמנדס", לקנות ממנו יהלומים.
"ענף היהלומים הוא ענף אישי", מסבירה אלמנתו פנינה קרונפלד, "אתה עושה עסקים עם מי שאתה מכיר וכבר עשית איתו עסקים בעבר. נהוג לשאול על מי שחדש ולא מכירים אותו בגלל שמדובר בסכומי עתק. זו היתה הפעם הראשונה שעשינו עסקים עם אייינהורן. הוא היה יחסית חדש בענף, ולכן כשהוא ביקש לקנות סחורה, אמרנו שאנחנו צריכים לברר עליו בבנק".
"בעלי צלצל לרחל קגן, מנהלת הסניף שאמרה שהיא לא תמסור לנו פרטים, אבל למנהל הבנק שלנו כן. אז ביקשנו ממנהל הבנק שלנו שיפנה אליה והיא הסבירה לו שמדובר בסוחר גדול, יציב מבחינה פיננסית שעושה מחזורים טובים. בקיצור - אדם שאין איתו בעיות".
התובעים טענו שמדובר בנוהל שגרתי, בבנק הכחישו, אולם חזרו בהם לאחר שקגן אישרה את הדברים במשפט אחר שמתנהל.
קורנפלד לא היה היחידי ששמע דברים נהדרים על מצבו הכלכלי של איינהורן וקיבל ממנו המלצות ולכן החליט, כמו יהלומנים רבים נוספים, לעשות איתו עסקים ולמכור לו יהלומים תמורת צ'קים דחויים.
אלא שמתברר כי בניגוד לתמונה הוורודה שציירה קגן לגבי מצבו הכלכלי של איינהורן, חשבון החברה "אי.וי.דיאמנדס" הוגדר באותה עת בבנק כחשבון "בהשגחה מיוחדת", והיה שרוי בקשיי תזרים מזומנים, חריגות אשראי בלתי מאושרות וביטחונות חסרים.
רק במהלך המשפט התברר עד כמה התמונה עגומה. הבנק, טענו התובעים, עשה זאת כדי להגביר את הביטחונות בחשבון של "אי.וי.דיאמנדס." חלק מהתובעים אף הפקידו צ'ק ביטחון לטובת החברה של איינהורן, זאת על מנת להגדיל את האשראי שלו, מתוך ידיעה שמדובר בחברה יציבה שנזקקת לדחיפה קלה ולא יותר.
באותה שעה בבנק, עמד החשבון של איינהורן על חוב של כמעט 4 מיליון דולר, שחרג בהרבה ממסגרת האשראי שלו, ואף חמור מכך - בכל התקופה המדוברת היה איינהורן מפקיד בבנק יהלומים בשווי שלהערכתו הגיע ל-100-500 אלף דולר.
אלא שבניגוד ליהלומנים אחרים המוסרים לבנק יהלומים כביטחונות, בבנק הסתפקו בהערכה שלו וזאת למרות שנוהל מתן אשראי מחייב הערכה של הבנק. כנראה שלמישהו שם באמת היה אכפת ממנו.
איינהורן, כצפוי, ניצל את היחס המועדף שקיבל והפקיד לעתים אריזות יהלומים ("קשטות" או "בריפקות" בעגה) שהיו ריקות מתוכן. לא ברור אם קגן ידעה שמדובר באריזות ריקות ששוויין המוצהר היה מאות אלפים.
עם זאת מעדותו של איינהורן עולה כי מעולם לא זכה לביקורת של הבנק על הפקדותיו ומעבר לכך - כאשר גילתה קגן שעומדת להיערך ביקורת חיצונית - אולי ממסירות יתר ללקוח - הודיעה לאיינהורן על כך כדי שיספיק להפקיד את "יהלומיו" בכספת.
בשלב מסוים הבינו גם בבנק
באותו ערב נערכה פגישה לילית במשרדי הנהלת הבנק, בה נכחו קגן ובני משפחתו של איינהורן, ובסופה, סמוך לשעה שתיים בלילה, הסכימו בני המשפחה לקנות את היהלומים המופקדים בחשבונו.
החמות, רוחמה פרוכטר, טענה בעדותה: "ישבתי שם מתוך איומים שייקחו לי את הבית אם אני לא אשלם את הכסף לבנק. הם החלו ללחוץ עליי שאני אשלם את הכסף ושנבצע את העסקה". מאוחר יותר טענו התובעים כי המסמך שתיעד את העסקה הושמד.
היה זה הסוף של אי.וי. דיאמנדס, והיהלומנים שנקשרו עמה בקשרי עסקים הפכו לנושים שעמדו כעת מול שוקת שבורה. הצ'קים שנתן להם איינהורן לא כובדו, אבל לעומת זאת צ'ק הביטחון לפקודתו של איינהורן כובד ועוד איך, ומשפחת קרונפלד מצאה את עצמה במינוס כמה מיליונים בחשבון.
"הוצאה לפועל באו לעקל לנו דברים מהמשרד, הבנק לא רצה לתת לנו אשראי. אי אפשר היה להמשיך לעבוד", קרונפלד מסבירה. "אנשים לא רצו לתת אשראי, ובצדק. בעלי אמנם היה חולה סוכרת, אבל חודשיים אחרי המקרה הוא קיבל סטרס, שידוע כמגביר את המחלה, וחטף זיהום.
"הוא שכב חודשיים בבית החולים. בשלב מסוים החלה להיטשטש לו הראייה. נכון, הוא היה חולה גם לפני כן, אבל הוא היה נוסע כל שבועיים לבלגיה. אחרי שהוא אושפז הוא כבר לא חזר לעצמו".
נוסף על חמשת היהלומנים שהגישו את התביעה האמורה ויוצגו על ידי עורכי הדין יגאל שפירא ורני אהרון-כהן ממשרד י. שפירא ושות', יהלומנים רבים כבר הגיעו לפשרה עם הבנק באותו עניין בדיוק. באופן מפתיע, על אף החשדות שנקשרו במעשיה של קגן, בחרו בבנק הבינלאומי שלא להגיש נגדה תלונה פלילית במשטרה וגם לא לפטר אותה - אלא דווקא לקדם אותה.
כיום מכהנת קגן כראש היחידה לבנקאות מסחרית-עסקית ופיתוח עסקי. "אני נחשבת לאחת המנהלות הטובות של הבנק הבינלאומי", אמרה בעדותה בבית המשפט לפני כשנה, "קודמתי כבר ארבע פעמים בתפקידיי. אני מנהלת בכירה מאוד בבנק, אני עושה עבודה חשובה. האינפורמציות נמסרו לפי הנהלים התקינים ולפי מה שכל הבנקאים בבניין נוהגים למסור".
העניין הופך תמוה עוד יותר לנוכח העובדה שמדוח ביקורת פנימי של הבנק משנת 2002, של המבקר הראשי שלמה פילו, עולה כי בבנק ידעו על מעשיה של קגן והניחוח הבעייתי הנודף מהם. "גם לאחר שמיעת כל הגרסאות", נכתב בדוח, "אנו סבורים שהפעולות הנ"ל נעשו על ידי מנהלת הסניף (קגן) ללא סמכות וללא אישור הממונים בכתב. כפי שהדגשנו בעבר ואנו סבורים גם כיום, פעולה זו של מנהלת הסניף היוותה הפרה של נהלים וסמכויות ובמיוחד לגבי לקוח שהוגדר על ידי הבנק בהשגחה מיוחדת".
קגן, כך נכתב, טענה כי קיבלה אישור מהממונים עליה לפעול כפי שפעלה. "במקרה כזה היינו מצפים שיהיה בנמצא אישור בכתב", כתב פילו, "נראה שלכאורה מנהלת הסניף נקטה פעולות כדי להסתיר מידיעת ההנהלה את עובדת קיום הקשטים וחבילות בהערכה עצמית לביטחון בחשבון הלקוח, דבר המהווה מעילה באמון שניתן בה".
קרונפלד נסערת מההתנהלות של הבנק בעניינה של קגן. "מה שאני לא מבינה זה איך לא העבירו אותה מיד מתפקידה?", היא אומרת, "הרי דוח המבקר קבע כי עשתה מעשים שלא ייעשו. הם היו מוכנים להעסיק אדם לא ישר, העיקר שלא ייראה כאילו הם עשו טעות".
"בנקים לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. אנחנו לא חברה גדולה ובגלל זה אף אחד לא בא אלינו בפשרה כמו עם לקוחות גדולים וחשובים יותר. תשע שנים אנחנו נאבקים על זה וההרגשה שלי היא שהצדק יצא עכשיו לאור והשופטת הבינה שרימו אותנו".
בבנק לא מוכנים לספק את התשובות. השבוע הם סירבו לענות אם הם מתכננים לפתוח בהליך פלילי או משמעתי נגד קגן או להעבירה מתפקידה. דפנה צוקר, דוברת הבנק, מסרה: "הבנק הבינלאומי עומד להגיש בימים אלה ערעור על פסק הדין לעליון, וכן הגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד קבלת ההכרעה בערעור. "כל טיעוני הבנק יופיעו בערעור. נציין עוד כי האירוע נשוא פסק הדין אירע לפני למעלה משמונה שנים".
מקורות נוספים בבנק טוענים כי התמונה שהוצגה בשעתו לתובעים היתה רלוונטית, המצב הידרדר רק לאחר מכן. פסק הדין דחה את הטענה.
עורכי הדין רני אהרון-כהן ויגאל שפירא מסרו בתגובה: "באופן כללי, משרדנו שבע רצון מהקביעות העובדתיות שהובאו בפסק הדין ביחס לאופן התנהלות הבנק ובייחוד שליחתו הגב' קגן. אנו תמהים כיצד גם היום, לאחר שניתן פסק דינה של כבוד השופטת שטמר, הבנק, שהנו גוף מעין ציבורי עליו מוטלת חובת אמון מוגברת, ממשיך בתעתועי שווא ובניסיונות התחמקות מקבלת אחריות על מעשיה או מחדליה של גב' קגן ושלוחיו השונים".
קגן סירבה להגיב לכתבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
