מסע בעקבות אצולת הממון: שנות ה-70. מתעשרים מבר לב
הסבנטיז מביאות איתן את המיליארדר המסתורי שאול אייזנברג, את המתעשרים המהירים של קו בר לב (ובראשם אחד, יצחק תשובה) וגם פרשות שחיתות - שחשיפתן הובילה לעתים להתאבדות
כעבור 5 שנים, בתחילת שנות ה-70, הוא כבר בנה וילה ענקית בסביון עם 16 חדרים ודלת כניסה שיובאה במיוחד מספרד. רכושו נאמד בעשרות מיליוני לירות, הוא נסע בפונטיאק ובקדילאק ובילה את חופשותיו עם בני משפחתו בחו"ל.
מתעשרי קו בר לב, שכונו בזמנו במעריב "פשוטי העם שלא נולדו עם כפית כסף בפיהם ולא תמיד הצליחו לגמור את החודש עם משכורתם הדחוקה", היו מסמלי העשור השלישי; הם היוו את כל מה שיאפיין את כלכלתה של המדינה בשנים הבאות: הם בנו קו הגנה של 32 מעוזים, עם מערכת כבישים וקווי מים לאורך תעלת סואץ, בעלות של 2 מיליארד לירות.
הקו אמנם התמוטט לחלוטין במהלך מלחמת יום כיפור - אבל קבלניו, וביניהם נתנייתי אלמוני בשם יצחק תשובה - התעשרו בסדרי גודל מופרכים בתקופה קצרה.
הבנייה נעשתה בחיפזון, והעבודה חולקה ללא מכרזים ובשנים הראשונות אף ללא בקרה - תוך כדי מתן אשראי נדיב.
עשרות קבלני עפר קטנים, בעלי דחפורים וטרקטורים תמחרו את העבודה במחירים מופקעים, ניפחו חשבונות ורימו בכל דרך אפשרית.
הם שלחו לסיני טרקטורים מקולקלים והחתימו קצינים על עבודות שלא נעשו. כשהגביר משרד הביטחון את הפיקוח והוריד את המחירים, חלקם פשטו את הרגל ואחרים עברו עם הציוד שלהם לעבוד באפריקה.
היה זה אחד העשורים ההפכפכים שידעה המדינה, עשור שייצר אין-ספור דרמות כלכליות, שחיתויות, מריבות סוערות והתחלות חדשות. הוא החל בנסיקה כלכלית, שהגיעה אחרי המיתון של שנות ה-60 - והסתיים בתנודות מטלטלות בבורסה, שהסתיימו עם נפילתה ב-1983.
באמצע הגיעה מלחמת יום הכיפורים, שטרפה את הקלפים והכניסה את המדינה לקיפאון כלכלי. נזקי המלחמה הסתכמו, לפי הערכות שונות, בסכום של שנת תוצר מלאה. באמצע שנות ה-70 נסק הנטל הביטחוני לשיא של 30% מהתל"ג. בסוף העשור טיפסה האינפלציה ל-80%.
אל העשירים הוותיקים, שחלקם היו מקורבים למפא"י, החלו להיצמד המתעשרים החדשים - הקבלנים של קו בר לב, מהמרי הבורסה, אנשי עסקים שהיו מקורבים לליכוד, ותעשיינים צעירים כדב לאוטמן ומיכאל שטראוס, שני בנקאים שהיו עד אז אלמונים לציבור הרחב, ארנסט יפת ויעקב לוינסון, וגם איש עסקים בינלאומי ומסתורי - שאול אייזנברג.
הפיחות במעמדם
ב-71' חשף מבקר המדינה שחיתות בחברת נתיבי נפט, ובאותה שנה חקרה המשטרה אי-סדרים בחברת אוטוקרס. לפי החשד, החברה העניקה הנחות מופלגות לשורה של אישי ציבור.
בהמשך נפגע מעמדה של אחת המשפחות העשירות במדינה, משפחת פרומצ'נקו, שהיתה הבעלים של עלית. בשנת 72' פתחו 2,000 פועלי המפעל בשביתה שנמשכה חודשיים, בדרישה להשוות את שכר הפועלות לזה של הפועלים.
יצחק בן אהרון, מזכ"ל ההסתדרות, כינה את השביתה "מלחמת העמלים נגד האפנדים". האפנדים לא היססו: כשהפועלים חסמו את הכניסה למחסנים, הם הזמינו משטרה. "המנהל אינו צריך להיות אבא של הפועלים", הסביר אבא פרומצ'נקו לאחר שנים.
באמצע שנות ה-70 נידונו מיכאל צור, מנכ"ל החברה לישראל, ואשר ידלין, יו"ר קופת חולים, למאסר בגין קבלת שוחד. באותה שנה נחקר הקבלן אהרון רובינשטיין, אביו של אמנון רובינשטיין, בחשד להעלמת מס. ב-77' התאבד אברהם עופר, שר השיכון בממשלת יצחק רבין, במהלך חקירת משטרה סביב חשד לקבלת שוחד.
ב-78' חשדו שלטונות המכס, כי חברת האחים קרסו לייבוא רכב העלימה במשך 5 שנים מס בהיקף מאות אלפי לירות, וכי עובדי החברה זייפו את הספרים על-פי הוראת המנכ"ל, חיים קרסו, כדי להעלים את התרמית.
האחים לא הועמדו לדין ואף לא הוגשה נגדם תביעה משפטית. במקום זאת, הם הגיעו להסדר כופר ובמסגרתו שילמו 1.3 מיליון לירות. מבקר המדינה קבע שהסכום נמוך מדי, ושהריבית לבדה הגיעה ל-1.1 מיליון לירות.
באותה שנה אף פרץ סכסוך חריף בין האחים משה וסמי יוחננוף, שנחשב עד היום לאחד הסכסוכים העסקיים הגדולים ביותר. האחים היו הבעלים של גדות, אימפריית כימיקלים וספנות. באמצע העשור החליט סמי יוחננוף לפרוש מניהול החברה והעביר את התפקיד למשה. אחרי 3 שנים הוא טען שמשה דרדר את החברה ודרש לקבל לידיו את הניהול.
ב-79' הם חתמו על הסכם פירוד, אך עד מהרה חזר בו סמי. עברו עוד 12 שנים רוויות יצרים והכפשות - כולל שכר טרחה של 51 מיליון שקל לעורכי דין - עד שחתמו השניים על הסכם חדש.
המהפך של 77' העלה לכותרות גיבורים חדשים, שהיו מקורבים למפלגה הנכונה: למשל, החירותניק יעקב מרידור, שהיה מקורב לשר השיכון דוד לוי. ב-78' הוא קיבל ממשרד השיכון, ללא מכרז, חוזה לבניית 5,000 דירות להשכרה.
הרוחות סערו, אולם החוזה נשאר אצל מרידור - שבסופו של דבר לא בנה את הדירות אך זכה בפרס נאה אחר: חברת רסקו, שהיתה שייכת לסוכנות היהודית. הוא קנה אותה בתחילת שנות ה-80 ב-4.5 מיליון דולר, כמחצית מהסכום שאנשי עסקים אחרים הציעו תמורתה. ערך הקרקע וזכויות המקרקעין של החברה הגיע ל-45 מיליון דולר.
מרידור לא הסתפק בכך. בשנות ה-60 הוא היה בעלים של כמה עסקים שנכשלו, כמו החברה הלאומית להובלת פרי, אטלנטיק ואינקודה. אחרי עליית הליכוד לשלטון, כשמרידור עצמו היה שר הכלכלה, קיבלה אטלנטיק ערבות של המדינה להלוואה בסך 780 מיליון לירות בתנאים נוחים.
את שיא פעילותו הוא שמר לשנות ה-80 דווקא, אז הגיח עם המצאה הזויה: נורה חשמלית שתאיר את רמת גן. "צריך רק להיזהר מכל האווירונים", הזהיר.
והיו גם אחרים. מיקי אלבין, פעיל במפלגה הליברלית, הקים את חברת אלול, היה שותף של יונתן זוכוביצקי בחברת פריון והקים את הירחון מוניטין. הוא היה מנהל בקבוצתו של שאול אייזנברג ואשף בחיבור שבין הון לשלטון.
הוא זה שהביא את חבר הכנסת של החירות, מיכה רייסר, למועצת המנהלים של אתא. לצד רייסר הוא יסד את "מועדון היקב", התשובה הימנית למועדון "צוותא" של מפ"ם. ב-85' הוא התאבד במהלך חקירה משטרתית בחשד כי מעל בכספיו של אייזנברג.
אלפרד אקירוב, מקורב נוסף לליכוד, קנה את ארקיע במחיר נמוך במיוחד; והמלונאי חיים שיף - כותבים שלמה פרנקל ושמעון ביכלר בספרם "המיוחסים" - הפך עם עליית הליכוד לשלטון לממליך מלכים ולמכתיר שרים.
"יש להניח שעם אדם כמוני צריך להתחשב", הוא אמר בראיון עיתונאי. הקבלן שלום גניש, שהיה גם הוא מקורב למפלגת השלטון, קיבל חוזה לבניית אלפי דירות לזכאי משרד השיכון; ואיש העסקים ישראל סחרוב, שהיה מקורב לשר האוצר יגאל הורוביץ, מונה ליו"ר התעשייה האווירית.
אבל אפשר היה להצליח גם אחרת. דב לאוטמן, שמעולם לא היה מקורב לליכוד, הקים ב-75' את מפעל דלתא בכרמיאל; מיכאל שטראוס התחיל באותה שנה לנהל באופן רשמי את מחלבות שטראוס; בומה שביט ניהל את מפעל התנורים המשפחתי, שנחשב לגדול ביותר בארץ, וב-79' התמנה ליו"ר אל על; ודן פרופר ניהל את אסם במקום אביו, אויגן.
הבנקאי הבולט של התקופה ואחד מבכירי המשק היה ארנסט יפת, מנכ"ל ויו"ר בנק לאומי. הוא בא ממשפחת בנקאים שייסדה בירושלים בשנות ה-30 את בנק יפת, שנמכר ב-57' לקבוצת משקיעים מדרום אפריקה.
את דרכו התחיל בבנק אגוד, שנרכש על-ידי לאומי. לאחר שנתיים הוא הפך למשנה למנכ"ל, ב-70' למנכ"ל ו-7 שנים אחר כך - ליו"ר. כשהתפרסמו תנאי הפרישה הנדיבים במיוחד שלו, הוא עזב את הארץ ונפטר ב-97' בניו־יורק.
שני לו במערכת הבנקאית היה יעקב לוינסון, שהתמנה ב-70' לעמוד בראש בנק הפועלים. את דרכו החל במחלקה הכלכלית של חברת העובדים. 10 שנים אחרי שמונה למנכ"ל, היו תחת שליטת הפועלים כבר 11 בנקים קטנים והוא נכלל ברשימת 100 הבנקים הגדולים בעולם.
אך חלק משיטות העבודה שלו היו תמוהות: הוא נהג לאסוף מידע על בכירים במשק - "למי שיש יותר אינפורמציה, כולם בידיו", אמר בזמנו. בפברואר 84' הוא התאבד בעקבות חקירת משטרה, שבדקה אי-סדרים בעבודתו בבנק.
לתואר "איש המסתורין של הכלכלה הישראלית בעשור השלישי" זכאי, בלי ספק, שאול אייזנברג. הוא פעל ביפן, בהודו, בדרום קוריאה ובמדינות נוספות במזרח הרחוק, תיווך בעיסקאות תשתית, נשק, נדל"ן ותקשורת, והיה שותף בכמה מפעלים ופרויקטים חקלאיים.
ב-68' הקים את החברה לישראל וזכה לחוק מיוחד שפטר אותו מתשלום מס הכנסה. במהלך שנות ה-70 הוא קנה את בנק הספנות, את בנק המשכנתאות יעסור, את צים, את חברת הבנייה בר גד, את מפעל אתא, מניות הבנק הבינלאומי ועוד. בשנות ה-90 הלכה פעילותו ונחלשה, וב-97' הוא נפטר.
עשרות אלפי המהמרים בבורסה, שגאתה וירדה בסוף שנות ה-70, היו הסיום ההולם לעשור כלכלי סוער. בפסאז' של בנין הבורסה הישן ברחוב אלנבי שבתל אביב התגודדו מדי יום עשרות משקיעים, שעקבו אחרי רכבת ההרים.
"קניתי מניה ב-50 אלף לירות", סיפר אז למעריב אינסטלטור מבת ים, "ובתוך 3 חודשים הגיע מחירה ל-100 אלף לירות". אליהן הוא הוסיף 100 אלף לירות וקנה מניה אחרת.
ההימור לא הצליח, המניה ירדה - והאינסטלטור הלך הביתה עם 10,000 לירות בלבד, אחרי שהחזיר חובות לקרובי המשפחה. "זה עושה לי רע על הנשמה, אני מעדיף לשחק קלפים", הוא אמר, "בעצם, אולי אכנס עוד פעם. אתחיל עם 10,000 לירות - ונראה מה יהיה".
נא להמתין לטעינת התגובות
