מסע בעקבות אצולת הממון: לחיים קרסו יש מה להגיד לעשירים החדשים
משפחת קרסו, יבואנית הרכב, היא אחת המשפחות המעטות ששמרו על הכסף מאז הקמת המדינה ועד היום - ואפילו באותו העסק. זקן המשפחה, חיים קרסו בן ה-95, מסביר את סוד שימור ההון, מכיר בנזקם של סכסוכים משפחתיים ולא ממש בונה על יכולותיו של הדור הבא. גלגוליה של אצולת הכסף - בני קרסו כמשל
"מישהו דרש עבורה 25 אלף שקל", אומר מכבי, "אבל הוא צבע אותה מירוק לאדום, אז הצעתי 5,000-6,000 שקל. הוא לא הסכים". "אז תציע עשרת אלפים שקל", פסק הדוד חיים, לפני שנעלם מכבי במסדרון קומת המשרדים.
במה בדיוק עוסק היום מכבי? אני שואל, והדוד חיים משיב: "אין לו משהו מוגדר בחברה, אבל זאת בעיה שלו. הוא מחזיק רכוש אישי". באשר לחברה, חיים פוסק: "היום היא מנוהלת על ידי מקצוען בשם איציק וייס, שמשמש בתפקיד 3 שנים. הוא דווקא בחור מוכשר".
מינוי איש המקצוע לפני 3 שנים שם קץ לסאגה של מריבות משפחתיות בלי פוסקות בנוגע לניהול יבואנית כלי הרכב (רנו וניסאן) בני משה קרסו.
אלה התגלעו זמן קצר לאחר מותו של האח אריה, שהוגדר "שר החוץ של הקבוצה". בניו של אריה (מכבי ויואל) דרשו דריסת רגל ניהולית, ובסופו של דבר מונה יואל לתפקיד יו"ר הדירקטוריון.
ומה אתה עושה? אני שואל את חיים. "היום אני מוגדר כנשיא כבוד", הוא משיב, "זה תפקיד לא ביצועי. צריכים אותי, אז תמיד באים ומתייעצים איתי. למנכ"ל השכיר יש יד חופשית, אבל הוא תמיד מתייעץ איתנו".
את חייו האישיים מנהל חיים כמעט בסגפנות. הוא נוסע בניסאן שקנה בהזדמנות מהחברה, לאחר שהרנו הקודמת שבקה חיים. מגיל 13 הוא עוסק בספורט: בעבר היה מתאגרף חובב - עד ששבר את האף במהלך תחרות שבה השתתף בגיל 17, וקיבל הוראה מאמא לפרוש מהענף המסוכן.
קרסו מתגורר ברחוב נחלת בנימין שבתל אביב, מול מועדון האגרוף של המתאגרף עמיאל (אמיל) אבינרי, שהגיע מווינה בשנות ה-30 והביא את הספורט לישראל.
מדי בוקר הוא מגיע לעבודה במשרדים הצנועים של הנהלת החברה, הנמצאים במבנה מיושן שעבר מעט מאוד שיפוצים מאז נבנה בשנות ה-60. את ארוחת הצהריים הוא אוכל במסעדה
חברת האחזקות של האחים קרסו היא אחת החברות המשפחתיות הגדולות המעטות שהצליחו לשרוד בעולם העסקים לכל אורך 61 שנות המדינה - בלי להתפרק, להתפצל ולהיפרד מהאימפריה שהקים דור המייסדים. אבל ההצלחה הזו גבתה מחיר לא קטן.
אבי המשפחה, משה קרסו, הגיע לישראל מסלוניקי כבר בשנת 1924. לאחר 10 שנים הגיע משם גם ליאון רקנאטי - ויחד הם ייסדו את בנק דיסקונט. "בשנות ה-30 חיו בתל אביב 5 מיליונרים בסך הכל, שאותם אוהבים לכנות טייקונים", משחזר חיים, "משפחת קרסו היתה אחת מהן".
את שנות ה-60, שחוו את הניסיון להקים מפעל ישראלי ראשון לייצור מכוניות (סוסיתא וכרמל), ניצלו האחים קרסו לפריצתם הגדולה בתחום הרכב והמכירות - ועשו כסף גדול.
"בשנת 1960 הכריזה הממשלה על הליברליזציה הגדולה בתחום הייבוא", מספר חיים, "היא איפשרה ייבוא חופשי, ובמקביל הגדילה פי 2.5 את מסי הייבוא.
"אנחנו היינו היבואנים המרכזיים וייבאנו את רנו הצרפתית וכן מכונית הולנדית קטנה בשם דאף (שנרכשה מאוחר יותר על ידי וולבו השבדית). העשירים היו מוכנים לשלם את המחיר. בשנים האלה לא היו לנו מתחרים: היינו הכי גדולים בייבוא חלפים וגם במכירת חלקי מכוניות של יצרנים מקומיים".
ומה עשיתם בכסף הגדול?
"אז היינו חברה פרטית שאינה מקורבת לשלטונות או להסתדרות. לא רצינו טובות מאף אחד - אלא רק שלא יפריעו לנו לעשות עסקים. את הכסף השקענו ברכישת 150 דונם בכפר שמריהו במחיר לירה לדונם. את העסק עשיתי עם משקיעים מעיראק. עשינו פרצלציה, ואת המקרקעין מכרנו בהדרגה ברווחים יפים".
"היינו הראשונים שמימנו את ייצוא היהלומים, בזמן שהבנקים פחדו להיכנס לתחום הזה. המימון נעשה בחלקים שווים עם היצואנים. סיפקנו מימון לעולים מפרס שהגיעו תפרנים, וקנינו בתמורה שטיחים פרסיים שאותם מכרנו מאוחר יותר. וכמובן, השקענו בנדל"ן".
לדבריו, מאז ומתמיד ידעו בני קרסו לנצל הזדמנויות עסקיות - ועד היום נהנית החברה מהייצוא החקלאי במטוסים: "אני מנצל את חברת התעופה קאל, המייצאת תוצרת חקלאית וחוזרת לישראל כשמטוסיה ריקים, כדי לקבל את החלפים במהירות רבה יותר".
האם באמת אין סיכוי לייצר מכונית ישראלית כחול-לבן, כפי שניסו לעשות אז?
"תראה, מומחים גדולים ממני כבר הסבירו שייצור של פחות מ-300 אלף מכוניות בשנה אינו משתלם מבחינה כלכלית. מפעל הרכב לא מייצר הכל בעצמו, אלא קונה חלפים מספקים אחרים.
"חברת רנו, למשל, מייצרת את המנוע, אבל את ה'פיסטונים' (הבוכנות - י.ש) היא קונה מיצרנים אחרים; רנו מייצרת את הפח, אבל את ההגה, הגלגלים והפנסים היא קונה. ישראל אינה גדולה מספיק כדי להרכיב בעצמה את המכוניות, גם אם תייבא את המנוע מחו"ל. זאת הסיבה לכישלון תעשיית כלי הרכב המקומית".
למרות גילו המופלג, חיים קרסו מכיר ביתרונות העצומים של הטכנולוגיה. הוא משווה את הקפיצה הטכנולוגית ב-50 השנים האחרונות להתקדמות הטכנולוגית בכל עשרת אלפים השנים שקדמו להן.
עם זאת, נשיא הכבוד לא גולש באינטרנט וגם אין לו חברים בפייסבוק: "אני חייב להודות שאני לא מתמצא במחשב, אבל שלמה, אחי הקטן (בן 85), אוהב לשחק איתו". הוא מחזיק בטלפון סלולרי - אך כשהוא סועד במסעדה הביתית שלו הוא נוהג (בגלל קשיי השמיעה והראייה) להסתייע באחד הסועדים לצורך השימוש בו.
"מחשבים בכלל לא היו לנו בעבר", נזכר חיים, "כשהייתי צריך להכין הזמנה של חלקי חילוף, הייתי צריך לעבור על עשרת אלפים כרטיסיות. כדי להכין את ההזמנה הייתי צריך חודש וחצי. זאת הסיבה שהחזקנו מלאי ל-6 חודשים. בזכות המעבר למחשב, זמן הכנת הזמנה התקצר וכך גם הצורך במלאי".
כבנים למשפחת עסקים ותיקה ושמרנית, לא מיהרו הקרסואים לרכוב על גלי האופנה ושמרו מרחק רב מהבורסה. בשנים הטובות, כאשר רבים מאנשי העסקים בישראל עשו "קפיצת מדרגה" באמצעות גיוסי הון גדולים, שמרה המשפחה את עסקיה הפרטיים לעצמה.
וכך, גם בתקופות שפל בשווקים נהנתה המשפחה מאיתנות פיננסית גבוהה. אולם בשנתיים האחרונות חל שינוי בגישת המשפחה: התרחבותה וצמיחת דור חדש של יורשים יצרו מתיחות ומאבקי כוח סביב ניהול החברה ומדיניות חלוקת הרווחים.
לפני כשנה הושג הסכם מורכב בין היורשים, בסיועו של רו"ח יוסי שחק. על פי ההסכם, מתקיימת רוטציה בתפקיד יו"ר החברה, וסמכויות הניהול השוטף נמסרו למנכ"ל שכיר. אבל בכך לא נפתרו הבעיות: כיום כבר שוקלים בחברה ברצינות את האפשרות לצאת להנפקה בבורסה, כפתרון משלים למחלוקות בענייני הניהול והבעלות.
לפני חודשים אחדים החלו האחים קרסו בהכנות משפטיות לביצוע ההנפקה, ואף הקימו שתי חברות לצורך הענין: קרסו מוטורס, המאגדת את סוכנויות רנו, ניסאן ואינפיניטי; וקרסו נדל"ן, המאגדת את כל נכסי הנדל"ן של הקבוצה. לפי הערכה שבוצעה על ידי זיו-האפט-BDO, החברה שווה כיום כ-300 מיליון שקל.
"המצב בבורסה אינו מאפשר להנפיק היום, אבל אנחנו מוכנים לבצע הנפקה בתוך חודשיים-שלושה", מגלה חיים, "300 מיליון שקל זה באמת לא הרבה בשביל עסק כמו שלנו, אבל זה מספיק. המשפחה מתכננת לבצע את ההנפקה כדי שלבעלי המניות השונים (הנכדים ואולי מאוחר יותר הנינים - י.ש) תהיה בבוא העת אפשרות למכור את אחזקותיהם בבורסה".
שרדתם בענף עשרות שנים. איך אתה רואה את החברה ב-50 השנים הבאות, האם דור ההמשך יצליח?
"אצלנו נהוג לומר כי הדור הראשון מייסד, הדור השני מפתח - והדור השלישי מפרק".
מדוע מפרק?
"כי הוא רוצה ליהנות מפירות ההשקעה. על פי הסטטיסטיקה, חברה משפחתית מחזיקה מעמד 90 שנה ולאחר מכן מתפרקת, כך שיש לנו עוד קצת זמן.
לגבי החברה שלנו, אני סבור שכיוון שלכל בני המשפחה יש היגיון בראש והם לא משתגעים או מבזבזים - אין סיבה שהחברה לא תמשיך להתקיים. העסק יתפתח, אבל לא בצורה יוצאת דופן, אלא כמו כל עסק אחר".
איפה טעיתם, אם בכלל?
"לו כולם היו מאוחדים, אולי היינו מזנקים יותר. לכל אחד מבני המשפחה יש היום כסף שקיבל בזכות מכירת אחזקות המשפחה באי.די.בי לפני 6 שנים, כך שאין בעיה פיננסית. קודם לכן בעלי המניות בחברה היו תפרנים. בדיעבד, ייתכן שטעינו כשלא חילקנו יותר דיווידנדים לבני המשפחה".
קרסו מצטער עד היום על המכירה ההיא: "לו הדבר היה תלוי בי, לא הייתי מוכר. בשביל מה היה צריך למכור? משפחת רקנאטי לא רצתה למכור, אבל כשרפאל נפטר לאודי הבן נכנס ג'וק בראש. הוא נכנס לפאניקה והחליט למכור. אני התנגדתי, אבל לא היה לי מה להגיד בעניין השליטה. בזכות ההתנגדות שלי הצלחתי להעלות את סכום המכירה מ-400 מיליון דולר ל-434 מיליון דולר".
מה דעתך על אנשי העסקים של היום?
"אנשי עסקים הם תמיד אותו דבר בכל מקום, אבל פה בארץ הם יצירתיים ונועזים יותר, כמו ביפן. אם ליפני יש 1,000 דולר, הוא יעשה עיסקה ב-100 אלף דולר".
אתה חושב שהמדינה צריכה לעזור לטייקונים שהסתבכו?
"טייקונים? אני לא מכיר את השמות שאתם מדברים עליהם. בשנות ה-30 של המאה הקודמת היו אלה בני משפחת קרסו, משפחת גזונטהייט (מבעלי אלקטרה) ועוד כמה בודדים. אבל הטייקונים היום באמת נמצאים בבעיה: הם לקחו כסף מכל מיני אנשים באמצעות איגרות החוב, והפסידו את הכסף. אם הם לקחו סיכון - שישברו את הראש. לו הייתי מפסיד, אתה מתאר לעצמך שהייתי בוכה?".
אצולת הממון הישראלית - הפרויקט המלא במעריב עסקים עצמאות
נא להמתין לטעינת התגובות
