שמח בכנרת: על המציאות המוטורית-כלכלית בשלולית הלאומית
מדי שבת מתמלאת הכנרת באופנועי ים, סירות מנוע וגלשנים. מאות המשתתפים באחד התחביבים היקרים בישראל לא מהססים להשקיע עשרות ומאות אלפי דולרים באופנוע הים הכי מהיר ובסירה הכי "שופוני"
בסופי שבוע, בעיקר בשבתות קיציות, מתמלאת הכנרת במספר עצום של סירות מנוע ואופנועי ים. מי שלא נהנה מהשיט המהיר בהם, עלול להיפגע מעצם קיומם: לא רק שהם שטים מהר, הם גם מתעקשים לעשות את זה בקרבת החופים, כאילו שאם לא רואים אותם אין בכלל טעם להשקעה העצומה. ובכל זאת, כאשר צוללים לעומקם של דברים מתגלה מציאות מוטורית-כלכלית מעניינת.
כדי לסקור אותה זימנו שניים מ-3 הכוחות הפועלים בתחום הספורט הימי בישראל ליום של שיט וסקר חופים: חברת אקווה מרינה, אחת היבואניות הגדולות של סירות ממונעות ויאכטות לישראל, ציידה אותנו ברבי החובלים אדווין וספן (במלעיל) ובסירת ספורט מדגם מאליבו Wakesetter 23 LSV; חברת עופר-אבניר, ששולטת בשנים האחרונות בשוק אופנועי הים בישראל, ציידה אותנו באדמירלים רווה וליאור, בסירת ספורט סי-דו Wake 230 ובאופנוע ים סי-דו IS־RTX. יחד הפלגנו באחד מימי אמצע השבוע הרגועים כדי לבחון את החופים העיקריים ואת הפעילות המוטורית באגם.
העונה החמה בכנרת, תרתי משמע, מתחילה עם החופש הגדול - למרות שפתיחת עונת השיט בכנרת מוכרזת מדי שנה כבר בחג שבועות. בשבת טיפוסית יוצאות לאגם 100-150 סירות, כשעל כל אחת מהן לפחות משפחה אחת. אורכן של רוב הסירות 7-8.5 מטר והן מיועדות ל-7-15 נוסעים.
תנאי מזג האוויר מכתיבים את אופי הפעילות: בבוקר הים רגוע ומהנה; בצהריים, בין 12:00 ל-14:00, מתחילה רוח מערבית, שמעלה את גובה הגלים ומחזירה את רוב המבלים אל החופים. לפיכך רוב "שייטי השבת" משתדלים להגיע מוקדם. הם מבלים באגם עד הצהריים - חלקם בספורט ימי ואחרים ברחצה, באכילה או בהאזנה למוזיקה שבוקעת ממערכות הגברה רבות עוצמה שמותקנות על גבי הסירות. רוב הסירות שיוצאות אל האגם פועלות במשך 3-4 שעות בשבת ממוצעת, כאשר כל שעת מנוע מכלה 7-25 ליטר דלק. חלק מהמשפחות מתחילות את היום במשיכת "סקי", ולאחר שבני המשפחה מתעייפים, הסירות שטות בדרך כלל אל אחת מנקודות העגינה, שבהן מבלים "אנשי הסירות" עם עמיתיהם מסירות אחרות.
רוב בעלי הסירות הפעילות שייכים ל"גרעין קשה" של מי שעוסקים בשיט בכנרת לאורך שנים, ורבים מהם מתאפיינים בסינדרום ה"שופוני": הם נוהגים להתחדש בסירה חדשה מדי שנתיים-שלוש ומשקיעים לא מעט כסף באבזורה. מקורבים לנושא טוענים כי התופעה יוצרת מתח ותחרותיות בין בעלי הסירות - ונחשבת לאחד ממקדמי המכירות המובילים באגם הקטן: גם יצרני ויבואני הסירות מכירים את הנטייה הזאת ומשתדלים להוסיף חידושים ושכלולים בכל דגם חדש.
מקורבים לענף נוהגים לחלק את בעלי הסירות ל-3: הקבוצה הראשונה מתעסקת בעיקר בהספקי מנוע, בשדרוג מערכות שמע ובמיני תוספות ואיבזורים. הקבוצה השנייה, שלדברי המקורבים גדלה בהתמדה על חשבון הקבוצה הראשונה, היא של מי שעוסקים בספורט ימי לסוגיו ברמות שונות של מקצוענות. קבוצה שלישית, שלא כולם מסכימים שהיא קיימת, כוללת את "אוהבי הים" - אנשים שאוהבים לבלות בכל סוגי המים, מתוקים או מלוחים, ועם כל דבר שצף - מגלשן גלים ועד יאכטה מפרשית.
הרושם הראשון הוא שאחזקת סירה בכנרת אינה תענוג זול. כמו בשוק הרכב של שנות ה-80, מחירי הסירות נקובים בדרך כלל בדולרים. סירת מנוע חדשה עולה 30-130 אלף דולר, ויש כמובן גם יקרות יותר: שני בעלי סירות רכשו בשנתיים האחרונות את מה שנחשב ל"בנטלי" של עולם הסירות - "קובלט 276", שמחירה 180 אלף דולר. כל הסירות שנמכרות בישראל מיוצרות בצפון אמריקה, ו-4 המותגים השכיחים ביותר כיום בקרב הסירות החדשות הם ביי-ליינר, סי-ריי, מאסטרקראפט ומאליבו.
בעונה טובה, טוענים בענף, ערך הסירות צונח במקביל לשוק הרכב: 15% בשנה ראשונה ו-10% בכל אחת מהשנים הבאות. הבעיה היא שכבר לא מעט שנים בכנרת לא היתה "עונה טובה". "לא כיף להגיע לכנרת ולראות את מצבה", אומר אדם שמצוי בסצינת האגם כבר יותר משני עשורים, "וכשהמפלס נמוך, לא מעט אנשים בוחרים פשוט לא להגיע לכנרת. בעונה כזאת מחירי הסירות עשויים להיחתך ב-30%-40% ואפילו ב-50%". לדברי ספן, "סירה ממוצעת וחדשה יחסית מאבדת בכל שנה כ-10,000 דולר מערכה". בעלי סירות אחרים טוענים שירידת הערך גדולה אף יותר.
רבים מבעלי הסירות מנצלים אותן לייעודן העיקרי: שיט מהיר במים רגועים. הבעיה היא שאם שטים מהר, האגם נגמר מהר. כדי להמחיש כמה קטן הוא עולמנו, שלחנו את אלן כץ - ימאי בהשכלתו וחובב אתגרים במהותו - כשהוא רוכב על אופנוע ים מסוג IS־RTX מחוף עין גב אל חופה של טבריה ובחזרה במלוא המהירות.
עד שיצאנו לניסוי כבר הגיעה שעת צהריים, והרוח המערבית החלה לערבל את מימיה של טבריה. אך למרות הקושי עמד אלן במשימה בתוך פחות מ-9 דקות, כלומר 4.5 דקות בממוצע לכל כיוון. רוב סירות המנוע אמנם פחות מהירות מאופנוע הים הזה, אבל גם להן לא נדרש זמן רב מדי כדי לצלוח את הכנרת לרוחבה או לאורכה, כל עוד תנאי הים מתאימים.
את צמד מגלשי סקי המים הוותיקים שכולנו מכירים החליפו ב-7-8 שנים האחרונות מגלשי ה"וייק-בורד": מגלש בודד שגולש על השובל שמותירה הסירה. הספורט, שהתפתח כשילוב בין סקי מים, סנואובורד וגלישת גלים, קיים בעולם כבר משנות ה-80 אבל צבר תאוצה משמעותית לקראת סוף שנות ה-90.
בעבר הרחוק היו לסירות המנוע מנועים חיצוניים, אולם אלה נכחדו לגמרי באגמים. שני טיפוסי הסירות הנפוצים כיום בכנרת הן סירות בעלות מנוע פנימי ומדחף שמבצבץ מאחור (המכונה
העוסקים בספורט ימי בוחרים בסירות הציר כדי למנוע מגע בין הגולש לבין מדחף הסירה. התפתחות ה"ויקבורד" יצרה ביקוש לסירות שמסוגלות ליצור מאחוריהן גל ראוי לשמו. מתכנני הסירות נענו לאתגר ותכננו סירות שמציבות מאחור את המשקל המרבי על ידי העברתו ממרכז הסירה אל ירכתיה. בסירות המקצועיות נוספו מכלים פנימיים, שניתן למלא אותם במים כדי לקבל תוספת משקל.
סוג נוסף של סירות בעלות מנועי סילון מיובא כיום לישראל רק על ידי סי-דו ועדיין נחשב נדיר יחסית. מנועים כאלה מניעים את כל אופנועי הים, וסירת הדגל של סי-דו - Wake 230 - מונעת על ידי שני מנועים כאלה, שמייצרים 430 כ"ס. למנועי סילון יתרון בולט: אין להם מדחף חיצוני שעלול לפגוע במישהו או במשהו, והן יכולות לשוט גם במים רדודים מאוד. החיסרון הוא שההיגוי מבוצע באמצעות הטיית זרם הסילון, ולכן התמרון של סירות כאלה מדויק פחות ואיטי יותר משל סירות מנוע רגילות.
Wake 230 יוצרת מאחוריה גל ראוי ומצוידת במערכת ששומרת על מהירות שיט קבועה - תכונה חשובה כאשר גוררים סקי. מאליבו Wakesetter, לעומת זאת, מוגדרת"סירת ציר" בעלת מנוע בנפח 5.7 ליטרים מתוצרת אינדמאר (שמבוסס על מנוע של שברולט), המספק 350 כ"ס. המהדרין בוחרים גרסה אחרת של אותו מנוע, בנפח 6 ליטרים, שמבוסס על המנוע של שברולט קורבט ומספק 450 כ"ס.
גם Wakesetter מייצרת מאחוריה גל מכובד, וכדי להגדילו אף יותר היא מצוידת במכלי מים פנימיים. אגב, הטרנד החדש יחסית בכנרת, שלמענו רצוי מאוד להשתמש בסירת "וייק", הוא ה"וייק-סרף" - גלישה על הגל שמותירה הסירה, ללא כבל. כמו גלישת גלים בים הפתוח.
רכישת סירה וירידת הערך שלה הם רק חלקו הראשון של הסיפור; עוד לא הזכרנו את תהליך הוצאת רישיון המשיט - שככל דבר אחר שקשור במשרד התחבורה, הפך גם הוא מסובך מאוד בשנים האחרונות - ואת העלויות הרבות הנלוות לפעילות הזו.
רובן המכריע של הסירות בכנרת מאוחסנות באחד מ-8 חופים עיקריים (ועוד מספר דומה של חופים קטנים יותר או פרטיים), שם גם ניתנים לבעלי הסירות שירותי הורדה והעלאה מן המים ושירותי תחזוקה. עלות האחסון של סירה היא 7,500-8,000 שקל לשנה במרבית החופים, או סכום כפול מזה באחד מהם.
כל סירה זקוקה לטיפול עונתי אחד, שעולה כ-3,000 שקל, ובדרך כלל גם לטיפול קטן שנדרש בכל 50 שעות עבודה ועולה כ-800 שקל. "רישיון הרכב" (כושר שיט) של הסירה עולה כ-1,000 שקל בשנה, והביטוח עוד כ-5,000 שקל. עלות הדלק ביום שיט טיפוסי היא 150-600 שקל, ולכך יש להוסיף את עלות הנסיעה לכנרת, שיכולה גם היא להגיע לכ-500 שקל ממרכז הארץ.
שייטים לא זהירים או לא מנוסים צריכים להביא בחשבון גם תאונות ואת עלויות התיקון שלהן. מי שעוסק בגלישה ישלם 2,500-3,000 שקל נוספים עבור הווייק-בורד או הווייק-סרף, 300-500 שקל עבור חליפת גלישה ו-300-400 שקל עבור חבל גרירה.
אופנה חדשה, שהתפתחה בשנים האחרונות בחלק מהחופים, היא שכירת "בית קיט" (בונגלו או צימר) למשך העונה כולה - דבר שמסתכם ב-1,000-1,500 שקל לחודש. בכמה מהחופים הוקמו בתי קיט כאלה, וכמה מבעלי הסירות רוכשים מהם "עיסקת חבילה" הכוללת חדר ומקום אחסון לסירה לעונה שלמה.
שתי השיטות הנפוצות ביותר להוזלת עלויות התחביב היקר הזה הן "שיטת השותפים", שבה סירה נרכשת על ידי 2-4 משפחות שמחלקות ביניהן את השבתות; או רכישה של סירה ישנה יחסית, שכבר איבדה לא מעט מערכה. מקורבים לנושא טוענים שבאופן כמעט אבסורדי, דווקא סירות שנרכשות על ידי כמה שותפים פועלות בסופו של דבר פחות מאשר סירות שבבעלות משפחה אחת.
גם היקף תופעת השותפים שנוי במחלוקת: יש האומרים שמדובר ב-15%-20% מהסירות, ואחרים גורסים שמדובר ב-30%-40%. לפי ההערכות, כרגע מאוחסנות סביב הכנרת 1,000-1,200 סירות, והחופים הפעילים ביותר הם עין גב, אמנון, גינוסר, גלי כנרת, סירונית, הולידיי אין, תמר ושלדג.
בעלי הסירות נאלצים לחלוק את הכנרת גם עם מאות בעלי אופנועי ים, שחלקם אוהבים מאוד את השובל שמותירות אחריהן הסירות. אחרי הכל, רכיבה על רוב אופנועי הים מהנה מאוד בשעה הראשונה, מהנה למדי בשעה השנייה - ומתחילה לשעמם בכל דקה שחולפת לאחר מכן. קפיצות ומעברים עם אופנוע הים מעל השובל שמותירה סירה, בעיקר סירת וייק, עשויים להפיג מעט את השעמום.
אלא שמשיטי הסירות, במיוחד מי שגורר אחריו גולשים, פיתחו שנאה של ממש כלפי אופנוענים כאלה - בעיקר בגלל החשש שאחד מהם יפגע בגולש שנפל. מקורותינו באגם מדווחים שהעוינות שהתפתחה בשנים האחרונות בין שני המחנות עזה אף מהעוינות של הציבור הרחב כלפי רבים מבעלי אופנועי הים. לטענת בעלי הסירות, רבים מן האופנוענים לא מקפידים על כללי השיט או אפילו לא מכירים אותם, וכמו תמיד ישנו מיעוט של חוליגנים שמסבים נזק לכל האחרים.
עלות הרכישה, התחזוקה והאחסון של אופנועי הים קטנה במידה ניכרת מזו של סירות מנוע - מה גם שרוב האופנוענים גוררים איתם את האופנועים, בניגוד לרוב בעלי הסירות. ובכל זאת, לא מדובר בתענוג זול: מחירי האופנועים נעים כיום בין 60 ל-110 אלף שקל. הדרך השגרתית לעודד מכירות גם בענף זה היא "מרוץ חימוש", שבמסגרתו הספקי המנועים מוגדלים כמעט מדי עונה ומתווספים שכלולים שונים.
סי-דו, למשל, מציעה מנוע בהספק 260 כ"ס בדגם GTX; מערכת מתלים שמפרידה בין גוף האופנוע לבין מושב הרוכב בדגם RTX; ומערכת בלימה חדשה ברוב הדגמים החדשים שלה.
אם מישהו קיבל את הרושם שבכנרת וסביבה קיים אי סדר, הרי שהוא קרוב מאוד לאמת. במשך שנים רבות סבלה השלולית הלאומית מהברדק הישראלי הטיפוסי - תוצאה ישירה מכך שסביב האגם רוחשים 16 גופים ממלכתיים שונים, מהם 5 רשויות מקומיות. החדשות הטובות הן שב-2008 נחקק חוק שמתוקפו הוקם איגוד ערים כנרת - מעין דירקטוריון-על שהוטל עליו לעשות סדר, ולשם כך הוקנו לו סמכויות שונות (אם כי תקציב, כמובן, כמעט אין לו).
איגוד ערים כנרת מקדם, בין השאר, את תוכנית המתאר הארצית 13, שבה יוגדר תכנון מפורט לחופים השונים של הכנרת, כולל השימושים השונים בהם. בחברה להגנת הטבע מקווים ומאמינים שלאחר השלמת התוכנית תיווצר מערכת איזונים נכונה בין כל השימושים והצרכים של הקבוצות סביב הכנרת, שכולן מבקשות ליהנות מן האגם הקטן - אגם שהוא גם נמל. היחיד שיש לנו בארץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם