כל הדרך מחורפיש לנאסד"ק: ראיון עם היזם הדרוזי הראשון בישראל
ד"ר פואד פארס לא רצה להיות רופא בחורפיש - אז הוא פיתח תרופה מהפכנית, גייס מיליונים מיו"ר טבע והנפיק בוול סטריט
גם היום, כעבור 3 שנים ולאחר עוד סיבוב מוצלח של גיוס הון, לא נראים היזם פואד פארס ושי נוביק, נשיא חברת הביוטק פרולור, כמו גיבורים מסדרת המצליחנות "מסודרים" - ולא רק מפני שעסקי הביוטכנולוגיה שונים מאוד מעסקי ההיי-טק, המבטיחים התעשרות מהירה לממציאים מוכשרים שעלו על משהו גדול. תעשיית התרופות היא עסק לאנשים שבילו שנים ארוכות במכוני מחקר ובמעבדות בדרך להמצאה פורצת דרך, ועוברות שנים לא מעטות עד שהתגלית הופכת לתרופה המניבה מאות מיליוני דולרים.
כזו היתה דרכו של ד"ר פארס, יזם ההיי-טק הדרוזי הראשון והיחיד בישראל. הוא לא נראה כמו מיליונר כשהוא יוצא מהמונית בפגישתנו במרכז רמת גן, ואינו מתנהג כמיליונר. את ההמצאה שסביבה הוקמה חברת פרולור הוא פיתח בשנת הפוסט-דוקטורט שעשה באוניברסיטת וושינגטון שבארצות הברית.
הפיתוח, שפעולתו כבר הוכחה, מסוגל לגאול מאות אלפי חולים במחלות כרוניות מהצורך ליטול תרופות ולהזריק לעצמם תרופות על בסיס יומי. אם יושלמו הליכי הפיתוח והניסויים המתקדמים בתרופה החדשה, יגדל בעשרות מונים האפקט של תרופות רבות לחולים כרוניים - למשל חולי המופיליה, טרשת נפוצה ובעיות הורמונליות הגורמות להשמנה.
תרופה המבוססת על המצאתו של ד"ר פארס כבר עברה שלבי ניסוי מתקדמים אצל ענקית התרופות מרק וקיבלה אישור לשיווק באירופה. התרופה של מרק משמשת לטיפולי הפריה וחוסכת מנשים העוברות טיפולים הורמונליים כאלה חלק גדול מהטרחה ומהסבל הכרוכים בהם: זריקה אחת של התרופה החדשה מחליפה 7 זריקות שנדרשו בטכנולוגיה הישנה.
לאחרונה עברו הניסויים בתרופה החדשה של פרולור לשלב השני של ניסויים בבני אדם באירופה ובישראל, ובתוך שנה-שנתיים עשויה התרופה המתקדמת להגיע לשוק ולשנות את פניו של ענף שלם בתחום התרופות ההורמונליות. עם ההתקדמות גוברת גם ההתעניינות של המשקיעים: פרולור השלימה לפני שבועיים גיוס הון גדול של 24.4 מיליון דולר ובסוף השבוע נרשמה למסחר גם בבורסה של ניו יורק, בנוסף לרישום בנאסד"ק.
ד"ר פארס לא חלם בילדותו להיות יזם היי-טק. התעשרות מהירה וכסף קל לא היו הכיוון בכפר הדרוזי חורפיש של שנות ה-60 וה-70. "רציתי להיות רופא", הוא מספר, "אצלנו בכפר לא היה אפילו רופא אחד, למרות שאנחנו קרובים לגבול הצפון. חשבתי שאוכל לעזור לכפר ולבני העדה. הייתי תלמיד טוב מאוד בבית הספר, וגם המשפחה דחפה אותי לכיוון הזה".
אבל תנאי הקבלה בפקולטות הקטנות לרפואה בישראל היו קשוחים מדי, ופארס הסתפק בלימודי ביולוגיה לתואר ראשון באוניברסיטה העברית. על ספסל הלימודים הוא פגש בין היתר את יולי תמיר, שהעדיפה בתום התואר הראשון לנטוש את לימודי הביולוגיה והפכה לימים לפרופ' לפילוסופיה. מקץ 30 שנה נסגר המעגל - ושרת החינוך תמיר מינתה את ד"ר פארס לחבר הדרוזי הראשון במועצה להשכלה גבוהה.
פארס יכול היה לסיים תואר או שניים ולהפוך, כמו רבים אחרים, למורה בתיכון. אבל הוא החליט להיות שונה: "לא רציתי בשום אופן להיות מורה ולא רציתי שהקריירה שלי תסתיים בבית ספר תיכון בכפר. חשבתי שאני יכול להגיע רחוק יותר, התעניינתי מאוד במחקר".
ההיכרות של פארס עם עולם המחקר היתה כמעט מקרית: פרופ' בוב ורמן המנוח, מומחה לנוירופיזיולוגיה בירושלים, פרסם מודעה ובה הציע משרה לעוזר מחקר. פארס, שחיפש עבודה סטודנטיאלית, נענה ונשבה בקסמי המעבדה. בתום התואר הראשון הציע לו פרופ' ורמן להמשיך במחקר ובלימודים לתואר שני באוניברסיטה, אבל המרחק הגדול מהכפר והנסיעות הארוכות כבר התחילו להעיק על פארס, והוא החליט להמשיך את הלימודים בטכניון.
פארס המוכשר והשאפתן התקדם גם בטכניון ונעשה לעוזר הוראה - מעמד שאיפשר לו
הקשר עם חורפיש ממלא תפקיד מרכזי בחייו של פארס גם היום, ושבוע עבודתו מתחלק בין אוניברסיטת חיפה, שבה הוא מלמד, לבין מרכז הפיתוח של פרולור ברחובות. בתואר השני התמחה פארס באנדוקרינולוגיה (תורת ההורמונים), ועבודת הדוקטורט שלו היתה בפרמקולוגיה (מדע התרופות). הוא חקר את השפעתן של תרופות הרגעה ממשפחת הוואליום על מערכות הגוף.
סיום הלימודים וקבלת תואר הדוקטור מטעם הטכניון הביאו אותו שוב לפרשת דרכים: בכפר שוב חיכתה לו משרת מורה, אבל פארס ביקש להתקדם. הוא קיבל משרה בטכניון והחל להתכתב עם מוסדות מחקר בארצות הברית ועם קרנות מלגות. מלגה מכובדת מקרן רוקפלר המפורסמת והזמנה מאוניברסיטת וושינגטון פתחו לו שערים, אבל פארס שוב נתקל במחסום הדרוזי המוכר: החיים עם אשתו במעונות בחיפה היו פריצת דרך במשפחתו ובמשפחת אשתו, משפחות מסורתיות וידועות בעדה. רעיון המגורים בארצות הברית נשמע כמעט דמיוני.
"ב-1989 לא היה אף אחד מהכפר שלנו שיצא והתגורר מחוץ למדינה עם משפחתו. היה רק אחד שנסע ללמוד חקלאות בארצות הברית, אבל הוא לא הוציא מהכפר את משפחתו - הוא גר בחו"ל וחזר מדי פעם לכפר כדי להיפגש איתם. הסברתי להורים שלי ולהורי אשתי שאין לי ברירה אלא לנסוע וללמוד בחו"ל. היה קשה מאוד לשכנע אותם ובעיקר את הורי אשתי, אבל בסוף הצלחנו", הוא מספר.
בוושינגטון, בהנחיית פרופ' ארווין בוים, יהודי שומר מצוות, החלה פריצת הדרך הגדולה של פארס. "זה היה המשך של הנושא שעליו התחלתי לעבוד בטכניון, אנדוקרינולוגיה מולקולרית. השוויתי בין גנים של שני הורמונים חשובים בגוף האדם - הורמון הגורם לביוץ והורמון הנדרש לשימור ההריון בגוף האישה במשך 9 חודשים".
"לקחנו מקטע מסוים של ההורמון המופרש בזמן ההריון, שהוא יציב מאוד ונשמר בגוף, ובדקנו אם המקטע שבחנו הוא הגורם לשימורו של ההורמון בגוף במשך תקופה ארוכה יחסית. הוכחנו את הפעולה הזו בניסויים בחיות מעבדה, וזו היתה התגלית החדשנית שלנו: גילינו את המנגנון שהמציאה האבולוציה כדי לאפשר להורמונים להישאר בגוף לאורך זמן. אגב, גלולת 'היום שאחרי', המאפשרת לבצע הפלה זמן קצר לאחר תחילת ההריון, מבוססת בדיוק על ההורמון הזה: היא מפסיקה את פעולתו וגורמת להפסקת ההריון".
צוות החוקרים של פארס לא היה נאיבי - הם ידעו בדיוק מה הפוטנציאל הרפואי והמסחרי של התגלית. חברת היישום של האוניברסיטה, העוסקת במכירת תגליות בעלות פוטנציאל מסחרי, שיווקה את הפטנט לחברת אורגנון, שהיא היום חלק מחברת התרופות הבינלאומית מרק. אבל גם פארס ידע שהוא יכול ליהנות מפירות התגלית. הוא חזר לישראל והקים סטארט-אפ במסגרת החממה הטכנולוגית של הטכניון, פארס ביוטכנולוגי. "חשבתי שזה מביא הרבה מאוד גאווה לסקטור שלנו. בעדה הדרוזית אין הרבה מדענים וממציאים ואין אפילו חברת סטארט-אפ אחת", הוא אומר.
מדוע לא, בעצם? זו בעיה של חינוך, של תרבות?
"אם אומר שהבעיה היא בחינוך, זה ייראה כאילו אני מאשים את מערכת החינוך; ואני לא רוצה לומר שיש בעיה עם המסורת, כדי לא להאשים את הדתיים. ובכל זאת, זו שאלה קשה מאוד. יש לנו בעיה מרכזית בעדה שלנו, בעיקר בתחום ההשכלה של הגברים: 65% מהסטודנטים הדרוזים הם נשים. הגברים מתגייסים לצבא, ולאחר הצבא מופעלים עליהם לחצים גדולים מאוד מצד ההורים להתארס ולהתחתן. הם מחפשים דרך להגיע במהירות לפרנסה, ואין להם אורך הנשימה הנדרש ללימודים ולקריירה אקדמית. בכל ישראל יש היום רק 29 דוקטורנטים דרוזים - וזה מעט מאוד".
במקביל לניהול הסטארט-אפ שהקים, המשיך פארס בעבודתו האקדמית כמרצה באוניברסיטת חיפה וכחבר המועצה להשכלה גבוהה, שבה הוא מנסה לקדם את החינוך וההשכלה הגבוהה בקרב בני המיעוטים. בין המפעלים שקידם היתה מכינה לחיילים דרוזים משוחררים ולנשים דרוזיות.
בחממה הטכנולוגית החל פארס לחקור 3 חלבונים, על פי זכויות הפטנט שקיבל מאוניברסיטת וושינגטון. היתה זו התחלה צנועה בתקציבים קטנים יחסית: 300 אלף דולר בלבד מקרן החממה ועוד כ-200 אלף דולר שהשקיעה ענקית התרופות ג'ונסון אנד ג'ונסון. לאחר 3 שנות מחקר ופיתוח השיג פארס את ההוכחות הראשונות לפעולת התרופה, וחוג המתעניינים התרחב.
אנשי ג'ונסון אנד ג'ונסון הכירו לפארס את אברהם ("אברי") הברון, איש פיתוח בכיר לשעבר בחברת התרופות אינטרפארם, שפיתחה בישראל את התרופה המהפכנית "אינטרפרון" המיועדת לסוגים מסוימים של סרטן ומחלות ממאירות אחרות. "הם אמרו להברון שהחברה שהקים פארס היא הזדמנות ההשקעה המעניינת ביותר בענף התרופות בישראל מאז טבע", אומרים בחברה.
הברון הביא את שי נוביק, פיננסייר ומנהל קרנות השקעה בניו יורק, שבדיוק חזר לישראל, השתקע עם משפחתו ברמת השרון וחיפש הזדמנות להשתלב בתעשייה "אמיתית" בתחום הביוטק. נוביק הריח הזדמנות לקחת את הסטארט-אפ הקטן לוול סטריט ולהפוך אותו לחברת תרופות ענקית. לשם כך נדרש משא ומתן לא פשוט עם פארס ועם חבריו בחממה הטכנולוגית של הטכניון.
מנהל החממה, זהר גנדלר, לא מיהר להעביר את הובלת הפרויקט המבטיח שלו לידי נוביק ואנשיו. גנדלר הכיר סיפורים רבים על כרישי שוק הון שהתלבשו על ממציא ויזם וניצלו את פרי רוחו ללא תמורה הולמת.
"החברה שהקים פארס היתה רק בתחילת דרכה", מסביר גנדלר, "צריך אורך נשימה רב והרבה מאוד כסף כדי להפוך אותה לחברת תרופות גדולה, ולא כל איש פיננסים מכיר את המשימה ויכול לבצעה. היינו חייבים לבחור את השותפים המתאימים. חלק מהקבוצה היו אנשי שוק הון אמריקאים שמתמחים בסיבובים קצרים".
פארס, שגם היום מעיד על עצמו כי אינו מבין דבר בדרכים הנפתלות של שוק ההון, הרבה להתייעץ עם בני משפחתו במהלך העיסקה שבמסגרתה הוקמה פרולור. "כשחתמנו בסוף זה היה ביום חמישי אחד", מספר נוביק, "אמרתי לכולם שאנחנו חייבים לחתום עכשיו, כשכולם מסכימים, מפני שאם נחכה לשבוע הבא - פואד יחזור לכפר, יהיה סבב התייעצויות עם כל בני המשפחה, ושוב נצטרך להתחיל מחדש".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם