יבוא אישי של כלי רכב: איך עושים את זה ומתי כדאי?
היבוא האישי של מכוניות, בעיקר מכוניות יוקרה, צובר תאוצה - ואף מצליח לנגוס נתח משמעותי מהיבוא הרשמי. אבל רגע לפני שגם אתם מתפתים להביא הביתה את רכב חלומכם מארצות הברית - כמה מכשולים שחשוב להכיר
נוסף לכך, היבוא האישי נמצא במגמת עלייה תלולה. לשם השוואה, בשנים 2006-2004 יובאו בדרך זו כ750-500- כלי רכב וב2009-2008- זינק המספר פי - 6 והיד עוד נטויה. במדינה ששוק הרכב שלה נשלט מזה שנים בידי קומץ יבואנים והמיסוי על רכב חדש כה גבוה, יבוא אישי נשמע כמעט כמו הזדמנות פז "לנצח את המערכת" ולבצע פעולה חריגה וחתרנית.
יבואן אישי בהגדרה הוא אדם פרטי, אזרח ישראל, שמחזיק ברישיון נהיגה תקף לכלי הרכב שברצונו לייבא ובתנאי שהיבוא לא נעשה לצורך מסחרי. הוא יכול לייבא עד שתי מכוניות בשנה ואסור לו למכור אותן במשך שנה מאז הייבוא (או שנתיים אם הדגם לא מיובא בייבוא סדרתי.(
אם תשאלו את יבואני הרכב תוכלו לשמוע מגוון רחב של טענות (ולעתים אפילו יותר מכך,( שמבוססות בחלקן, על רמאויות והונאות שרווחות בתחום. דוח מיוחד של רשות המסים, שפורסם בשבוע שעבר, מחזק חלק מהטענות בדבר מעשי מרמה, אם כי בעיקר כלפי המדינה.
"יועצי היבוא האישי" מספרים מנגד, כי היבואנים המורשים נכנסו ללחץ בגלל שהם נאלצים להגן על מתח הרווחים השמן שלהם, בעיקר בדגמי יוקרה. נוסף לכך טוענים היועצים, כי היבואנים המורשים ומשרד התחבורה עושים ככל שביכולתם כדי "לשים להם רגליים".
היבואנים המורשים לא מבינים מדוע המדינה לא מתערבת בתחום, בעוד שסביבם צמחו "סוכנויות" ליבוא אישי, שלטענתם פועלות בניגוד לחוק. "כיצד ייתכן", הם שואלים, "שהיבוא האישי נראה כמו עסק מסחרי לכל דבר".
"יועצי היבוא האישי" מסבירים, כי הם עצמם לא מייבאים אלא רק מסייעים ללקוחות לעבור את התהליך המורכב והעובדה היא שהיבוא האישי אילץ את היבואנים המורשים לצמצם את מתח רווחיהם.
בענף היבוא האישי קיימים כיום 4 סוגי יועצים. סוג אחד הוא חברות הגונות שמספקות שירות מקצועי ברמה גבוהה, תמורת עמלות סבירות. הסוג השני הוא חברות שהגינותן מוטלת בספק, שחלק מפעילותן כרוכה בעבירות על החוק, בעיקר בתחום המס.
הסוג השלישי הוא של אנשים פרטיים שעשו את זה בעצמם והבינו ש"השד לא נורא". הם מנצלים את ניסיונם כדי לסייע לחברים ומכרים בתהליך. הסוג הרביעי, אולי הבעייתי ביותר, הוא סוחרים זעירים שמבצעים פעילות שעלולה להיות מסוכנת ללקוחותים, הן כלכלית והן פלילית.
הרכבים שמותרים ליבוא אישי הם מכוניות נוסעים ורכב מסחרי קל, במשקל של עד 3.5 טון, והם יכולים להיות חדשים או משומשים בני שנתיים לכל היותר. מותר לייבא כלי רכב מדגמים שמיובאים לישראל באופן סדיר, או כלי רכב שהיצרן שלהם מיוצג בישראל אך הדגם עצמו לא מיובא.
דוגמה נפוצה לדגם מהסוג הראשון היא ג'יפ "גרנד צ'ירוקי" ודוגמה לדגם מהסוג השני היא פורד "מוסטאנג20%." מכלל כלי הרכב שיובאו אשתקד ביבוא אישי היו מדגם צ'ירוקי .641 - מוסטאנג תפסה כ2%- מסך היבוא האישי, 62 מכוניות מהדגם שכלל לא מיובא באופן רשמי.
היבוא האישי של רכבי יוקרה עולה לעתים בהרבה על היבוא הרשמי, ודוגמאות נוספות לכך הן מרצדס S קלאס ש219- מכוניות מהדגם יובאו ביבוא אישי בעוד רק 71 ביבוא רשמי. כך גם סובארו טרייבקה, ש99- מכוניות מהדגם יובאו ביבוא אישי ורק 74 ביבוא רשמי.
כמו כן, מלבד המוסטאנג מיובאים לארץ גם טויוטה "קאמרי" היברידית, טויוטה "סקויה", פונטיאק "סולסטיס" או קאדילק "אסקלייד", שאינם מיובאים רשמית. אם כי, הרוב המוחלט של המכוניות שמיובאות ביבוא אישי הן משומשות,
רוב המכוניות ביבוא אישי לא אמורות להתחרות במכוניות חדשות, אלא במשומשות. ה"קומבינה" המקובלת של יבואני מכוניות היוקרה בעשורים האחרונים היתה סבסוד מערך הטרייד-אין, באמצעות ניפוח מלאכותי של מחיר המחירון של מכוניות חדשות.
לדוגמה, מי שרכש מכונית ב500- אלף שקל יכול היה להחליפה כעבור שנתיים אצל היבואן הרשמי, לרכוש מכונית חדשה באותו סכום ולקבל 400 אלף שקל תמורת המכונית המשומשת. אלא שבמחיר המחירון ששילם גלומים כ100- אלף שקל סיבסוד לטרייד-אין.
היבואן (באמצעות הטרייד-אין) יכול היה לקבל תמורת המשומשת לכל היותר 300 אלף שקל, ועם השנים התנפח הסבסוד של הטרייד-אין עד מאוד. מכונית מקבילה, שמיובאת כמשומשת ביבוא אישי, עולה (לצורך הדוגמה) 350 אלף שקל, אבל היא הרבה יותר קרובה במצבה למכונית חדשה (למשל, רק עם 5,000 ק"מ וחצי שנה "על הכביש"), מאשר למשומשת בת שנתיים.
היבוא האישי נכנס בעיקר לנישה של המשומשות מטרייד-אין וחיבל בעיקר במודל העסקי ה"ישראבלופי" של ניפוח מחירי המחירון לטובת הטרייד-אין.
תהליך היבוא עצמו לא מסובך, אולם בדרך נמצאים כמה מוקשים שעלולים לעלות לא מעט כסף. היבואן האישי צריך קודם כל למצוא בחו"ל את המכונית המתאימה, ולהשיג מהיבואן הרשמי בישראל "אישור שירות," כדי לקבל רישיון יבוא ממשרד התחבורה. היות שחלק מן היבואנים לא ששים להעניק אישור כזה, או דורשים סכום כסף גדול תמורתו, ניתן להשיג אישור גם ממוסך שמתמחה בסוג הרכב המבוקש, או להסתייע באחריות הבינלאומית של היצרן.
מכשול נוסף הוא התקינה. רוב כלי הרכב מיובאים מארה"ב שם נהוגה תקינת רכב אמריקאית, ולכן נדרשות מספר התאמות טכניות כמו למשל החלפת פנסי החזית. לאחר רכישת המכונית בחו"ל נדרשת ההובלה שלה ארצה ועמילות המכס, ולאחריה ההתדיינות עם המכס אודות גובה המס.
כעיקרון, מכוניות שמיוצרות ומיובאות מארה"ב וממערב אירופה חייבות ב113%- מס, והמסים חלים גם על עלות ההובלה והביטוח. מהסכום הזה מופחתים, לכאורה, 2,000 עד 15 אלף שקל, בהתאם לטבלת "המיסוי הירוק" שקובעת את רמת זיהום האוויר שמייצר הרכב. בפועל, היות שבלמעלה מ80%- מהרכבים שמיובאים המנועים גדולים ומזהמים אין זיכוי מס, או שהוא שולי בלבד.
תמורת מכוניות שמיוצרות או מיובאות ממדינות שחייבות גם במכס (המזרח הרחוק ומספר מדינות נוספות) משלמים מסים בשיעור .128% קיימת אפשרות לייבא גם מכוניות היברידיות (הקאמרי למשל) ולשלם רק 51% מס (או 62% מהמזרח הרחוק.(
אחרי שקיבלתם, בשעה טובה, רישיון רכב ישראלי על המכונית חלות לא מעט מגבלות שחשוב לקחת בחשבון מראש. ראשית, אסור לבצע העברת בעלות במשך שנה לפחות (שנתיים אם הדגם לא מיובא ביבוא סדיר.( שנית, לא כל מוסכי הרשת של היבואנים יסכימו לקבל את המכונית לטיפול שוטף ומה שבעייתי עוד יותר הוא שלא כולם יבצעו תיקונים במסגרת האחריות.
במקרים של תאונה עלולים להתעורר בעיות בהשגת חלקי חילוף, בעיקר כאשר קיימים הבדלים חיצוניים בחלקי פח. וכשתרצו למכור את המכונית כמשומשת ייתכן שתיתקלו בבעיה מבחינת זמינות הרוכשים והמחיר, מפני שרוב הרוכשים הפוטנציאליים יעדיפו "ללכת על בטוח."
מי שצריך לשקול ברצינות יבוא אישי הוא מי שרוצה לנהוג במכונית שלא מיובאת באופן רשמי, עבורו זו האופציה היחידה לנהוג במכונית שבה חשק. מי שחושק במכונית יוקרה יכול, באמצעות היבוא האישי, לחסוך עשרות ולעתים אף מאות אלפי שקלים. תתחדשו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם