פריפריה עכשיו: 5 משפחות שעברו לפריפריה מספרות את סיפוריהן
הרבה לפני שהסטודנטים הציבו את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד וועדת טרכטנברג הגישה המלצות, הבינו כמה משפחות בתחילת דרכן שעלויות המחיה במרכז הארץ פשוט בלתי אפשריות; סיפורן של 5 משפחות שנטשו את מרוץ העכברים ואת שעות העבודה המופרזות ועברו להתגורר בפריפריה הרחוקה: "עכשיו התחלנו לחיות"
דגנית וניר לוינסון גדלו שניהם בפתח תקווה, וכשהתחתנו קנו דירה בעיר. לזוג נולדו 4 בנות. ניר עבד כמורה להיסטוריה ולגאוגרפיה בבתי ספר בעיר, ודגנית, מהנדסת תעשייה וניהול במקצועה, עבדה במשרדי חברת פרטנר בראש העין ב-8 השנים האחרונות. "לגור בצפון היה חלום שקרץ לנו שנים רבות", מספרת דגנית, "הירוק, הטבע והאוויר הנקי. היינו בטוחים שלא ניתן להגשים אותו כשאין משפחה או עוגן משמעותי בצפון. אך החיים הפכו תובעניים יותר ויותר. שנינו עבדנו קשה מאוד וחזרנו הביתה לבישולים, לניקיונות, לעזרה בהכנת שיעורי הבית, לריצות, להסעות של הבנות לחברים ולחוגים וכמובן לארוחות הערב ולמקלחות. והכל בתוך סיר הלחץ של המרכז, בדירה הקטנה עם הכבישים מסביב. הרגשנו חנוקים. הרגשנו שאנחנו כל הזמן מגבירים את הקצב וזה לא מספיק ושמשהו בצורת החיים חייב להשתנות. התחלנו לדבר ברצינות על מעבר צפונה.
"דיברנו עם חבר קיבוצניק והוא סיפר לנו שיש קיבוצים שקולטים חברים חדשים וקיימות גם הרחבות בקיבוצים שניתן להשתלב בהן. הבנו שצורת החיים הנכונה עבורנו היא קיבוץ ושאנחנו מעדיפים להיקלט כחברי קיבוץ ולא בפרויקט הרחבה רגיל, וזה הפך את החיפוש לקשה יותר כי יש מעט קיבוצים שעדיין קולטים משפחות חדשות. התחלנו לחפש קיבוץ מתאים קרוב למרכז וביקרנו בכמה קיבוצים, אך לא הרגשנו שיש 'קליק'. באחד משיטוטיי באינטרנט קראתי שקיבוץ אפיקים קולט חברים. נסענו לראות את המקום וזאת היתה אהבה ממבט ראשון. מרחבי דשא ירוקים ושלווה. עם פרפרים בבטן החלטנו שהולכים על זה. המשפחות שלנו התקשו מאוד לשמוע על ההחלטה משום שגרנו כולנו בפתח תקווה והתראינו כמה פעמים בשבוע, אך בסופו של דבר, כאשר ראו את הנחישות וביקרו בקיבוץ, הן עודדו
"סימן השאלה הגדול שנותר היה בדבר התעסוקה. תכננו למצוא בתחילה מקום עבודה ורק אחר כך לעשות את המעבר. כמה חודשים דשדשנו ואז, עם הרבה מזל, דברים פשוט התחילו להסתדר. בדצמבר 2010 מכרנו את הדירה בפתח תקווה, ואחרי כמה חודשים הודיעו לי ממפעל צ.ח.מ אפיקים שנפתחה משרה המתאימה לכישוריי ולניסיוני בתחום ניהול הפרויקטים. התחלתי לעבוד במפעל 4 חודשים לפני המעבר לקיבוץ ונסעתי כמה ימים בשבוע מפתח תקווה לאפיקים ובחזרה.
"בקיץ, ממש לפני 3 חודשים, עברנו למגורים בשכירות בקיבוץ, ואחרי חודש הודיעו לניר שהתפנתה משרת הוראה בבית הספר היסודי על שם נעמי שמר בקיבוץ כנרת. 3 חודשים אחרי המעבר אנחנו כבר מתחילים להרגיש איך הלחץ המטורף בחיינו פחת משמעותית. ישנה הקלה פיזית ונפשית, אנחנו נהנים מחיי קהילה טובים, הילדות יוצאות החוצה עם אופניים ואין חשש שייפגעו ממכוניות, העצמאות והחופש כאן כמעט בלתי מוגבלים. חברת הילדים כאן היא רב-גילאית וזה דבר מדהים שלא קיים בעיר. אנחנו מוציאים הרבה פחות כסף על דיור, שבתחום זה ההבדל הכספי הוא הניכר ביותר.
"הקושי המשמעותי שנוצר הוא הריחוק מהמשפחות, אך אנחנו משתדלים להתראות איתן לפחות פעם בשבועיים-שלושה. נוסף לכך, ניר ממשיך לפתח את תחום סדנאות ההעצמה לבני נוער שהעביר עוד כשגרנו במרכז ובקרוב מתכנן להוציא ספר בתחום ההעצמה בשם 'סוד ההצלחה היהודי'. אנחנו בונים בית בקיבוץ, ואני מקווה להמשיך ולעצב עבודות בעץ, שתמיד חלמתי לעשות ולא היתה לי הזדמנות או פנאי כשגרנו במרכז. החברים מפרגנים מאוד ואומרים לנו עד היום שאנחנו אמיצים. אני מרגישה שזה לא עניין של אומץ, אלא של הישרדות. הרגשנו צורך לעשות שינוי בחיים ועשינו אותו".
דיתי ויוסי שמעוני התגוררו בהוד השרון וב-2007 עברו לגור בשכירות ברמת אביב החדשה. יוסי עבד 6 שנים כסמנכ"ל השקעות בחברת בית השקעות רוטשילד בתל-אביב ודיתי עבדה בחברת היי-טק ברעננה. משפחת שמעוני נהנתה מנוחות מרבית: שני בני הזוג עבדו במרחק נסיעה של רבע שעה מהבית, אביה של דיתי התגורר סמוך אליהם ועזר הרבה והמשפחה של יוסי גרה בירושלים.
"תמיד אהבנו את הצפון והיינו מטיילים הרבה, לפחות פעם בחודש, בעיקר בגלל הטבע והאוויר הנקי", מספר יוסי. "המעבר מהוד השרון לתל-אביב העמיק את הרצון שלנו לעבור לצפון. דווקא נושא הדיור לא היה השיקול. שנינו הרווחנו משכורות יפות, מכרנו דירה בהוד השרון ועברנו לתל-אביב כך שכסף היה לנו.
"השיקול היה בעיקר מערכת החינוך הצפופה במרכז, 38 ילדים בגן קטן וערכים שדועכים עם השנים. הפריע לנו שאין שום חיבור לטבע, שחומריות מאפיינת את חיי הילדים במרכז וגם שאנחנו מגיעים בשעות מאוחרות הביתה ולא מבלים זמן רב עם הילדים. יש לנו חברים בקיבוץ וראינו ששם זה סיפור אחר. החלטנו לעבור לגור בקיבוץ, ומשום שאהבנו את הצפון חיפשנו שם.
"שמענו על ההרחבה בקיבוץ מחניים שמארגנת קבוצת אמפא מליבו והלכנו לראות את המקום. המיקום היה נוח בגלל היציאה לצומת עמיעד שמוביל לכביש 6. בית הספר מבוא הגליל באיילת השחר נחשב למצוין, יש בו 18 ילדים בכיתה וטיולים רבים. בסוף 2009 קנינו בית ששטחו חצי דונם בהרחבה במיליון שקל בערך. עברנו לפני 3 חודשים. דיתי מחפשת עבודה באזור ואני ממשיך לעבוד בחברה בתל-אביב, כי לשמחתי פרגנו לי מאוד שם והגענו להסדר שלפיו אני טס בימי ראשון לשדה דב, עובד ביום חמישי מהבית ובשאר הימים נוסע לעבודה וחזרה, שעתיים וחצי כל כיוון. אמנם זה לא פשוט, אבל בנסיעה חזרה הביתה, ברגע שאני מגיע לצומת גולני, אני מרגיש את האוויר הנקי ויודע שזה הדבר האמיתי.
"לשמוע את הצרצרים בגינה ולחוש את הבריזה הם דברים שאין במרכז. זה שהילדים עושים הליכת בוקר בפרדס כל יום שווה את הכל. אנחנו לא צריכים לדאוג שהם משחקים ליד כבישים ראשיים, וגם נושא הרעש שהיה בעייתי מאוד ברמת אביב לא קיים פה.
"למשפחה היה קשה לקבל את הבשורה על המעבר, בעיקר בגלל הפחד מהלא נודע. מאחר ששתי אחיותיי עשו שליחויות של הסוכנות היהודית בחו"ל, בסך הכל ההורים שלי מורגלים ואנחנו ממשיכים לראות אותם באותה התדירות. אבל לאבא של דיתי היה קשה יותר כי הוא גר ממש קרוב אלינו".
כרמית וגיל אברהם עוז, במקור מהוד השרון, קנו דירה בראש העין והתגוררו בה עם 3 ילדיהם במשך 3.5 שנים. גיל עבד כרואה חשבון באחד ממשרדי ראיית החשבון הגדולים בתל-אביב, וכרמית, אחות במקצועה, עבדה בפגייה בבית החולים לילדים שניידר בפתח תקווה. "יום אחד התראיינתי לעיתון, וכשנשאלתי מה החלום שלי, עניתי 'לגור בגליל'", מספרת כרמית. "כמה ימים לאחר מכן התקשר אליי מישהו מהיישוב כמון בגליל והזמין אותי לביקור. גיל ואני נסענו לכמון ובסוף הביקור אמרתי לגיל שזהו. ההחלטה היתה די מיידית והמשפחה קיבלה את הבשורה בהפתעה. זה נכון ששנינו עבדנו במקצוע יציב, אך לכל אחד מאיתנו היה ותק של 10 שנים במקום העבודה ושנינו רצינו להתקדם ולעשות שינוי בחיים.
"שנה וחצי אחרי שקנינו את הדירה בראש העין, מכרנו אותה. כמעט באותו המחיר - קצת יותר ממיליון שקל - מכרנו דירה בראש העין וקנינו בית פרטי על מגרש של חצי דונם בגליל ביישוב יעד שנמצא במרחק רבע שעה מכרמיאל; אליו נכנסנו ב-2007.
"מכיוון שאני עובדת בשירותי בריאות כללית לא הייתי מוטרדת מנושא התעסוקה וידעתי שאוכל למצוא עבודה באחת מהמרפאות בצפון. גיל פתח ביישוב משרד לראיית חשבון וחברה לייעוץ כלכלי, ואני עובדת בסניף של כללית בכרמיאל. תמיד אהבנו לטייל בצפון ועכשיו קל הרבה יותר כי אנחנו נמצאים במרחק חצי שעה מרמת הגולן. הילדים שלנו גדלים כמו שגדלנו פעם, יוצאים החוצה עם כדור, פוגשים חברים ומזמינים אותם הביתה וחיים חיי חברה פעילים. ביישוב גרים הרבה חברים וזה לא מצריך הסעה של הילדים.
"עשינו שינוי מקצועי אבל גם אישי: אני עובדת פחות שעות, לא עובדת בשבתות וחגים ומקדישה יותר זמן למשפחה. אמנם גיל עובד יותר שעות, אך כעצמאי הוא מחלק את הזמן שלו כפי שהוא מוצא לנכון ומעורב בפעילויות הילדים. אנחנו מתראים עם ההורים פעם בשבועיים. הגליל נשמע רחוק מאוד, אולם מדובר בנסיעה של שעה ורבע בלי פקקים בסך הכל".
אביבה ומנחם שרייבר פתחו יחד את פרק ב' של חייהם בהרצליה כשהתחתנו בשנית. לאביבה היה סטודיו לעיצוב גרפי בבעלותה, ואילו מנחם עבד כאיש כספים בחברות גדולות כמו אלקו ונייר חדרה. "תמיד דגדג לנו לעבור לחו"ל או לעשות שינוי מעניין בחיים", מספרת אביבה, "חשבנו לעבור לגור בפריז ואפילו בסין. לפני 5 שנים יצאנו לטיול רכיבה על אופניים לאורך הארץ במסגרת פרויקט ניסויי של רכיבה במסלול שביל ישראל. יצאנו עם קבוצה של 30 רוכבים משוגעים לעניין כמונו למשך 10 חודשים. כשהגענו לדרום הארץ הפכה הרכיבה במדבר פשוט מופלאה, והבנו מיד שאנחנו לא מכירים את האזור כלל. חזרנו לשם בסופי שבוע והתחלנו להכיר אנשים, ואז הבנו שחו"ל זה ממש לא רחוק. כשחשבנו על מעבר, הצענו כמה אפשרויות והתאהבנו במצפה רמון; החלטנו שאם נעבור זה יהיה לשם.
"כשחשבנו איך ליישם את הרעיון נתקלנו בשאלה הקריטית - איך נתפרנס. החלטנו לקחת שתי אהבות שלנו, אירוח אנשים ורכיבה על אופניים, ולהקים מיזם שיכלול את שניהם. אנחנו בגיל שקל יותר לעשות בו את המהלך, הילדים כבר גדולים והחלום שלנו היה להקים בית מלון שנוכל גם לגור בו. הרעיון היה להביא תרבות חדשה למדוושים שבדרך כלל רוכבים וחוזרים הביתה, כי אין בישראל תיירות שמיועדת לרוכבי אופניים כמו באירופה. את הבית בהרצליה השכרנו.
"הקמנו לפני 4 שנים את מלון IBike, שרוכבי אופניים שנוסעים באזור יכולים להתארח בו בתחילת המסלול, לאורכו ובסופו. לאחרונה הרחבנו את מספר היחידות במלון והתחלנו לגור בו בעצמנו. המקום מכתיב אורח חיים שונה לגמרי מהמרכז, וקצב החיים בו שונה. אמנם אירוח הוא תובעני ואנחנו לא עובדים קשה פחות מקודם, אבל אנחנו עובדים היום מהלב ונהנים להכיר אנשים. אנחנו מרגישים מחוברים יותר לטבע, ותחושת הסיפוק על שבנינו משהו בכוחות עצמנו היא מדהימה".
תמר ותומר, הוא מבת ים והיא מירושלים, שכרו דירה במשך 10 שנים בשכונת ביצרון בתל-אביב והתחילו לעבוד בעיר: תמר פתחה סדנה לטקסטיל שכללה בין היתר קורסי הדפסה על בד ואף עבדה עם מעצבי אופנה, ואילו תומר עבד בחברת ביטוח וכמתרגל בקורס למדעי המדינה במכללה האקדמית תל-אביב-יפו. בשלב מסוים החלו לחפש דירה לקנייה באזור המרכז וגילו בכל פעם שלא נמצא ברשותם הסכום הנדרש.
"זה התחיל להתבשל במיוחד אצלי - לעבור למקום שניתן יהיה לעבוד בו ולא להשתעבד. בתל-אביב עבדנו שנינו קשה מאוד", מספר תומר. "כשנולדו לנו ילדים, ניצן (6) ודרור (שנתיים), החלטנו לעבור למקום רגוע ושליו יותר שההוצאות הכספיות בו נמוכות יותר ומאפשרות לבלות זמן רב יותר עם המשפחה. נמאס לי להגיע הביתה בכל ערב בשעות מאוחרות ולראות את כולם רגע לפני שנרדמים. התחלתי לשוטט בכל מיני אתרי אינטרנט שפירטו על תהליכי מעבר ואז התחלתי להלהיב גם את תמר לגבי הרעיון. החשש שלה היה גדול קצת יותר משלי, כי היתה לה הצלחה גדולה בתל-אביב והיה לה קשה לחשוב שתוותר עליה ותצליח להתפתח בתחום בפריפריה. ואז קלטנו שנוכל להביא את תל-אביב לצפון כי הסדנה שלה היא אפשרות שלא מוצעת שם.
"התחלנו לחפש מקום שיתאים לנו והמשפחה ליוותה אותנו בכל התהליך. בהתחלה הם הביעו דאגה וחששו שלא יתראו איתנו הרבה פתאום, אך לאחר המעבר הם הבינו מהר מאוד שאמנם הביקורים לא תכופים, אך כל ביקור הוא ליומיים, אינטנסיבי יותר ואינטימי יותר.
"רצינו שלילדים יהיו עצמאות, חופש וחברים ושהחינוך יהיה פתוח יותר, ובכלל, רצינו להיות מחוברים יותר לטבע. אנחנו לא אנשים של קניון, וכשנולדו לנו ילדים בתל-אביב לא מצא חן בעינינו אורח החיים: שלכל מקום צריך להגיע באוטו, שהילדים רואים את העולם מבעד לשמשה ושאנחנו הופכים לנהגים. בגלל השיטוטים באתרי אינטרנט ומשום שקראנו בלוגים שכותבים אנשים שעברו למקומות ממש יפים אבל מצאו עצמם מבודדים, חיפשנו מקום עם קהילה גדולה יותר. בשני הקיבוצים הצמודים זה לזה, אשדות יעקב איחוד ומאוחד, יש 1,000 תושבים ומתוכם הרבה ילדים. מערכת החינוך נמצאת בתוך הקיבוץ ואין צורך באוטובוסים.
"כשדרור היה בן שנה עברנו לאשדות יעקב איחוד, קנינו בית בפרויקט ההרחבה של הקיבוץ במסגרת "בנה ביתך", ובקצת פחות ממיליון שקל צפוי להיות לנו חצי דונם ובית שאנחנו בונים לפי טעמנו. כבר שנה וחודשיים אנחנו גרים בשכירות ונמצאים לקראת התחלת הבנייה.
"את הסדנה של תמר הרחבנו והיום היא כוללת גם ממד תיירותי. אנחנו מעבירים סדנאות במתכונת של 3 ימים מרוכזים הכוללות אירוח, במקום כאלה של פעם בשבוע שאורכות 3 חודשים, כפי שהיה בתל-אביב. כשאנחנו מארחים משפחות ששומעות על המעבר, כולן סקרניות והשאלה הראשונה היא על פרנסה. ממילא רציתי לשנות כיוון ואני לא מרגיש שוויתרתי. אנחנו גם זוג שאוהב להיות ביחד וכיף לנו להיות יום שלם יחד, לא כל זוג יכול היה להסתדר כך".
shlomit.tsur@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם