פויו זבלדוביץ': יכול לפרנס טלנובלות
אביו היה סוחר נשק ולחש על אוזנו של בן-גוריון. פויו זבלדוביץ' גדל בסקנדינביה ומחזיק בעסקי נדל"ן חובקי עולם, מתגורר בשכונה היקרה בלונדון ונחשב חבר אישי של מדונה. למרות המשבר זכה לאחרונה בתואר האיש העשיר בפינלנד
לדירוג המלא של "100 העשירים של ישראל" לחץ כאן
בארץ הוא פחות מוכר. פויו (חיים) זבלדוביץ' בן ה-56 מעדיף להישאר בצל. למרות שהוא משקיע בישראל והוא יהודי חם, "הוא לא ישראלי", אומרים מכריו, "אנחנו עובדים קשה כדי להסביר לכולם עד כמה הוא לא ישראלי".
אביו, שלמה זבלדוביץ', בוודאי היה מעדיף שיעבדו קצת פחות קשה. זבלדוביץ' האב הקים את מפעל סולתם לייצור נשק ביקנעם, היה איש השיווק הפעיל ביותר של המפעל וניסה למכור נשק ישראלי בכל העולם - מטורקיה ועד סין. "סולתם חשובה למדינה יותר מאשר לי אישית", נהג לומר בכל הזדמנות.
זבלדוביץ' הבן סייע לו. בתחילת שנות ה-90 מכר האב את חלקו בסולתם, אבל נשאר הבעלים של חברת השיווק של המפעל. ב-1994 נפטר. עיתונים בעולם ממשיכים להזכיר כי המשפחה התעשרה ממסחר בנשק. זבלדוביץ' הבן אמנם שותף במפעל אמריקאי שמייצר תחמושת אימון למרגמות, אולם המסחר בנשק - כפי שעשה אביו - לא מעניין אותו, אומרים מכריו. הוא מתעניין בנדל"ן.
ההתעניינות בנדל"ן קצת פחות השתלמה בשנה האחרונה. זבלדוביץ' - הבעלים של טיימס סקוור בניו יורק, של מחצית מהדאון טאון בלאס וגאס ושל הקומפלקס "פלאזה אמריקה" בוושינגטון - הפסיד, על פי התקשורת הפינית, כמחצית מהונו: משווי של כ-2 מיליארד דולר הוא נשאר עם כ-900 מיליון דולר.
מכריו אומרים שאיתנותו לא נפגעה במידה משמעותית, שכן רק הטיימס סקוור שווה יותר ממיליארד דולר. "פויו זבלדוביץ' נשאר אדם עשיר", אומר אחד ממכריו, "כמה עני יכול להיות אדם שדורג במקום ה-18 ברשימת עשירי בריטניה, עם שווי של 3.2 מיליארד דולר?".
סיפור חייו של פויו זבלדוביץ' יכול לפרנס כמה טלנובלות: הורים ניצולי שואה שנדדו בין שבדיה, פינלנד וישראל, מסחר חובק עולם בנשק, סכסוך ירושה מתוקשר עם אחותו, סכסוך משפטי ממושך עם יצחק תשובה ונוחי דנקנר, ידידות עם מדונה ועם נתניהו - וגם הפסל של ישו עם זקפה שהציגה אשתו אניטה בגלריה בלונדון, ועורר תשומת לב בינלאומית.
הוא נולד בהלסינקי 8 שנים אחרי שמלחמת העולם הסתיימה. אביו שלמה, יליד פולין, היה ניצול אושוויץ שהגיע לשבדיה אחרי המלחמה. שם פגש את אשתו פולה, גם היא ניצולת שואה. הם עלו לישראל, אך אחרי זמן קצר חזרו לסקנדינביה - תחילה להלסינקי, ומשם עברו לעיר טמפרה.
זבלדוביץ' פתח מסגרייה, שהתפתחה די מהר לעסק משגשג. הוא אף רכש מפעל נשק כושל בעיר והפך אותו לרווחי. בסוף שנות ה-70 קנה מפעל נשק נוסף בדנמרק ועלה לכותרות, כשעיתון דני נפוץ כתב שמרגל ישראלי השתלט על מפעל נשק.
ילדיהם, רבקה וחיים, היו היהודים היחידים בבית הספר דובר השבדית בטמפרה. בבית דיברו שבדית, פינית ועברית וקראו את עיתון "דבר". היום זבלדוביץ' הוא הבעלים של קבוצת ההוקי קרח של טמפרה, שזכתה ב-8 אליפויות המדינה.
הקהילה היהודית הקטנה של טמפרה התפוגגה במהלך השנים. היום
כדי לחזק את קשריו עם ישראל ועם השפה העברית, למד זבלדוביץ' כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב יחד עם אפרים קונדה, גיסו לשעבר של חיים רמון. איש עסקים ישראלי שלמד עם זבלדוביץ' זוכר ש"אצל הסטודנטים הוא היה בפרופיל רגוע, אבל אצל הסטודנטיות הוא היה פופולרי מאוד. היה לו מבטא בריטי כבד, הוא היה בחור סולידי ומאיר פנים ונחשב רווק מבוקש. הוא אף פעם לא הפגין עושר, למרות שכבר אז היתה משפחתו אחת העשירות בתבל".
אחרי שאביו, שלמה, רכש שני מפעלי נשק בפינלנד ובדנמרק, הוא החליט להרחיב את עסקיו לישראל. הוא שכנע את דוד בן-גוריון ואת פנחס ספיר כי הגיעה העת להקים מפעל נשק בארץ. ב-1950 הוקם מפעל סולתם ביקנעם, שבבעלות כור וטמפלה, מפעל פיני לייצור נשק. בסולתם ייצרו מרגמות, תותחים ותחמושת וייצאו אותם לעולם כולו - ובעיקר לגרמניה, לאיראן ולאפריקה.
זבלדוביץ' היה גאה שכניצול שואה הוא מספק נשק לגרמנים - אך לא כולם חשבו כמוהו. השערורייה שפרצה בארץ כשנודע שמפעל סולתם מוכר נשק לגרמניה כמעט הפילה את ממשלת בן-גוריון.
שלמה זבלדוביץ' לא אהב שמכנים אותו "סוחר נשק" והעדיף שיראו בו תעשיין שמשווק את תוצרתו. אבל כמו רוב סוחרי הנשק, גם זבלדוביץ' נע ונד בעולם עם דרכון זר והרבה חוצפה, נפגש עם ראשי מדינות ועם גנרלים, ערך מסיבות קוקטייל וארוחות מפוארות, ונהנה מהחיים הטובים בבתיו המפוארים בוושינגטון, בלונדון ובפינלנד - שם נפגשה ראש הממשלה גולדה מאיר בחשאיות עם אישים סובייטים. בימים שבהם מסחר בנשק נחשב לציונות אמיתית, שלמה זבלדוביץ' היה מלך העולם.
כשסיים את לימודיו באוניברסיטה, הצטרף פויו לאביו והיה אחראי לשיווק הנשק של סולתם לצבא האמריקאי. במשך 8 שנים הוא ניסה להשיג חוזים שמנים - אבל כשהצליח לזכות בחוזה טוב, התפרסמה בניו יורק טיימס ידיעה, שלפיה עוזר שר ההגנה ריצ'רד פרל קיבל מסולתם 50 אלף דולר תמורת קידום מכירותיה.
זבלדוביץ' טען שפרל קיבל דמי ייעוץ. "אבי ואני ממשיכים במאמצינו לעניין את האמריקאים ברכישת מרגמות", אמר פויו למעריב לאחר חשיפת הפרשה.
במחצית שנות ה-80, עם התפוגגות המלחמה הקרה, החל מפעל סולתם להפסיד. בין זבלדוביץ' לכור, ששמרו על סטטוס קוו ידידותי בימי השפע, פרץ סכסוך מכוער - שהסתיים ב-1991, כשזבלדוביץ' מכר את חלקו בסולתם אבל נשאר הבעלים של חברת השיווק הבינלאומית סלגד.
פויו זבלדוביץ' עבר לעסקי הנדל"ן וההשקעות באמצעות חברת טמרס, אם כי לא זנח לחלוטין את עסקי הנשק. הוא שותף במפעל פוקאל בפנסילבניה המייצר תחמושת אימון למרגמות. דוברו אומר שהמפעל מייצר שכפ"צים וקסדות.
יש לו גם בתי קזינו בלאס וגאס, העיר שבה מתנהלים רבים מעסקיו. בעיתונות האמריקאית התפרסם פויו כמי שמחזיק ב-40% מהדאון טאון בלאס וגאס. לפני שנתיים הוא הגיש תביעה נגד יצחק תשובה ונוחי דנקנר בטענה שחברת טמרס היא הבעלים של השם "פלאזה".
דנקנר ותשובה בונים פרויקט של הימורים ובתי מלון בלאס וגאס תחת השם פלאזה. בית המשפט בלאס וגאס קבע שקבוצת אלעד של תשובה ודנקנר תוכל להשתמש בשם, הנמצא ברשותה לפי רישיון פדרלי. "טיפשי מצידו להתעסק בזה", אמר לאחרונה מיקי נפתלי, מנכ"ל אלעד.
בישראל ניהל את המשרד של זבלדוביץ' פנחס בוכריס, היום מנכ"ל משרד הביטחון. זבלדוביץ' התעניין בזמנו ברכישת מניות בזק, והוא מחזיק ב-17% מבריטיש, בעליה של פארקי תעשייה ושל רשת קניוני ישראל. הוא גם הבעלים של מלונות דניאל בים המלח ובהרצליה ובשנה הבאה יפתח מלון באשדוד. הוא השקיע בחברת דורי מדיה ומחזיק ב-17% ממניות כנפיים, בעלת השליטה באל על.
"אם יש השקעה שהוא מצטער עליה, זו ההשקעה בכנפיים", אומר חבר קרוב. במחצית הראשונה של 2009 הפסידה החברה 60 מיליון דולר, וזבלדוביץ' יכול היה לעשות משהו טוב יותר עם הכסף, אומר המכר. דוברו אומר בתגובה כי זבלודוביץ' נכנס לשותפות בכנפיים בגלל פעילות הליסינג של מטוסים. חברת גלובל ליסינג היא רווחית, אומר הדובר, ו"זבלדוביץ' רואה באל על השקעה לטווח ארוך".
פויו זבלדוביץ': מקום 9 ברשימת 100 העשירים של ישראל, עם הון עצמי של 6 מיליארד שקל
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם