ארה"ב ואנחנו: שירותי תקשורת עולים לנו ביוקר
פרויקט מיוחד: האוכלוסייה כאן צפופה ומצריכה פחות אנטנות, העובדים הישראלים זולים יותר והערוצים בטלוויזיה הם אותם ערוצים. אז למה לעזאזל אנחנו משלמים הרבה יותר?
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: שם נוהגים אל החופש - פה, מצטופפים במרכז
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: רוכשי הדירות האמריקאים נהנים מיתרון משמעותי
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: ההבדל בין ''מיסיס גורדון'' ל''הצלצול הוא בשבילי''
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: איפה משאירים סכומים גדולים יותר בסופר?
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: שתי משפחות, שתי יבשות
◄ פרויקט מיוחד - ארה"ב ואנחנו: כמה באמת יותר קל לחיות באמריקה?
תת הסעיף הבולט והכואב ביותר הוא סעיף ההוצאה הסלולרית. רמת ההכנסות הגבוהה במיוחד של חברות הסלולר לא מגיעה משום מקום - ומי שמשלם על כך בגדול הוא כמובן הצרכן הישראלי. ביחס לצריכתו של שירות זה, המנוי הישראלי משלם עבור הטלפון הנייד שלו יותר מכל שירות תקשורת אחר. שיעורי הרווחיות החריגים של חברות הסלולר הישראליות מעידים על כשל שוק, אשר מתגלגל כבר שנים לפתחו של הרגולטור.
במשרד התקשורת מודעים היטב לבעייתיות בשוק הסלולר - ובדיוק מסיבה זו מקדם השר משה כחלון רפורמה מקיפה, הכוללת בין השאר החדרה של שחקנים חדשים לשוק תוך מתן הקלות בפריסת הרשת, יצירת תנאי משחק שיאפשרו כניסה של מפעילים וירטואליים והגברת התחרות על ידי קיצוץ חד בדמי הקישורית.
כשכל זה יקרה, הצרכן הישראלי אולי ישלם פחות - ואולי לא. מה שבטוח הוא שמבט מהיר על מה שנעשה בעולם מוכיח שהוראת קבע חודשית גבוהה כל כך אינה כורח המציאות. בשנת 2008 הסתכמה ההוצאה של משק בית אמריקאי על שירותי טלפוניה בכ-357 שקל. במחיר הזה רכשה אותה משפחה אמריקאית הן את שירותי התקשורת הנייחת והן את שירותי התקשורת הניידת. בישראל הקטנה, שתושביה כאמור עניים יותר, ההוצאה על שירותי הטלפון הנייד מגיעה לבדה לסכום כמעט זהה, 330 שקל בחודש, וסך כל עלות שירותי הטלפוניה הוא 467 שקל מדי חודש.
הפערים הללו הם שהובילו בסופו של דבר לכך שתעשיית הסלולר בישראל מהווה 2% מן התוצר - כמעט כפול מגודלה של התעשייה האמריקאית, וגבוה יותר מהשיעור הממוצע במדינות המתפתחות, העומד על 1.8% בלבד.
ההבדלים בין רמות המחירים חורגים מטבלאות האקסל. למעשה, הם כה בולטים שמשתמשים הנסמכים על שירותי חברות סלולר ישראליות ואמריקאיות מצביעים על כך ש"הדיל הישראלי" יקר באופן יוצא דופן. למעוז לאוב, אשר מתגורר ב-5 השנים האחרונות בלוס אנג'לס, יש ניסיון הן כצרכן והן כמועסק בשוק הסלולר, שכן עבד בתפקיד ניהולי בחברת פלאפון. ניסיונו כמנהל מוצרים בשוק הסלולר וכצרכן אמריקאי נותן לו נקודת מבט ייחודית בנוגע לפערי המחירים בין ישראל לארה”ב - שאותם הוא מגדיר "שערורייתיים".
"יש לי שני טלפונים סלולריים ישראליים של חברות שונות", מסביר לאוב. "בראשון אני משלם 70 אגורות לדקה בתוספת דמי מנוי חודשיים של כ-12 שקל, ובשני אני משלם למעלה משקל לדקה. המחיר לדקת שיחה בחברה השנייה היה בעבר נמוך בהרבה, אך לאחר שהסתיימה תקופת ההתחייבות העלתה החברה את המחיר בחדות כדי לנסות לכפות עליי לרכוש חבילה חדשה עם התחייבות נוספת".
לאוב, המבקר תכופות בישראל, מגדיר את עצמו "צרכן כבד של שירותי סלולר". הוא מנוי באחת מחברות הסלולר הגדולות בארה"ב, ומקבל בתמורה סכום השקול ל-190 שקל שיחות ללא הגבלה לכל מספר טלפון אמריקאי סלולרי או נייח. "השיחה היא חינם גם אם בעל המספר נמצא במדינה אחרת בעולם", הוא מוסיף. כך, חבר אמריקאי שטס לפריז עם המכשיר שלו עדיין זמין במחיר אפסי על פי תנאי אותה חבילה. כמעט מיותר לציין כי דיבור ללא הפסקה בטלפון סלולרי של חברה ישראלית יכול בקלות לעלות יותר מ-1,000 שקל.
מהי עלות שליחת SMS?
"אפס. זה כלול".
ומהי תקופת ההתחייבות?
"אין התחייבות".
לדברי מעוז, העלויות של חברות הסלולר הישראליות אמורות להפוך את מחיר דקת השיחה בישראל לנמוך אפילו יותר מהמחיר בארה"ב: "עלויות הפריסה של תשתיות הסלולר בארה"ב גבוהות הרבה יותר מעלויות הפריסה של הרשתות בישראל. זו איננה פונקציה של השטח אלא של צפיפות האוכלוסייה - כמות הישראלים לקילומטר רבוע בישראל גבוהה הרבה יותר מבארה"ב, ולפיכך מספר האנטנות ביחס למספר הלקוחות אמור להיות קטן יותר", אומר מעוז.
לדבריו, "בנוסף לכך, עלות כוח האדם בישראל נמוכה בהרבה מהעלות בארה"ב. עבור חברות הסלולר, המעסיקות עשרות אלפי שכירים, מדובר בפער משמעותי". אך כאמור, פער זה לא בא לידי ביטוי בחשבונית החודשית שלכם.
בדיקה שערכנו ב-3 חברות אמריקאיות מובילות העלתה כי התוכנית שקיבל מעוז אינה יוצאת דופן. ב-T&TA ניתן לקבל תוכנית שיחות ללא הגבלה ב-266 שקל, בחברת MOBILE־T ניתן לרכוש חבילת שיחות בלי הגבלה ב-190 שקל ולהוסיף SMS ללא הגבלה עבור 38 שקל נוספים - אך הן לא מצליחות להתחרות בחברת סלולר בשם קריקט, ששוברת את השוק ומציעה שיחות ו-SMS ללא הגבלה ב-152 שקל בלבד. התוכניות אינן מותנות בהתחייבות,
בחזרה לישראל. ללקוחות המרבים לדבר מציעה סלקום את חבילת "משתלם לבחור", הכוללת 640 דקות ב-288 שקל לחודש, ועלות שליחת כל SMS היא 57 אגורות. פלאפון מציגה את "מדברים חופשי בגדול", הכוללת 400 דקות לכל הרשתות (3,000 דקות בתוך הרשת) וחבילת גלישה בסיסית ב-279 שקל לחודש. את חבילת הדקות הגדולה ביותר הציעו דווקא באורנג', שם מוכנים לספק 1,500 דקות שיחה ב-548 שקל לכל היעדים. התוכנית כוללת התחייבות לחבילת גלישה בסיסית בתשלום, וכמובן - ככל התוכניות הנזכרות כאן - התחייבות ל-3 שנים.
"הבעיה קשורה גם ללקוח הישראלי", מציין אנליסט התקשורת צחי אברהם מבית ההשקעות כלל פיננסים, המבקש להסביר את היעדרותן של חבילות "הכל כלול" מתפריט התוכניות המוצע לצרכן הישראלי. "צריכת הדקות הסלולריות של הלקוח הישראלי היא מהגבוהות בעולם, ובנוסף לכך המנטליות הישראלית עשויה לגרום במקרה של חבילות כאלה לרמות שימוש קיצוניות - אשר יהפכו את העיסקה ללא-משתלמת לחברות הסלולר".
אברהם מציין כי כפי שלא קיימות בישראל מסעדות "אכול כפי יכולתך", כך מתקשות חברות הסלולר - המתבססות עדיין על דקות השיחה כמקור הכנסתן העיקרי - להציע מוצר זה באופן שיאפשר לישראלים שימוש לא-מידתי.
אך לא בטוח שההסבר הזה עומד במבחן המציאות. חברת מריל לינץ', שמפרסמת מדי רבעון דוח מיוחד שסוקר את תעשיית הסלולר בעולם, איננה מספקת אמנם נתונים הנוגעים לאופן השימוש של הצרכן הפרטי, אך הנתונים שהיא חושפת מציגים תמונה שונה: מספר דקות השיחה הממוצע של הצרכן האמריקאי דווקא גבוה יותר ועומד על 814 דקות בחודש, לעומת 340 דקות בישראל. בעוד ההוצאה האמריקאית הממוצעת של שיחות סלולריות עומדת (נכון לרבעון הראשון) על 49.5 דולר למשתמש - הרי שההוצאה הישראלית עומדת על 37 דולר.
המשמעות: למרות שמספר הדקות שהאמריקאי צורך גבוה ב-139%, הרי שהחשבון שהוא מקבל בסוף החודש גבוה רק ב-33%. אם כן, הלקוח הישראלי מרוויח חצי ומשלם כמעט פי 2 על דקת שיחה. מחסור בתחרות וחסמי כניסה לשוק הסלולר הישראלי מנפחים לו את החשבון.
עם זאת, בניגוד לתחומים אחרים כדוגמת שוק המזון, נראה שהמצב בשוק הסלולר צפוי דווקא להשתנות לטובה על רקע תמורות טכנולוגיות ורגולטוריות. המעבר למכשירים חכמים יותר וההורדה החדה של דמי הקישוריות, מובילים בימים אלה לשינויים הן במודל ההכנסות של חברות הסלולר והן באופן השימוש של הלקוחות - שינויים שעשויים להוביל ליצירתו של שוק סלולר ישראלי שיהיה דומה יותר לזה האמריקאי.
"יש מקום לירידת המחיר בישראל, ואנחנו רואים מגמה של ירידת מחירים ברבעונים האחרונים", מציין אורי ליכט, אנליסט באי.בי.איי. "אבל החברות מקבלות פיצוי על הירידה בעלויות של פעילות השיחה המסורתית בשירותים נלווים. ככל הנראה אנו צפויים לראות שינויים בחבילת התמחור, בשעה שהחברות עוברות לשיטה של חבילות הכוללות תשלום קבוע בתמורה לדקות שיחה ללא הגבלה", אומר ליכט.
הוא מציין כי אין ספק שגם בטווח הקצר החיתוך בדמי הקישוריות צפוי להקטין את הכנסותיהן של חברות הסלולר - ולהוביל לשוק זול יותר. עם זאת, ליכט סבור כי החברות עתידות להשתמש במידע שיש להן על דפוסי השימוש של הלקוחות כדי להבטיח כי החבילות החדשות יפגעו בהן במידה מינימלית.
שירות נוסף הנכלל בסל הוצאות התקשורת היא הטלוויזיה הרב-ערוצית. בישראל הקטנה פועלות בתחום זה שתי חברות בלבד: הוט, המספקת טלוויזיה רב-ערוצית על גבי תשתית הכבלים; ויס, המספקת ערוצים דרך הלוויין. טווח המחירים שלהן זהה, והתחברות לחבילה הבסיסית תעלה לכם כ-210 שקל.
במחיר זה זוכים הצופים לשורת ערוצים ישראליים ובינלאומיים, הכוללים את הערוצים 10 ,2 ,1, ערוץ 9 לדוברי הרוסית וערוץ הכנסת, ערוצי סרטים, חדשות וילדים. ככלל, חבילות הבסיס אינן שונות וכוללות כ-36 ערוצים בהוט ו-49 ערוצים ביס.
למעשה, למרות שמדובר במדינות שונות ובתרבויות השונות (במידת מה), הרי שהמגוון הבסיסי המוצע לצופי הטלוויזיה הרב-ערוצית בישראל ובארה"ב דומה למדי, כיוון שחלק גדול מהעושר הטלוויזיוני שהלקוח הישראלי מקבל נוצר למעשה ביבשת האמריקאית וכולל שידורים של רשתות כדוגמת CNN ,MT, ניקולודאון, נשיונל ג'יאוגרפיק ובקרוב גם קומדי סנטרל. המחירים, עם זאת, אינם אמריקאיים או אירופיים - אלא משתייכים לליגה משלהם.
כך, בעוד שבישראל מחירה של חבילת בסיס עומד על 210 שקל, הרי שמחקר שפרסם לאחרונה ארגון "אמון הציבור" חשף כי בארה"ב הרגולציה מחייבת את החברות להציע חבילת בסיס ב-11-14 דולר בלבד - או במילים אחרות, חבילה שמחירה ההתחלתי נמוך פי 5.
במסמך של ארגון אמון הציבור מציינים אמנם כי חברות רבות מצניעות את קיומן של חבילות אלה, אך בחיפוש שערכנו באתרים מיוחדים שמשווים ומציעים את החבילות המשתלמות ביותר נמצאו ללא קושי חבילות שמחירן 30 דולר, או בעברית, 114 שקל.
לדוגמה, חברת הלוויין DirectTV מציעה במחיר כזה חבילה "בסיסית" בת 150 ערוצים; חישוב מהיר מעלה כי המחיר לערוץ בישראל גבוה פי 6 ויותר. בנוסף לכך, חברות ישראליות שמות דגש מיוחד על תקופות התחייבות ארוכות כתנאי לקבלת מחירים אטרקטיביים וכופות תקופת התחברות מינימלית של 24-36 חודשים, בעוד שבארה"ב כדי ליהנות מהמחירים המוזלים תיאלצו להתחתן עם החברה לתקופה של 12 חודשים בלבד.
"להשוות בין חברות הטלוויזיה הרב-ערוצית בישראל ובארה"ב שקול להשוואה בין תפוחים לאגסים", מציין ליכט, אשר סבור שההשוואה בין מחירי החבילות אמנם מצביעה על פער בעלותן, אך לא על פער כה משמעותי. "בניגוד לחברות הישראליות, החברות האמריקאיות יכולות לשדר פרסומות, הן אינן מחויבות בהשקעה כלשהי בתוכן מקורי, הן דורשות מלקוחותיהן לרכוש את הממיר בעצמם ולא מספקות אותו אוטומטית כפי שנהוג בישראל - והן גם לא מספקות שירותי תיקון, או לפחות לא שירותי תיקון באותה רמה".
בין אם מדובר באגסים, בתפוחים, בתמרים או בקופסאות מתכת המשדרות ומעבירות קול ותמונה, השורה התחתונה ברורה: הצרכן הישראלי משלם יותר מדי. קשה להצביע על "אשם" אחד במצב שנוצר, אך ההבדלים המשמעותיים בין רמות ההכנסה, לצד ההוצאה השולית הגבוהה יותר של הישראלים, אינם מותירים ספק: הישראלי פראייר גם בהוצאה על שירותי תקשורת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם