איך הפך הבעלים של סינמה סיטי לטייקון מדיה? הוא הימר על סופרמן
מהילדות בטנג'יר לווילה בקיסריה, מהקולנוע הקטן בדימונה לראש אימפריית סינמה סיטי. גם היום לאון אדרי לא ייתן לאף אחד לכוון את הסאונד או לבחור את זווית המשענת - כי רק הוא יודע מה הדור הבא רוצה. אז מה אם כולם חושבים שהוא משוגע
בסוף השבוע שעבר סייר אדרי חמור סבר בין אולמות הקולנוע בקומפלקס G סינמה סיטי, שזה עתה פתח בהשקעה מטורפת של 450 מיליון שקל, קפדני וקדחתני כדרכו. חופשת הפסח כבר התחילה, והמוני זאטוטים נהרו לאולם סרטי הילדים, שדמויות דיסני ענקיות מצוירות על קירותיו. "הכל כאן בשבילם. לי יש בית קולנוע בבית", הוא צוחק.
26 אולמות יש במתחם, שאותו היזמים מתארים כמתחם הקולנוע הגדול בעולם. הקומפלקס כולל מסעדות ובתי קפה, אולמות קולנוע משוכללים, וגם נוחיות שקהל הקולנוע יודע להעריך, כמו מרווחים גדולים בין השורות, מרחק מוגדל בין המסך לשורות הראשונות ומשענות יד רחבות, השמות קץ למחלוקת העתיקה למי שייך המסעד השמאלי.
3 מהאולמות הותאמו גם להצגות תיאטרון ולהרצאות, שניים מיועדים להקרנת סרטים רומנטיים (ניתן להרים בהם
אבל גולת הכותרת של הפרויקט עדיין בבנייה: אולם זכוכית שיקנה לצופים תחושת ריחוף, באמצעות מסך נוסף מבעד לרצפת זכוכית. "זה רעיון שבא לי מהישיבה בקולנוע. אני יושב בלילות וחושב כל הזמן איך להמציא משהו חדש".
"משוגע אני", הוא אומר על עצמו, "אני לא מביא אדריכל ואומר לו: תקים לי בית קולנוע. אני פה האדריכל, אני הקונסטרוקטור, אני המהנדס, אני המפקח על הבנייה, אני הכל", מסביר אדרי את השיטה שהביאה אותו מחדרון המכונות בבית הקולנוע בדימונה עד למעמד של טייקון בתי קולנוע בינלאומי.
"אם תסתכל על התוכניות שהיו לפני שהתחלנו, לא היית רואה כלום מכל זה. אני יושב כאן ומפקח על הכל ומקבל החלטות תוך כדי הקמה: באיזה גובה תהיה התקרה, איזה כיסא אני שם, איזה ציור על הקיר, מה גודל המסך, מה המרחק בין הכיסאות. את הכל אני מחליט במקום, כי תוך כדי בנייה צצים דברים חדשים ורעיונות שלא היו קודם".
אתה לא מתייעץ? כל אחד עלול לטעות.
"אני יכול לטעות אבל לא בקולנוע, כי בענף הזה אין היום אנשים כמונו, שגדלו בקולנוע - חוץ מיורם גלובוס, הוותיק מאיתנו. תסתכל מה קורה: אין דור שני או שלישי בענף שלנו, היזמים הפרטיים הם חדשים. ביתר החברות מחזיקים בנקים וחברות השקעה".
זה לא סימן אזהרה מבחינתך? אולי זה לא מסוג העסקים שמחזיקים מעמד לאורך זמן.
"אנחנו מקימים עסק לדורות הבאים, והדור הבא שלנו כבר עובד בענף. אנחנו מחזיקים מעמד כי אנחנו משפחה מלוכדת. אבא חינך אותנו להיות ביחד ולא להתווכח. מעולם לא רבתי עם אחי משה, גם לא כשהיינו קטנים. מספיק שאבא היה נותן בנו מבט - ומיד היינו מורידים את הראש. גם הדור השני של הילדים לא רב אף פעם. לפעמים יכול להיות ויכוח ביני לבין אחי, אבל אני נותן לו לעשות את הדברים שהוא רוצה, אחרת אף אחד מאיתנו לא יכול להתקדם".
סיפורם של משה ולאון אדרי מדהים, ולאו דווקא מפני שהם פילסו את דרכם לצמרת בעמל של שנים - ממשפחה צנועה בדימונה עד לווילות רחבות הידיים שלהם בקיסריה, בצהלה ובליסבון. מה שמעניין באמת הוא העובדה שהשניים צמחו מהענף שנחשב אולי לבעייתי ביותר ב-4 העשורים האחרונים: ניהול בתי קולנוע.
אין כמעט אדם בוגר שיכול היום לחזור אל בית הקולנוע שבו צפה בסרטי ילדותו. מרבית בתי הקולנוע שפרחו ברחבי העולם באמצע המאה שעברה סגרו את שעריהם. גם רבים מאלה של האחים אדרי כבר נסגרו, ובחלק מעיירות הפיתוח עברו ההקרנות למתנ"סים. אדרי מספר שהם מעבירים למתנ"סים בדרום סרטים בחינם.
הם גדלו בדימונה של שנות ה-60. 10,000 תושבים, כמעט כולם עולים מצפון אפריקה שהוטלו בעיירת שיכונים מאובקת על אם הדרך לאילת, שהנוסעים בכביש לא התעכבו בה. אפילו הפועלים הצרפתים, שעבדו בפרויקט בנייה משונה בעומק המדבר, מיהרו בתום יום העבודה לאוטובוסים שהסיעו אותם למלון בבאר שבע. אולם הקולנוע גיל דימונה היה מרכז הבידור היחיד, והנער לאון אדרי היה אחד הילדים המאושרים בעיר: בעלי בית הקולנוע המקומי שכרו את שירותיו כעוזר למקרין.
המבנה היה קטן ולא יועד להיות קולנוע. "זה היה מרתף שהוסב", אומר אדרי. עיקר שכרו היה הצפייה בכל סרט שהוצג, ללא תשלום. זו היתה עבודה אחראית: "הזרקור שהטיל את התמונות על המסך פעל בעזרת שני פחמים, שהיה צריך להחזיק במרחק קבוע מהמגעים לכל אורך הסרט. לפעמים לא הייתי שם לב והאור כבה. עד היום אני זוכר את צעקות הקהל כשזה קרה: 'גנבים!'", הוא נזכר.
הוריהם הגיעו מטנג'יר שבמרוקו. האם החזיקה באזרחות בריטית, שכן מוצא משפחתה היה בגיברלטר. במרוקו היה האב צורף, אבל בדימונה של שנות ה-60 לא קנו זהב והוא הפך לקונדיטור. כשהגיע זמנו להתגייס לצבא, דאג לאון להשאיר את הג'וב החלומי במשפחה: הוא לימד את אחיו משה, הצעיר ממנו ב-4 שנים, את המלאכה כדי שיחליף אותו בתפקיד.
בתום השירות הצבאי חזר אדרי לבית הקולנוע, אבל הפעם סירב להסתפק בתפקיד המקרין. "שילמו לי גרושים ולא היה לאן להתקדם", הוא מספר, "ביקשתי שייתנו לי להפעיל את המזנון, וכך יכולתי להרוויח קצת כסף". כך הפך לאון לאיש קולנוע בכיר בעיירה. את הכסף שחסך מהפעלת המזנון הוא השקיע בחלומו המשגשג: הוא נכנס לשותפות בבית הקולנוע בעיר והחל לשכור ולהפעיל בתי קולנוע בעיירות אופקים, ירוחם ונתיבות.
בשיאם שלטו האחים אדרי בכל הענף בדרום הארץ. בעלי בתי הקולנוע המבוגרים פרשו זה אחר זה ככל שגברו העוני והייאוש, והטלוויזיה סיפקה תחליפים זולים לבידור העממי. כשנקלע לקשיים בית הקולנוע הגדול בדימונה, שכלל 1,000 מקומות ישיבה - קנה אדרי גם אותו בעזרת הלוואה מהבנק.
"הבעלים הקודמים נכשלו כי היו מבוגרים ולא ידעו מה הצעירים רוצים. אנחנו ידענו לתפעל את בתי הקולנוע, עשינו הכל בעצמנו, לא היינו צריכים 20 עובדים שיעשו בשבילנו את המלאכה. לא הרווחנו מיליונים אבל הרווחנו כסף".
מי שהפך את האחים אדרי מגבירים בקנה מידה מקומוני לטייקונים של מדיה היה סופרמן. באמצע שנות ה-70, כשהחליטו האחים להיכנס לעסקי הפצת הסרטים והקימו את יונייטד קינג, נסע לאון לפסטיבל קאן וראה פרסומות ענקיות לסרט החדש "סופרמן".
"זה היה הימור גדול", הוא מודה היום, "זו היתה השקעה אדירה במושגים של אז: שילמנו 120 אלף דולר עבור הזכויות לסרט ולסרט ההמשך, כשאז שילמו בממוצע 10,000 דולר לסרט. הסתכנו מאוד, אבל אבא שלי המנוח היה אומר: 'העולם בנוי מקירות, ובכל פעם שאתה עובר קיר אתה רואה קיר עוד יותר גבוה. אבל כל קיר בנוי אחרת - אל תפחדו, תקפצו'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם