ארה"ב ואנחנו: שתי משפחות, שתי יבשות
פרויקט מיוחד: משפחת מסארי האמריקאית עושה 600 אלף שקל בשנה - סכום שהיה הופך אותה בישראל לעשירה בכל קנה מידה - אבל עדיין מרגישה שהיא לא מצליחה לגמור את החודש. משפחת וקנין הישראלית מכניסה שליש מזה, אבל לא מתלוננת. ביקור בסלון של שתיהן מוכיח, כי החיים לא מורכבים רק מהכנסות והוצאות
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: שם נוהגים אל החופש - פה, מצטופפים במרכז
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: רוכשי הדירות האמריקאים נהנים מיתרון משמעותי
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: ההבדל בין ''מיסיס גורדון'' ל''הצלצול הוא בשבילי''
◄ פרויקט מיוחד - ארה''ב ואנחנו: איפה משאירים סכומים גדולים יותר בסופר?
◄ פרויקט מיוחד - ארה"ב ואנחנו: כמה באמת יותר קל לחיות באמריקה?
טובי, פיט והולי מסארי // ג'רזי סיטי
שנתיים אחרי שהפכו להורים, טובי ופיט מסארי מביטים בבתם הקטנה הולי ומצפים בקוצר רוח ליום הולדתה השלישי שיחול בעוד קצת יותר משנה. החוש האמהי של טובי, גננת במקצועה, מכתיב לה להתענג על הרגע, ובצדק. הולי באה לעולם לאחר ציפייה ארוכה, כששני הוריה כבר בראשית שנות ה-40 לחייהם. כעת הם יכולים לנצור את הרגעים הקסומים עם הילדה בעלת השיער הבלונדיני והחיוך הממיס, שלא מפסיקה להתרוצץ בבית ולצחוק בקול גדול. אין מחיר לשנים הללו, יגידו כולם. לצעדים הראשונים, למילים הבוסריות, לתנועות הגוף החדשות.
אלא שבמקרה של טובי ופיט, תג המחיר שמוצמד לשנים, או לפחות לחלקן, די ברור. 26,400 דולר. בשנה. לא כולל חוגים. בעוד 13 חודשים, כשתחגוג הולי את יום הולדתה השלישי, היא תוכל להירשם לגן ציבורי
אפשר להוסיף גם שני חוגים שבועיים אחר הצהריים בעלות של 250 דולר בחודש. ביחד מדובר בקרוב ל-30 אלף דולר בשנה. את יום ההולדת הקרוב הם צפויים, כמדי שנה, לחגוג עם עוגה גדולה ובחברת קרובי משפחה ומכרים. אלא שהשנה, בניגוד לבעבר, את המתנה הגדולה יקבלו שני ההורים.
היא גננת בהובוקן, עיר מבוססת השוכנת לגדות נהר ההדסון ושנחשבת לאחד ממוקדי המשיכה העיקריים לצעירים בעלי השכלה מהמעמד הבינוני-גבוה. הוא בנקאי. היא במקור מניו יורק, הוא היגר עם בני משפחתו מיוון כשהיה בן 7. שניהם בעלי השכלה אקדמאית, שניהם בעלי עבודה מסודרת. אנשי המעמד הבינוני של ארה"ב.
אלא שסיפורם, כפי שאפשר ללמוד עד מהרה, מורכב ועמוק מסך המספרים שמרכיבים אותו. כי על הנייר, מדובר במי שדאגות כלכליות צריכות להיות מהם והלאה. במדינה בה 47 מיליון אזרחים חיים מתחת לקו העוני, שעובר בגבול של 22 אלף דולר בשנה למשפחה בת 4 נפשות, טובי ופיט הם סיפור הצלחה עם ניחוחות אמריקאיים טיפוסיים.
היא גננת שהתחילה מלמטה, צברה ותק וראתה את תלוש המשכורת שלה עולה בעקביות. הוא, שחלם להיות פרופסור לספרות אנגלית ומצא את עצמו רק במקרה עובד בבנק מקומי, New York Community Bank Corp, כבר התקדם מפקיד פשוט לראש מחלקה. ביחד הם מרוויחים 160 אלף דולר בשנה.
"שלא תבין לא נכון, אנחנו לא מסכנים" חשוב לפיט להדגיש בעת שהוא יושב בסלון ביתו שבג'רזי סיטי, מוקף באשתו, בילדה, בכלב, רג'י, ובחתול, ג'י.סי. "הצלחנו לשים משהו בצד למקרה של יום גשום. אבל במקרה של סערה אנחנו בבעיה". או במילים אחרות, "אם האוטו מתקלקל, יש לנו כסף לתקן אותו", הוא מסביר. "אבל אם האוטו מתקלקל ויש נזילה בתקרה, אנחנו בצרה".
הם מתגוררים בג'רזי סיטי, עיר ששואבת את מעמדה מסמיכותה הגדולה לניו יורק ושנחשבה במשך שנים רבות לאחת הערים האלימות והמסוכנות ביותר בניו ג'רזי. אולם, בשנים האחרונות משנה העיר את פניה. התהליך איטי אך עקבי, ובמרכזו אנשים כמו טובי ופיט, צעירים אקדמאים המחפשים אחר מקום מגורים זול וקרבה לניו יורק.
את הדירה הם רכשו לפני שנתיים. בית פרטי שנבנה לפני 105 שנה והומר ל-3 יחידות דיור נפרדות במצב חדש. כל אחת בגודל 130 מ"ר. שתי קומות בדירה, שני חדרי שינה, משרד מרווח, שני חדרי שירותים וגינה קטנה. היסודות הקודמים נהרסו עד היסוד. את הדירה הם קנו במצב חדש. המחיר: 325 אלף דולר. במקור עמדה הדירה למכירה עבור 450 אלף דולר. אלא שאז הגיע המשבר הכלכלי ושינה את הכל. המחיר צנח בעקביות, תחילה ל-399 אלף, בהמשך ל-375 אלף ולבסוף הם שילמו 325 אלף דולר. "זה לא בית החלומות", חשוב לפיט להדגיש. "זה רק הבית הראשון".
"אני לא רוצה שהולי תגדל בסביבה עירונית", הוא מסביר. "אנחנו חשים שיש היום יותר מדי פיתויים שילדים ניצבים בפניהם גם ככה, ואין לי ספק שבסביבה עירונית הגירויים השליליים הרבה יותר גדולים מאשר בפרברים. זו מנטליות שונה לחלוטין. הסביבה העירונית הרבה יותר קשוחה, מסוכנת ואלימה. חוץ מזה, אני לא רוצה שהיא תלך לבית ספר שבו היא תהיה המיעוט. שהתלמידים יסתכלו עליה ויגידו 'הנה הילדה הלבנה מהבית העשיר'. אני רוצה לעבור לסביבה שקטה עם מערכת חינוך טובה יותר".
אז לאן כן? "החלום שלי הוא לקנות בית ליד הים בניו ג'רזי", משיבה טובי. "בדקנו כמה אפשרויות. המחירים סבירים, זהים למחירים בג'רזי סיטי. הבעיה היא שבגלל העבודה של שנינו אנחנו צריכים להישאר קרוב לניו יורק". מעבר למקום עבודה חדש, טובי מדגישה, לא בא בחשבון.
"אם אני מתחילה לעבוד היום בגן אחר, אני מקצצת חצי מהמשכורת שלי", היא מסבירה. הסיבות, בין השאר, הן 11 שנות הוותק שצברה, כמו גם התמריצים הכספיים שמוענקים לגננות בעיר, שעל אף תושביה האמידים מוגדרת במשך שנים כאזור בעל קשיים כלכליים. "לא מזמן הבנק שלי פתח סניף באוהיו", ממשיך פיט. "ברור לי לגמרי שבמחיר שקניתי את הדירה פה, אני קונה שם אחוזה ענקית עם בריכה", הוא מסביר. עיניו מתרחבות רק מעצם המחשבה כמה הכסף שלו שווה במרכזה של ארה"ב. "לפעמים אני חושב לעזוב הכל ולעבור לשם. אם הייתי יודע שיש שם בתי ספר טובים עבור הולי, הייתי שוקל לעזוב הכל ולעבור לשם".
160 אלף דולר בשנה זה סכום יפה לא רק במונחים ישראליים, אלא גם במונחים אמריקאיים. הכנסה מהסוג שאמורה להקנות רווחה כלכלית ופטור מדאגות למי שמשתייכים לעשירון העליון של ארה"ב. טובי ופיט מציגים תמונה שונה. "כשאני מגיע לבקר ביוון, אנשים מסתכלים עלי בבוז כאילו אני איזה מיליונר", מספר פיט. "הם חושבים שבארה"ב כולנו נוסעים ברכבי יוקרה על כבישים סלולים מזהב".
המציאות, כפי שהם מדגישים, שונה בתכלית. 1,600 דולר בחודש הולכים למטפלת. עוד 600 דולר לגן, עבור יומיים בשבוע. 250 דולר חוגים לילדה. 450 דולר השתתפות עצמית עבור ביטוח בריאות למשפחה, שמשולם ברובו ממקום העבודה של טובי. עוד 200 דולר החזר הלוואת לימוד של פיט מימיו כסטודנט. 500 דולר בחודש לארנונה. סך הכל, 3,600 דולר בחודש.
לפני הוצאות חשמל, טלפון, מים, אוכל, דלק, ביטוח רכב, חיתולים ושאר הוצאות שוטפות. "נשאר לי חוב של 12 אלף דולר לאוניברסיטה", הוא מדגיש. "כרגע מדובר בעיקר בריבית על הסכום". 13 שנה חלפו מאז קיבל את התואר מאוניברסיטת Seton Hall שבניו ג'רזי. 25 אלף דולר בשנה, ארבע שנים בסך הכל.
כמו מרבית האמריקאים, הם מחזיקים שתי מכוניות: Ford Explore מודל 1995 ו-Jeep Commandor מודל 2006. את שני הרכבים הם לוקחים לעבודה כל יום. "סך הכל אנחנו מוציאים בחודש קרוב ל-400 דולר על דלק", הם מדגישים. בחו"ל הם לא היו כבר למעלה מעשר שנים. "אנחנו יוצאים לחופשות קצרות בניו ג'רזי", מסבירה טובי. "אבל כרגע אין לנו מספיק כסף לחופשה אמיתית". בעוד שנה, כשיחסכו את דמי התשלום החודשיים עבור המטפלת והגן הם מקווים לנסוע לחופשה ראשונה ביחד ביוון.
בעוד 4-5 שנים הם מקווים להגשים את חלומם הגדול ולעבור לדירה רחבת ידיים בפרברים. "כרגע, בגלל המשבר הכלכלי, השווי של הדירה ירד", מסביר פיט. "אנחנו מקווים שהמצב ישתפר ושנוכל למכור את הדירה ולעבור לאזור טוב יותר". עז אז הם מקווים לסיים את החובות שהם מושכים כבר כמה שנים לחברות האשראי. "שנינו היינו צעירים", מסביר פיט. "אני בזבזתי על בירה, היא קנתה בגדים. קנינו בלי חשבון וצברנו חובות שאנחנו משלמים עד עכשיו. כשנסיים עם החובות נתחיל סוף סוף לחסוך".
דלית, סיימון, רז, עדי ושביט וקנין // אשקלון
ברוכים הבאים למרכז חייהם של דלית וסיימון וקנין: ילדים. "תחזור אליי עוד רבע שעה", מבקשת דלית כאשר בכי קורע לב נשמע ברקע, עדות לכוכב הלכת סביבו נע סדר היום ותפריט ההוצאות של משפחת וקנין, המתגוררת בדירת 4 חדרים בשכונת ברנע שבאשקלון.
הכי אמצע הדרך הישראלי שיש. ההכנסה המשותפת של בני הזוג עומדת על 16 אלף שקל בחודש - כמעט הממוצע הסטטיסטי הישראלי - ממשרות במגזר הציבורי. דלית (37) עובדת כמורה ב-140% משרה באחד מהתיכונים בעיר, וסיימון (36) משמש כקצין במשטרה ונהנה מדירוג אקדמאי המשפר במעט את השכר.
השניים נשואים 12 שנה ומגדלים 3 בנים: רז בן 11, עדי בן 6 ושביט בן שנתיים. לדברי דלית, ההפרשים ביניהם אינם מקריים. "ההריונות נעשו מתוך מחשבה ותכנון כלכלי", היא מציינת. "כל זאטוט חדש עולה כ-2,000 שקל בחודש למטפלת, עוד לפני המטרנה, הטיטולים והבגדים".
וככה זה מתחיל. מלבד הוצאות המטפלת ההכרחיות כדי להמשיך ולקיים קריירות מלאות (ואף למעלה מכך), סופח גידול ילדים קטנים הוצאות גדולות אחרות, ביניהן האכלתם והחתלתם של הזאטוטים, המוסיפות 500 שקל לחשבון מדי חודש. לולים, צעצועים ובגדים יכולים אמנם לעבור מילד לילד, אך "מתחדשים" מדי תקופה. עד גיל 5 עלות הילדים איננה משתנה בצורה משמעותית, כאשר למרות שהגן הציבורי מסובסד ועולה פחות מ-100 שקל בחודש, הרי שיש לשלוח את הילדים לצהרון פרטי במחיר של 900 שקל בחודש.
"כשיש ילדים קטנים בבית, צריכים לחמם את הבית בחורף ולעשות אמבטיה בכל פעם שמקלחים אותם", אומרת דורית. "אני לא אשכח לעולם את החורף שבו נולד הבן הבכור שלי: חשבון החשמל קפץ מ-500 ל-1,200 שקל אחרי שחיממנו את הבית עם רדיאטור שעדיף ממזגן, כיוון שהוא איננו מייבש את האוויר. עם הזמן עברנו למזגן - המחיר הזה הוא גזירה שאי אפשר לעמוד בה".
אחרי גיל 5 ההוצאה קטנה. חוק חינוך חובה חינם אמנם מבטיח כי עלות ההוראה בבית הספר תשולם מהמסים השוטפים, אולם מלבד רכישות בגובה כמה אלפי שקלים לתיקים, ציוד לימודי, תלבושת אחידה וספרי לימוד, מתווספים תשלומים משמעותיים על חוגים, אליהם נשלחים הילדים אחר הצהריים.
"אם לוקחים את הילד לחוג אחד, התשלום הוא בסביבות 150 שקל בחודש. הבן הגדול רצה חוג כדורגל שעולה 2,500 שקל בשנה, וחוץ מזה חוג פיסול בבית ספר שמסובסד ועולה רק 130 שקל בחודש", מספרת דלית. "עכשיו גם השני עלה לכיתה א' ורוצה חוג פיסול כמו אחיו הגדול".
אחרי הילדים נערמות הוצאות נוספות. אחת המשמעותיות שבהן אצל המשפחה הישראלית הינה הנכס הנדל"ני. את הדירה שבה הם מתגוררים רכשו הוקנינים לפני 12 שנה, לאחר שהתחתנו. כמורה מתחילה ושוטר בתחילת דרכו שאפו המשכורות של בני הזוג לשכר מינימום, ולפיכך הם בחרו לקחת משכנתה הכוללת החזר חודשי נמוך, בתמורה לפריסה על פני פרק זמן ארוך של כ-25 שנה.
"כיום אנחנו רק באמצע הדרך, אבל ה-2,000 שקל בחודש מורגשים פחות משהיו בתחילת הדרך. מדובר בהוצאה כבדה", מודה דלית. "אם היה מתפנה לי סכום כזה הייתי יכולה לחיות כמו מלכה, אבל מצד שני נטל המשכנתה ביחס למשכורות קטן עם הזמן".
המשפחה מרוצה מהדירה, אבל דלית מעיפה מבט ומציינת: "זאת לא היתה דירה חדשה כשקנינו אותה. הבניין הזה כבר כמעט בן 40, אבל מצבה של הדירה טוב מאוד. יש לנו שאיפות לשפר את הדיור, אבל זה יחכה לעתיד. כשיש ילדים סדר העדיפויות משתנה".
סעיפי ההוצאות השוטפות הכלליות של המשפחה, מסבונים וטואלטיקה ועד מזון ומוצרי ניקוי, מגיעים ל-2,000 עד 2,500 שקל בחודש, כאשר הרכישות מתבצעות בקנייה שבועית מרוכזת - "מטעמי נוחות, לא מטעמי חיסכון דווקא. באשקלון הכל קרוב, אבל פשוט אין לנו זמן לקנות כל יום".
הוצאה כבדה נוספת היא הרכב המשפחתי. המשפחה הישראלית, בניגוד למשפחה אמריקאית, צריכה לנהל את התצרוכת שלה בסעיף זה בזהירות יתרה. אחרי הכל, מחירי הדלק והרכבים בארץ כפולים מבארה"ב, והמשכורות שואפות לחצי. משפחת וקנין מחזיקה במאזדה שנת 2006. "בדרך כלל אני לוקחת את הרכב, ומשתמשת בו כדי להגיע לעבודה ולשים את הילדים במסגרות השונות. סיימון מסתדר, וכאשר הוא נשאר בבית ומסיע את הילדים הרכב נשאר אצלו".
המרחק מבית המשפחה לתיכון בו עובדת דלית ולמסגרות השונות הינו קילומטרים ספורים, ולמרות זאת הוצאות הדלק מגיעות ל-800 שקל בחודש. "אנחנו נוסעים פחות או יותר פעם בשבוע מחוץ לעיר, זה יכול להיות לאחותי בהרצליה או לבילוי באשדוד".
איזה בילויים?
"התחלנו ללכת לחוג ריקודים. אמנם החוג זול יחסית, אבל הבייביסיטר יקר".
החוג עולה 240 שקל בחודש ל-8 מפגשים - כלומר 30 שקל למפגש - אלא שלכל אחד מהמפגשים האלה נדרשת משפחת וקנין לדאוג גם לבייביסיטר שעלותו 50 שקל נוספים. במילים אחרות, 80 שקל לכל שיעור. "הנטל היה כבד מנשוא, אז הפכנו את זה לפעם בשבוע".
הפעם האחרונה שבה ביקרו בני הזוג בחו"ל היתה בירח הדבש שלהם, בסוף שנות ה-90. "נבקר שוב בעזרת השם אחרי שהילדים יגדלו. לא מדובר בשאלה כלכלית; אני לא מתכוונת לעזוב אותם עכשיו לשבוע או שבועיים, ולצאת איתם זה לא רק הוצאה כבדה, אלא גם לא משהו שניתן להחשיב כנופש אמיתי. למעשה מדובר ברדיפה אחריהם במקום אחר".
גם אחרי כל ההוצאות האלה מצליחה משפחת וקנין לחסוך כ-1,000 שקל בכל חודש, כאשר הרוב לילדים ועוד סכום קטן, בצד, "לעתות מצוקה". "כשכל ילד נולד פתחנו לו תוכנית חיסכון אליה אנחנו מפקידים בכל חודש סכום קטן, שיצטבר לסכום משמעותי יותר שיעמוד לזכותו כשיגדל", מספרת דלית.
היא מציינת כי בתקופת החופש הגדול נוצר בור, אשר אותו בני הזוג עמלים לכסות במהלך כל השנה. "קייטנות, חוגים, פעילויות, קניונים ושאר הפעלות מסתכמים בלמעלה מ-10,000 שקל בשנה. כל יום אתה רוצה לעניין את הילדים ולהעסיק אותם. כל יום כזה הוא מאות שקלים".
צריכים לקצר את החופש הגדול?
"אני מוכנה לשאת את זה בשביל החופש שלי ושלהם. בסופו של דבר אני נהנית איתם, אלא שאם רק היה לי עוד קצת כסף זה היה תענוג".
אז קשה לחיות בארץ הזאת?
"אני לא מכירה משהו אחר. אני יודעת רק מה שיש פה אצלנו בארץ, ואני מסתדרת. מה שלמדנו בבית זה לרכוש מקצוע, לעבוד ולהסתדר עם מה שיש. זה לא דבר בלתי אפשרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם