הרווח שבין האוהל לווילה: מציינים 60 שנה למעברות
900 אלף עולים הגיעו לישראל בעשור הראשון להקמת המדינה ושוכנו במעברות. כולן נראו אז אותו הדבר: אוהלים דולפים, פחונים לוהטים ועוני גדול. אבל 60 שנה אחרי מתברר שחלק מהעולים עשו את עיסקת חייהם. אפילו נגיד בנק ישראל ושר האוצר גרים היום במה שהיו פעם מעברות
6 עשורים אחרי, מושג המעברה עדיין צרוב עמוק בתודעה הישראלית, יחד עם מושגים מזוהי עלייה אחרים כמו "די.די.טי", "סלאח שבתי" ו"סל קליטה". התמונות הדהויות שנשארו מאז מספרות, לכאורה, סיפור דומה: אוהלים דולפים, פחונים לוהטים, צריפוני עץ קטנים, חיים דלים והרבה תמימות בחבלי הקליטה הראשונים בארץ הקודש.
אבל מבט מדוקדק יותר לאחור מראה שההיסטוריה העניקה לכל מעברה סיפור חיים שונה ומפותל. מסתבר שלא חשוב לדעת רק איפה להיוולד - לא פחות חשוב מכך היה להגיע למעברה הנכונה.
רוב רובם של מתחמי המעברות גוועו בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 ויצאו לדרך חדשה. חלקם הפכו לשכונות משגשגות בערי המרכז, אחרות הפכו לבסיסיהן של עיירות פיתוח וערי ספר - תוך שהן משמרות את דפוסי המעברה עוד שנים רבות לאחר מכן - ומתחמים אחרים כבר נמצאים בדרך להפוך למיזמי מסחר ונדל"ן רחבי היקף.
60 שנה אחרי, ביקשנו לצאת למסע מעברות סמלי בטווח הבלתי נתפס שבין האוהל לווילה המפוארת, שבין הפרימוס למחשב הנייד ושבין תמימות ציונית וחיי דלות ליזמות עסקית בלתי נלאית, ולחזור לעולם שבו "קליטה" היתה יותר מאשר אות חיים פלאפוני. בפרויקט מיוחד חזרנו אל חלק מהמתחמים שהיו ילדותם של ישראלים רבים בשנות ה-50, במטרה לבדוק מה עלה בגורלם ומה הצליח הראש היהודי לעשות מהם במהלך השנים.
לו היו מגיעים היום לארץ עולים חדשים, ספק רב אם היו יכולים להרשות לעצמם להתגורר על אותן קרקעות שעליהן ניצבו בשנות ה-50 מעברות הרצליה. סיפורי אנשי המעברות של אז נשמעים כמו לקוחים מעולם אחר, כאשר הם מדברים על שכונות שהמגורים בהן היום שמורים בעיקר לבעלי ממון.
3 מעברות מיוחסות לתחומה של העיר הרצליה. הראשונה והגדולה ביותר הוקמה בתחילת שנות ה-50, על רכס הכורכר מזרחית למחלף הסירה - "מעברת ג'ילל" (או גלילות בשמה הרשמי). ג'ילל, שסופחה לעיר בשנת 1954, השתרעה מהשטח שבין מחלף גלילות ועד לכביש הגישה המערבי אל העיר. בשנת 1956 הוקמה מעברת "נחלת עדה" בחלקה הצפוני של העיר, שעל שמה קרויה גם שכונת המגורים כיום. מאוחר יותר הוקמה מעברת "נוף ים" בחלקה המערבי של הרצליה על שרידי הכפר הערבי הנטוש אל חרם, בסמוך למסגד סידני עלי.
"מעברת ג'ילל היתה הגדולה ביותר - מעברת הבסיס שאליה הגיעו בעיקר עולים מצפון אפריקה. את המעברה שלנו התחילו להקים בשנת 1956", מספר דוד אוחיון, שגדל במעברת נחלת עדה וכיום הוא יו"ר השכונה. "אני עליתי לארץ ממרוקו בגיל 14 לפני שאר המשפחה והייתי בקיבוץ. כששאר המשפחה עלתה ארצה ב-1957, אמרתי להם שלא יתפנו לשום מקום חוץ מלהרצליה, שידעתי שיש לה פרוספריטי ושנחשבת לאזור טוב. גרנו 13 בני משפחה בשני צריפונים. חיינו בעיקר מהחקלאות באזור - עבדנו בשדות וכשהיה צריך גם גנבנו מהשדות. אלה היו חיים טובים, לא כמו היום. לא ידענו אז מה זאת שחיתות", הוא מספר.
השם נחלת עדה ניתן לשכונה על שם תימניה שרכשה בה קרקעות וחילקה אותן לעולים מתימן, שהיוו את מרבית תושבי השכונה. בתחילת שנות ה-70 חוסלו הצריפונים, ובמקומם נבנו בתי אבן צנועים בשטחים של כ-40 מ"ר. מאז עברה השכונה כברת דרך, ובתים צמודי קרקע בחלק הצפוני של העיר, ליד השדות, הפכו אותה למבוקשת ויקרה.
בעשור האחרון גבר הביקוש למגורים בשכונה, והמחירים בה נסקו. "היום חצי מהשכונה הוא שכונת פאר.
בשנת 1958 הוקמה מעברת נוף ים, לצד החוף המוכר "סידני עלי". הנכנסים אל החוף יכולים לראות גם היום כמה עשרות צריפים מאולתרים, שעדיין ניצבים לצד החוף ושבהם מתגוררות משפחות, רובן נצר לעולי צפון אפריקה ששוכנו במעברה. הם גם חלק ממחלוקת ממושכת, שטרם נפתרה, בין המשפחות לעירייה ולמינהל מקרקעי ישראל על גובה פיצויי הפינוי.
רוב רובה של המעברה הפך לשכונת נוף ים - המשכה הצפוני של הרצליה פיתוח. היום אותן קרקעות ליד החוף שוות מיליונים רבים. "מדובר למעשה בהמשך של רחוב גלי תכלת של הרצליה פיתוח - הרחוב היקר בישראל", מסביר ורטנפלד, "האדמות שעליהן ניצבים כיום הצריפים, בדומה לבתים של שכונת נוף ים, יקרים מאוד - ואת מחירן ניתן לאמוד ב-1.5-2 מיליון דולר למגרש של חצי דונם". בין תושבי השכונה ניתן למצוא את נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, שמתגורר בבית פרטי בשכירות.
מעברת ג'ילל הגדולה, שבה שוכנו אלפי עולים, בין היתר מצפון אפריקה, פולין, הונגריה ורומניה, נסגרה בסוף שנות ה-50. "'הלבנים', יוצאי אירופה, היו הראשונים שעברו, לרוב לשכונת ויצמן מצפון ובהמשך עברו האחרים, בעיקר לשכונות יד התשעה ונווה עמל", מספר אוחיון. שטחיה של מעברת ג'ילל נחשבים כיום לאזור נדל"ני לוהט ובאזור יש תוכניות מרחיקות לכת, הכוללות הקמת מרכז גדול של תעשייה, מסחר ובתי קולנוע גדול לצד תחנת רכבת. בחלק המזרחי של השטח קיימת תוכנית להקמת אלפי יחידות דיור על שדות קיבוץ גליל־ים, בית עלמין חדש לעיר ופארק מטרופוליני.
רק כמה מאות מטרים מפרידים בין היישוב הקהילתי חרוצים ובין מושב בני ציון, שהפך לאחד מצמד המושבים היוקרתיים בשרון, יחד עם מושב בצרה הסמוך. חרוצים, שנחשב כיום לפנינה כפרית ומושך אליו מתעניינים רבים, גובל בשדות בני ציון ובשמורת טבע מצדו השני, ובכל זאת הפער תמיד נשמר ביניהם.
"בחרוצים שכנו אנשי השירות של בני ציון, הם עבדו בשדות ובבתים שלהם והתדמית שדבקה ביישוב עם השנים הייתה תדמית של יישוב פועלים - תדמית שנשארה עד היום. למרות הקרבה ביניהם, חרוצים נשאר תמיד מאחור ביחס למושבי היוקרה", מספרת תושבת ותיקה מהאזור.
כבר במחנה הקליטה בחיפה החל שלום סעדיה, שעלה ב-1952 בגיל 16 מתימן, לגשש אחר מעברה מועדפת. "פניתי למנהל העבודה ושאלתי אותו: 'יש שם פדאיון (מחבלים פלסטינאים - ע.א)?' והוא אמר שאין. שאלתי אותו 'במה עובדים?', הוא אמר: 'תפוזים, תפוחי אדמה, עגבניות'. יצא שאני בחרתי את המקום עבור קבוצה של 13 משפחות עולים מתימן שהגיעו למעברה", הוא מספר. וכך מצאה עצמה קבוצת העולים מתימן במעברת חרוצים שבלב אזור השרון.
"בהתחלה התגוררנו באוהלים, אחר כך בפחונים, כך שסבלנו מקור בחורף ומחום בקיץ. בהמשך הצטרפו אלינו גם עולים מעיראק, מפרס ומטריפולי. הרעיון היה להביא אותנו כפועלים בחקלאות, בעיקר עבור המשקים העשירים של בני ציון. היינו קוטפים הכל, תפוזים, גזר, צנון, עגבניות - כל מה שגידלו. חלק עבדו גם במשק הבית בבני ציון", מספר סעדיה.
בשנת 1957 החלה בניית בתי השיכון, והעולים הועברו מהמעברה אל בתי האבן הקטנים שבסוף נרכשו על ידם ובחלקם הם מתגוררים עד היום. בנוסף קיבלה כל משפחה כדונם של אדמה עבור משק עזר. "בהמשך", מספר סעדיה, "לקחו לנו את משקי העזר והיום יש את הבית והמגרש שעליו הוא בנוי".
ברבות השנים עסקי החקלאות הלכו והידלדלו ואת מקומם תפסו עסקי הנדל"ן. בשנים שחלפו נרשמה עלייה משמעותית בביקוש למגורים ביישובי השרון - בראש ובראשונה ביישובים בני ציון ובצרה, שסומנו כיישובי איכות על ידי עשירי ישראלי, בין היתר בשל שטחי המשקים הגדולים שבהם. בני ציון שליד חרוצים הפך לפינה הכפרית של עשירי ישראל וניתן למצוא בו, בין היתר, את ביתם של האישה העשירה ביותר בישראל שרי אריסון, של יזם אתרי ההימורים נועם לניר ושל בניו של יולי עופר, ליאורה עופר ואחיה דורון.
"ביחס לבני ציון ובצרה, חרוצים עוד נחשב למקום שניתן להשיג בו בתים במחירים שפויים. הנכסים בחרוצים הם גם צנועים יותר", מספרת גילה גומא מתיווך אל הנכס בשרון. עם זאת בשנים האחרונות, כתוצאה מעליית מחירים כללית ביישובי השרון ומהיצע דל של נכסים למכירה, הורגשו עליות מחירים משמעותיות גם בחרוצים. כך, למשל, מגרש של 800 מ"ר, שעליו בית פרטי בשטח 150 מ"ר, נמכר כיום בכ-3.5 מיליון שקל - לעומת כ-2.7 מיליון שקל ב-2007. ובכל זאת, הפער בין בני ציון לחרוצים נשמר: שם מחיר בית בהרחבה על מגרש של חצי דונם מגיע כבר לסכומים של עד 6 מיליון שקל.
"לנו זה טוב שמחירים עלו, אבל בגלל המחירים הגבוהים לילדים שלנו אין כיום אפשרות לגור ביישוב", טוען סעדיה, אב ל-6, "הכל יקר מאוד, ובשנים האחרונות באו הרבה אנשים חדשים - הם הורסים את הבתים הישנים עד הייסוד ובונים וילות גדולות.
מי שחולף על פני צומת הכפר הירוק ומביט מזרחה, יראה כיום את איצטדיון הטניס של רמת השרון מזדקר מבין השדות. על אותם שדות - מול הפנימייה החקלאית "הכפר הירוק" - הוקמה בתחילת שנות ה-50 מעברת הכפר הירוק. המעברה, שהשתרעה עד צומת מורשה, קלטה כ-6,000 עולים - מספר הגדול פי 4 ממספר תושביה של רמת השרון באותה העת.
כשהיתה בת 4.5, הגיעה למעברה תקווה בלש, שעלתה עם משפחתה מעיראק ב01950, וכיום היא מנהלת המרכז הקהילתי בשכונת מורשה בעיר. "אל המעברה הגענו אחרי שהיינו במחנה המעבר בבית ליד. 10 נפשות, כולל סבתא שלי. בחודשיים הראשונים התגוררנו באוהלים ואחר כך בבדונים (מבנה דמוי צריף עשוי בד - ע.א) של שני חדרים, ממש בקצה הדרומי של המעברה. אני זוכרת שמעבר לגדר של המעברה היה הבית של משה דיין בשכונת צהלה", היא מספרת.
חלק גדול מיושבי המעברה היו עולים מעיראק, עליהם נוספו גם עולים מפרס, כורדיסטן, טריפולי וכן יוצאי פולין ורומניה. בדומה למעברות אחרות, הפרנסה התבססה על חקלאות ועבודה במפעלים של הדר יוסף. "למרות החיים הדלים, אני נזכרת בגעגועים בתקופה הזו", מספרת בלש, "במעברה עצמה היו ממש חיי קהילה - חנויות מכולת, שוק ואפילו מועדון לילה היה שם. בשבתות היינו מתפלחים לבריכה של הכפר הירוק".
כבר ב-1953 החלו בהקמת יישובי קבע לעולים, ובשנת 1957 חוסלה המעברה סופית. בלש, כמו עיראקים רבים יוצאי המעברה, שוכנו בשכונת מורשה. "קנינו את הבית עם משכנתה, שילמנו 1,000 לירות וחתמנו חוזה עם משרד השיכון", היא נזכרת. אלה היו בתי צנועים על מגרשים של כחצי דונם, ועד היום מתגוררות משפחות רבות בשכונה, שמחירי הבתים בה נסקו מאז.
השדות הירוקים שבהם שכנה המעברה, בתפר שבין תל אביב ורמת השרון, לא צפויים להישאר עוד שנים רבות. במרץ 2009 אושרה תוכנית להקמת רצועת נופש על פני המתחם, המשתרע על כ-3,500 דונם. התוכנית כוללת הקמת פארק מטרופוליני גדול שישתלב עם מרכז הטניס, גנים בוטניים, שבילי הליכה, מסלולי רכיבה על אופניים ומתחמי פעילות ספורט ומחנאות, מרכז אקסטרים לבני נוער ועוד. בנוסף, התוכנית מאפשרת להקים במתחם כ-6,000 דירות מגורים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם