עו"ד של המעסיקים העשירים ראש בראש מול עו"ד שלוחמת למען העובדים
פרויקט מיוחד: לכבוד 1 במאי הפגשנו את ארנה לין ונחום פינברג - שני הקצוות האידיאולוגיים של שוק העבודה - לשיחה על מצב העובדים בארץ. מתברר שגם מחוץ לבית המשפט הם מתקשים להגיע להסכמה
לין נפרדה לפני 7 שנים ממשרד זליגמן, שבו היתה שותפה, ופתחה משרד משלה המונה כיום 17 עורכות דין. פינברג הוא בעל המשרד הגדול בארץ לדיני עבודה, המונה 27 עורכי דין ומייצג את הגופים הגדולים במשק. שניהם מעסיקים בעיקר עורכות דין כי הן טובות ונאמנות יותר, לדבריהם, וזה הדבר הכמעט יחיד שהם מסכימים עליו. פינברג, אגב, לא יודע כמה מרוויחה המזכירה במשרד שלו; בעצם, הוא גם לא יודע כמה מרוויחות עורכות הדין. לין מסרבת להתרגש מזה: "הוא יכול היה לדעת, אבל הוא בהחלט לא חייב".
לין ופינברג מתכתשים ביניהם כבר שנים רבות בבית המשפט וגם מחוץ לו בנושא זכויות עובדים ומעסיקים. לא יהיה זה מופרז להניח שכמה ממהלכיהם השפיעו על תלוש המשכרות של רבים במשק, הן במגזר הציבורי והן בפרטי. הדיכוטומיה בין השניים מתגלה כבר בשאלה הראשונה.
מעמד העובדים עלה או התדרדר, לדעתכם, עם השנים?
לין: "קראתי היום את 'דוח אדוה', המדבר על ירידה של 15% בהכנסות השכירים. הוא מצטרף לדוח בנק ישראל לגבי הפגיעה בכוח העובדים. אין ספק שמי שסבל יותר מהמשבר הכלכלי הם כמובן העובדים, ולא בעלי ההון. העובדים ספגו קיצוצי שכר ותנאים וגם פגיעה בהתארגנות. מעניין שהמעסיקים אף פעם לא תופסים את הקיצוצים קונספטואלית כהלוואה של העובדים לחברה אלא כהפחתת שכר, שכדי לתקן אותה העובדים צריכים לנהל משא ומתן מחדש על העלאת שכר, גם כשהחברה חוזרת למסלול תקין".
פינברג: "אני דווקא חושב שמעמד העובדים עלה במשך השנים. אבסולוטית, העובדים לא נשארו מאחור. היום לכל עובד יש מכונית והוא לא חושב שזה מותרות. מי היה חולם על זה פעם? היו לנו דירות 3 חדרים והיינו מבסוטים. היום זה נחשב מעט".
לין: "לא נכון למדוד את זה לפי הפרמטרים האלה. עובדי השירות הציבורי, למשל, כבר אין לאן להוריד את שכרם, ואני לא מדברת על עובדי בנק ישראל. תחילת השקיעה הנראית לעין של מעמד העובד בישראל היתה ב-1995. עד אז 85% מהמשק היו מאורגנים, אבל לאחר שחיים רמון הפריד את ההסתדרות מקופת חולים כללית, חל כרסום במספר החברים בהסתדרות, ואני חושבת שהיום כ-15% בלבד מאורגנים בה".
"עכשיו, בתקופת עופר עיני, המספר מתחיל שוב לעלות. ההסתדרות מתעוררת בכמה מובנים. ראשית, בכוח הפוליטי הרלוונטי שלה. עיני רותם את השפעתו במפלגת העבודה לטובת העובדים, ויש שינויים גם בהסכמים הקיבוציים. שנית, החלה הקמת ארגוני עובדים נוספים, כמו 'כוח לעובדים'".
פינברג: "זה לא עשה כלום, הם רק העירו והרגיזו את האריה".
לין: "נכון. האריה נם לו בשקט - ואז עברו כמה זבובים והעירו אותו. היה חם, 40 מעלות, אז הוא התנער מרבצו וניער את הרעמה שלו. אבל זה גרם להסתדרות להקים עכשיו אגף חדש בראשות עו"ד שי תקן, אגף התארגנויות עובדים. יש התקדמות גם בתיקוני חקיקה, וההסתדרות הסדירה את חובותיה".
פינברג: "לכך יש להוסיף את הירתמותם של חברי הכנסת שלי יחימוביץ' וחיים כץ, ולא נשכח את הגיבוי הכמעט מוחלט שנותנים היום בתי הדין להתארגנויות, כך שמעמד העובדים נמצא בעלייה".
לין: "ההתעוררות של ההסתדרות מתבטאת גם בצירוף קבוצות חדשות, כמו העוזרים המשפטיים".
פינברג: "נגרם להם עוול, הם עובדים 11-12 שעות ביום. לדעתי, לשכת עורכי הדין צריכה להגן עליהם".
באיזה תחום מעמד העובדים הכי נחלש?
לין: "ללא ספק תחום העיתונות, שנפגע בצורה נוראית. אני אומרת את זה כסגנית ראש מועצת העיתונות. 9 מתוך 10 מומחים לדיני עבודה יגידו לך את זה. למעשה, נחום ועמוס שוקן הם האחראים למעמדם האיום של העיתונאים כיום, והעובדה שהעיתונאים הם לא אחת מקבוצות העובדים החזקות
פינברג: "אני לוקח את זה כתעודת כבוד, משום שבעבר חלק מהעיתונאים כלל לא היו עובדים - הם קיבלו משכורת ולא עשו כלום. אני זוכר עיתונאי שבמשך 3 שנים לא כתב מילה, ואי אפשר היה לפטר אותו. היו עורכים שלא הכניסו אף כתבה של עיתונאי מסוים, ואי אפשר היה לפטר גם אותו".
לין: "אז העיתונאי אשם בכך שהעורך לא הכניס את הכתבות שלו?".
פינברג: "היו עשרות כאלה".
לין: "המטוטלת של מעמד העובד בעיתונות נמצאת כיום בתחום הנמוך ביותר שלה. מדינת ישראל, המו"לים ומועצת העיתונות חייבים לחזק את מעמד העיתונאים, אחרת לא תהיה לנו עיתונות. תראו מה קורה כבר עכשיו: נחום, תחשוב על המקצוע, הוא לא קיים - העבירו המון לפרילנסרים".
פינברג: "התחום כולו נחלש, לא רק מעמד העובדים בו. העיתונות הכתובה לא יכולה לשלם היום את מה ששילמה פעם, ואני לא מדבר על ישראל היום".
בואו נדבר על זכות העובד לפרטיות. כבר שמענו על מעסיקים שנכנסים למיילים.
פינברג: "היו מחלוקות בעניין, אך זה הוסדר בחקיקה ובפסיקה. היום אי אפשר בכלל להיכנס לענייניו הפרטיים של העובד, גם לא באזהרה. בנושאי עבודה אפשר להיכנס, עם מגבלות: למשל, רק אם מתעורר חשד ספציפי כלשהו. אם המעסיק רוצה לדעת איפה נמצא העובד, מותר לו לברר זאת באמצעות איתוראן בשעות העבודה בלבד".
לין: "אני בטוחה שנחום מזהיר מעסיקים עד הפרט האחרון".
פינברג: "פעם תפסנו במקרה מייל של עובדת מצטיינת ומוערכת, שנשלח בטעות לנמען אחר. היא כתבה לחברה שלה בחו"ל דברים איומים על מקום העבודה. כמובן שלא פיטרנו אותה, לעובד מותר לחשוב מה שהוא רוצה".
לין: "העניין גם מוסדר בהסכם קיבוצי".
פינברג: "אבל הבנקים לא נכללים בו, ובמסגרת ניהול סיכונים מותר להיכנס למייל. למשל, לעובדים אסור להמר ממקום העבודה. אם המעביד חושד, מותר לו להיכנס רק למיילים רלוונטיים, ובבית הדין הוא יצטרך לפרט על סמך מה התעורר אצלו החשד".
מה אתם חושבים על התארגנויות העובדים בימינו?
לין: "זו היתה שנת התארגנות העובדים".
פינברג: "אני מסכים".
לין: "תוקן סעיף 33 לחוק ההסכמים הקיבוציים, שהפך לחוק את מה שבית הדין קבע בפסיקה עד כה - יש זכות התארגנות. יכול לשבת עובד בחברת היי-טק ולארגן את העובדים, ויש לו הגנה מפיטורים. יש המון דוגמאות להתארגנויות מהתקופה האחרונה: עובדי גן המדע, סינמטק ירושלים, ויטה פרי גליל, אקרשטיין, הוט, כ.א.ל ועוד. זה לא היה טריוויאלי".
פינברג: "זה כן היה טריוויאלי".
לין: "זה קורה כי הארגונים מתעוררים".
נחום, איך המעסיקים מקבלים את זה?
פינברג: "בהנחה שיש להם ארגון יציג, אז בבקשה; אבל בגדול הם מגיבים קשה. אותם ארגונים שיכורי כוח, הם לא מבינים את המגבלות שלהם. הם לא מבינים את הפרשנות הנכונה של החוק - הם חושבים שאלוהים גדול".
לין: "יש להם כוח? הם רועדים מפחד!".
פינברג: "תראי את הוט. באו מהסתדרות העובדים הלאומית ודרשו להיכנס. כשלא נתנו להם, הם כמעט הרביצו מכות, ובית הדין נתן להם בראש וזרק אותם מכל המדרגות. כך גם בבנק המזרחי. בית הדין מדבר על פרטיות וצנעת הפרט. אם ארגון עובדים רוצה להיכנס למקום עבודה, עליו לתאם זאת עם המעסיק. המעסיק לא צריך לתת לו להסתובב חופשי".
לין: "אם אסור לו להיכנס למקום העבודה, איך אני כעובד אדע שיש ארגון?".
פינברג: "לכל ארגון יש מקומות מפגש משלו. הכניסה למקום העבודה היא בדרך כלל מלאכותית ומביאה לעימותים. קחו למשל את חיפה כימיקלים, שבימי עמיר פרץ הגיעו שם למכות. כעבור 6 שנים עיני, ברוח טובה ובלי להגיע פעם אחת למקום, ארגן את העובדים. כשנכנסים בכוח זה לא טוב".
אז קובעים יום ושעה במקום העבודה ומזמנים את העובדים. אבל דווקא אז עומד בפתח נציג ההנהלה או מנהל כוח האדם ומסתכל מי מגיע לאסיפה. זה לא מרתיע?
פינברג: "לכן אני אומר שאם ההסתדרות רוצה לארגן את העובדים, שתיקח אותם לבית מלון או לכל מקום אחר".
לין: "זה מערים עוד יותר קשיים - זה עולה כסף, כרוך בטרחה והמשמעות היא 'אין כניסה לארגון עובדים'. נחום, תראה את החוק..."
פינברג: "אני מכיר את החוק מצוין!"
לין: "אני מצטטת: 'מעביד לא ימנע מנציג של ארגון עובדים להיכנס למקום עבודה לשם קידום הזכות ולשם קידום ענייני העובדים, זאת בהתחשב בצורכי עבודה ופרטיות'".
פינברג: "ועדיין, הכניסה צריכה להיות לא פרובוקטיבית, כי הקניין הוא של המעביד. למשל, יש לנו מקום עבודה שעובדות בו רק נשים חרדיות, וישנה הסכמה עם הרבנים שגבר לא ייכנס לשם. דווקא השבוע הגיע נציג ארגון עובדים ורצה להיכנס. הוא איים להגיש תלונה שתעלה למעסיק 200 אלף שקל. אני ייעצתי להם להעיף אותו לכל הרוחות - יש כניסה מידתית. אם הוא יקבע שעה בחדר האוכל, זה לגיטימי; להסתובב במקום העבודה - לא. בית המשפט אומר שלמנהל בדרגת ראש אגף ומטה מותר לעמוד ליד התכנסות כזאת".
לין: "כמו שדורשים מנציג עובדים להיכנס באופן לא פרובוקטיבי, כך צריכה להיות הדרישה גם מהמעביד. הוא לא צריך לעשות שום דבר מאיים. מה דחוף לו כל כך לעמוד בדלת של הכנס ולראות מי נכנס? זה מקום העבודה שלהם. למה שיצטרכו ללכת למלון?".
מה לגבי מקומות עבודה קטנים?
לין: "החוק לא מבחין בין מקום עבודה גדול לקטן. אבל מקומות קטנים הרבה פחות מוגנים, כי הם תלויים יותר בבעל הבית. באופן כללי, אני רוצה להרגיע את המעסיקים שנבהלים מהתארגנות עובדים. אם יש ארגון עובדים אחראי ויש הסכם קיבוצי, זה מקל עליהם: ראשית, כי יחסי העבודה מוסדרים בצורה מובנית; שנית, כי ההסכם הקיבוצי היום הוא לא מה שהיה פעם, להסתדרות יש גמישות. המילים 'הסכם קיבוצי' מפחידות בגלל דברים שכבר לא קיימים; ושלישית, זה ממתן מאוד את יחסי העבודה: כשהכל ברור, העניינים רגועים".
פינברג: "זה נכון רק בתיאוריה. הסכם קיבוצי בהגדרתו פוגע בפררוגטיבה. זה עניין של השקפת עולם, אבל דבר אחד בטוח: הוא פוגע בזכות הניהול של המעביד. אני תמיד נזכר בסיפור של סאיטקס משנות ה-80. החברה נקלעה למשבר וביום אחד פיטרו, נדמה לי, מאות אנשים. אם זה היה קורה לחברה עם הסכם קיבוצי, היא היתה קורסת. סאיטקס השתקמה".
באמצע הראיון הצלם מבקש לצלם את השניים. יש לו רעיון: למה שלא יעשו הורדות ידיים? פינברג נעתר בחיוך, "בתנאי שרואים שאורנה 'מורידה' אותי". ארנה מצידה צוחקת: "נדיבות של מנצחים".
שניהם שועלים ותיקים בתחום, מכירים זה את זה כבר שנים רבות ורגילים לנהל תיקים זה נגד זה.
מדי פעם הם לא מתאפקים וגולשים לדבר על תיק כלשהו, מתווכחים על פרשנות פסק הדין. בכלל, הם נשמעים לעתים כמו זוג נשוי. ארנה רצינית, מדברת בלהט על עקרונותיה, מוכיחה את דבריה בחוק ובפסקי דין; פינברג יורה חזרה אבל בעיקר מתבדח בציניות במטרה להכעיס.
כאשר הם נשאלים מה דעתם על מקומות עבודה שמספקים לעובד "מעטפת חיים" כך שהוא כלל לא צריך לצאת החוצה - כמו גן לילדי העובדים או הקרנה של משחק כדורגל במשרד - פינברג מתלהב: "מצוין, מה רע?". לין מתעצבנת: "זה כלוב של זהב. ברגע שהעובד יסתכסך עם הממונה וירצה לעזוב, כל החיים שלו ישתנו - הוא אפילו יצטרך להוציא את הילד מהגן!". פינברג ממהר להכריז בחיוך: "נראה לי שאני הולך לפתוח גן במשרד".
אבל לא הכל צחוק. שני היריבים הוותיקים, שתהום שלמה של אידיאולוגיה מפרידה ביניהם, חוזרים מהר מאוד לפסים רציניים.
לין: "אני רוצה לדבר על תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התיקון של שלי יחימוביץ', שמטרתו להסביר את תלוש המשכורת".
פינברג: "הוא לא שינה שום דבר מהותי".
לין: "צודק, הכל קיים. מה שלי עשתה? כעת יש סנקציות פליליות והתחיל לובי של אכיפת חוקי עבודה. יחימוביץ' לא חשבה שהתיקון של התלוש יעשה פתאום מהפכה בחברות ההיי-טק. אבל מה עם משרדי עורכי הדין הגדולים, למשל? יש שם היום 200 איש, זה כמו מפעל. מישהו בכלל חשב לעבוד שם לפי חוק שעות עבודה ומנוחה? הרי במשרדים הגדולים עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה, ועד היום הם לא מבינים את חובותיהם לעובדים".
פינברג: "זה לא מדויק, הם מבינים".
לין: "עד שלא ידפוק להם בדלת מפקח של משרד הרווחה, הם לא יבינו".
פינברג: "כבר דפק. קחי משרדי רואי חשבון גדולים: יש מתמחים שרוצים לעבוד יומיים בשבוע ובימים אלה לתת 12 שעות כדי למלא את המכסה. מהתיקון של יחימוביץ' צריך להוציא אוכלוסיות מסוימות. ישנו, למשל, פסק דין המאפשר לנשים לצאת מוקדם מהעבודה. בא אליי גבר במשרד ואמר: 'גם אני רוצה', ונתתי לו. לא היתה לי ברירה".
לין: "השוק מתחיל להבין את הסכנה שבאי שמירה על זכויות העובדים. לצערי, זה לא מתוך הבנה של זכויות העובדים אלא מתוך הפחד מסנקציה פלילית".
פינברג: "אני משלם שעות נוספות גלובליות. הבעיה היא במשרדים קטנים, שבהם יש עורכי דין שמרווחים שכר מינימום ואז אי אפשר לתת שעות נוספות גלובליות. במשרדים כמו שלי ושל ארנה, שעורכי הדין בהם מקבלים לפחות 10,000 שקל, אין בעיה".
לין: "הרושם שלי הוא שהמשרדים שלנו, רואי החשבון וחברות ההיי-טק עדיין לא עובדים לפי תיקון 24. קשה מאוד להחליף את הראש. יש לי חבר מהולנד שסיפר לי ששם אם אתה ב-6 בערב לא משחק עם הילדים שלך על הדשא, למחרת בעבודה יסתכלו עליך בעין עקומה. לצערי, אצלנו זה עדיין לא ככה".
פינברג: "משרד העבודה נתן תקציב גדול לאכיפה, אבל צריך ליצור גם רמות של אכיפה - צריך רמת הרתעה של עיצום כספי".
לין: "עורכות הדין הצעירות במשרד שלי, ששואפות להתקדם ואין להן משפחה, רוצות לעבוד עוד שעות. כשהגבלתי להן את השעות הן כעסו. זה אמיתי".
פינברג: "ארנה, בחייך, גם לי יש פה עורכות דין צעירות. הבת שלי עובדת פה, ואני רואה איך היא עובדת מהבית".
לין: "הגבלת שעות העבודה מונעת שחיקה. זה בולט במיוחד בעריכת דין: אנשים רוצים גם חיים, לא כמוני וכמו נחום. הם רוצים איזון".
פינברג: "חקיקת העבודה היא בחלקה פוליטית. למשל, חוק שעות עבודה בקשר לשבת. סטיב אדלר (ראש בית הדין הארצי לעבודה - ע.ש.א) כבר אמר שזה חוק ארכאי, ואדגים: בגרמניה חישוב השעות הנוספות של עובד, תשבו טוב, נעשה לפי ממוצע כל שנות העבודה שלו או מדי כמה שנים, לפי ההסכם הקיבוצי. כלומר בשנה מסוימת הוא יכול לא לעבוד בכלל. זה מתאים מאוד להיי-טק. היום אם בחור רוצה לעבוד 3 ימים רצופים ואחר כך לנוח 3 ימים, המעביד לא יכול לאפשר לו זאת".
"מה, אני לא עבד בחליפה? בשדה המשפטי הקיבוצי, המעבידים בנחיתות. כתבי הטענות בבית הדין מוציאים אותם כמו שד עם קרניים. כל הזמן 'חוסר תום לב, חוסר תום לב'. יש הצעות חוק שאיבדו את הצפון: למשל, להכניס חברי כנסת למקומות עבודה. נו, באמת. אם יהיה חבר כנסת אחד שבאמת יבדוק, כל יתר ה-119 יעשו מזה תעמולה. אין מה לעשות, המון חברות היום הן רב לאומיות, ומי שעובד עם אמריקה צריך לעבוד בלילה".
לין: אין ספק שהמאה ה-21 הביאה לנו נוחות טכנולוגית אבל הפכה אותנו לעבדים. ועדיין, אין סיבה שלא לאזן בין העבודה לחיים. נחום ואני אולי מכורים - אבל בטח לא צריך לכפות את זה על אחרים".
פינברג: "בכל בוקר כשאני מתייצב ב-6 בחדר הכושר אני שואל את עצמי: 'מה עשיתי רע למישהו? למה אני לא יכול לבוא ב-7'?".
אז למה אתה לא בא ב-7?
לין: "כי ככה הוא בנוי. הדור הצעיר מלמד אותנו על איזון - הם רוצים גם לעבוד וגם לחיות. עובד כזה יהיה עובד טוב יותר".
מוסרי לפטר עובדים בני 50?
פינברג: "מה כל כך נורא? הרי מעביד מפטר את מי שלא טוב לו. ארנה כבר עברה את ה-50 ואני בעוד שבוע אהיה בן 66. אני לא חושב שאם הייתי שכיר היום היו מפטרים אותי".
לין: "הפליית הורות והפליית גיל עדיין קיימות. המעסיקים לא מבינים איזה נכס יקר הוא עובד ותיק, כמובן בהנחה שהוא עושה את עבודתו. כמו שהכוהנת הגדולה של דיני העבודה, פרופ' רות בן ישראל, אמרה: גיל הפרישה לא צריך להיות גיל כרונולוגי, אלא גיל ביולוגי. יש כאלה שבגיל 50 לא מתפקדים, ויש כאלה שבגיל 68 עובדים מצוין".
פינברג: "שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון בגיל 80 פלוס עדיין ניהל את המוסד לבוררות ביד רמה. ויש את שמעון פרס. אבא שלי בגילי כבר היה בפנסיה".
אתם תומכים בהגבלת שכר הבכירים?
פינברג: "לא בחקיקה. אם ימצאו מנגנון איזון, בסדר. ההגבלה צריכה להיות דרך האסיפה הכללית של בעלי המניות בכל חברה".
לין: "הדרך לרסן את שכר הבכירים איננה דרך הכיס שלהם, אלא דרך יצירת ממשל תאגידי נכון. מנהלים צריכים שתהיה להם אחריות לחברה - אסור לתת להם בונוס או להעלות את שכרם בכל שנה באופן אוטומטי".
פינברג: "למה לא?".
לין: "צריך לקשר בין הביצועים לגמול ולתגמל על הדלתה של הביצועים. אחרת מה קורה? קחו את מפעל הפיס: התקציב שם היה בלתי מוגבל, אז המנכ"ל יכול היה לקחת. הון החברה לא צריך להיות האינדיקציה לתגמול הבכירים, אלא מה אתה כמנהל עשית כדי לקדם את החברה. יש בעולם מדדים מדויקים לשם כך, ולכן לא צריך חוק שמגביל עד פי 50".
פינברג: "עוד מעט ועדה ציבורית גם תקבע מי יהיה המנכ"ל. בדיוק בשביל זה יש משא ומתן. המנכ"ל אומר: 'אתם רוצים אותי? אלה התנאים שלי'. הבעלים רוצה שהעסק שלו יצליח וכך מנכ"לים טובים מקבלים את מה שהם רוצים. בחוזה טוב אחד שבכיר עושה הוא חוסך לחברה הרבה כסף".
לין: "גם אחרי שמסדירים את הממשל התאגידי, השכר צריך להיות מידתי".
פינברג: "צריכה להיות נורמה חברתית, שאדם יתבייש ללכת ברחוב עם הסכומים שהוא מושך מהחברה. השינוי צריך לבוא מהרחוב".
לין: "זו האחריות של בעלי המניות והדירקטוריון. למה צריך ללכת לקיצוניות?".
נחום, איפה היום המעבידים דופקים את העובדים?
פינברג: "בקבוצות החלשות. רק עכשיו מתחילה חקיקה מתאימה".
לין: "החקיקה מצוינת, אם רק יבצעו אותה. הבעיה מתחילה במקומות שהחקיקה לא נאכפת בהם, כמו קבלני כוח אדם. יש מעמד שלם של פרילנסרים שלא הוסדר".
פינברג: "אני חושב שדופקים את העובדים כשלא מתאימים את החקיקה לשנות האלפיים. לדוגמה, משפחה שהילד שלה לומד אבל צריך לעזור בפרנסה - אסור לו לעבוד בשבת. אולי הוא רוצה ללמוד כל השבוע ובסוף השבוע לעבוד בבורגראנץ'? הוא לא יכול. חייבים להגמיש את החוק, אבל בגלל הפוליטיקה זה לא קורה. גם כל התיקונים האחרונים בחוק עבודת נשים - כמה מעביד יכול לקחת על עצמו?".
לין: "מה לא בסדר? איזו בעיה יש לך עם זה? תסביר לי, אני לא מבינה".
פינברג: "יש פסק דין של בית הדין הארצי, שלפיו צריך לעזור לנשים לצאת לעבודה. קיים חוק שוויון זכויות בעבודה, יולדות מקבלות זכויות יתר...".
לין: "זו זכות יתר שקבועה בחוק, והיא קיימת כי עדיין לא הגענו לשוויון".
פינברג: "כל החקיקה הזאת פוגעת בנשים, כי היא ממקדת את המעבידים בדברים בהם כרוכה העסקת אישה".
לין: "החקיקה הזאת לא פוגעת בנשים בכלל! הרי במשרד שלך אתה מעסיק נשים. בקרוב אי אפשר יהיה להסתדר בלי נשים בשום מקום".
פינברג: "את ואני לא המעסיקים הטיפוסיים. מעביד קלאסי, אם יעמדו מולו גבר ואישה בעלי אותם נתונים, הוא יעדיף את הגבר. לכי תסבירי למעסיקים שנשים יולדות פעמים ספורות בחיים, בעוד שגברים הולכים למילואים בכל שנה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם