חברים יש רק בפייסבוק: מה כולם רוצים ממארק צוקרברג?
זה היה רק עניין של זמן עד שסיפור האגדה על הסטודנט המנומש מהארוורד שייסד תופעה חברתית חובקת עולם יגיע לקולנוע. אליזבת דיי הלכה בעקבות הסרט אל החברים שליוו את מארק צוקרברג מתחילת הדרך - וגם אל השותפים שנזנחו בצידה. המטרה: לבדוק איך ולמה חנון המחשבים שהמציא את פייסבוק, השאיר מאחוריו כזה שובל של אויבים, מרירות והשמצות
מפעם לפעם, לחברה של אחד מהארבעה היה נמאס לראות את זה, והיא היתה אוספת את האשפה וזורקת אותה. אבל מסדרי הניקיון האלה לא החזיקו מעמד זמן רב. חרף מאמציה של החברה התורנית, נדמה היה שתמיד עמד באוויר אותו ריח חריף של גברים מתבגרים, תערובת כזו שקצת קשה להגדיר, של הורמונים פעילים מדי ובגדים מלוכלכים.
אך מבחינות אחרות, דירה מספר H33 היתה שונה מהדירות האחרות. קודם כל, בגלל סידורי השינה: ארבעת השותפים פירקו את מיטות הקומתיים בכל חדר ושמו את המיטות אחת ליד השנייה, כדי שאף אחד לא יצטרך לישון למעלה. חוץ מזה, היה לוח לבן באורך 2.5 מטר שהיה תלוי בפרוזדור ושעליו כתבו החברים נוסחאות וסמלים. וכמובן, היה גם את מארק צוקרברג, תלמיד שנה ראשונה בן 19 מדובס פרי שבניו יורק, שעתיד היה לחולל מהפכה באינטרנט ולהפוך למיליארדר.
כאן, ב-4 בפברואר 2004, השיק צוקרברג אתר שישנה את העולם. כאן, מול האור העמום של מסך המחשב שלו, לחץ צוקרברג על העכבר והמציא את פייסבוק. הרעיון היה מדהים בפשטותו: בניגוד לרשתות החברתיות הקודמות, כמו מייספייס ופרנדסטר, שהיו קשות לשימוש ואפשרו בעיקר יצירת קשר עם זרים, האתר החדש אמור היה לאפשר לך לאתר את חבריך בחיים האמיתיים, ולעדכן אותם באשר למה שקורה בחייך.
הכוונה היתה שהאתר יוכל לתפקד כמו יומן חברתי אלקטרוני וכאמצעי לביטוי עצמי, אך נדמה שמה שבעיקר שלהב את דמיונם של ארבעת הסטודנטים בחדר היה העובדה שההמצאה הזו גם יכולה לאפשר להם לחזר אחר הסטודנטיות, כשהם נהנים מהגנה יחסית, מאחורי מסך המחשב.
אף שבמקור הרשת החברתית היתה מיועדת להארוורד בלבד, היא התפשטה הרבה יותר מהר ממה שצוקרברג או חבריו יכולים היו אפילו לדמיין. כיום, רשת פייסבוק בסך הכל בת שש, אבל יש לה כבר חצי מיליארד משתמשים ושוויה מוערך ב-33 מיליארד דולר. צוקרברג הוא הבעלים של 42 אחוז מהמניות, והוא מיליארדר כפול שלוש, אף שהוא רק בן 26.
לאורך הדרך, חברים ועמיתים לשעבר האשימו את צוקרברג בבגידה ובגניבת רעיונות, ותיארו אותו כמגלומן, גאון, נביא וסוציופת. אבל בעיני רבים הוא היה ונותר חנון המחשבים שהמציא את פייסבוק כאמצעי להשגת דייטים, וכעת מועבר הסיפור שלו למסך הגדול, על ידי התסריטאי של "הבית הלבן", ארון סורקין, והבמאי דיוויד פינצ'ר, שביים בין השאר את "שבעה חטאים" ואת "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן".
הסרט, ששמו "הרשת החברתית", מבוסס על הספר "המיליארדרים במקרה" של בן מזריץ'. מזריץ' אומר שמדובר בסיפור האולטימטיבי על החנון שהופך לסיפור הצלחה. "מארק צוקרברג היה האדם הכי חכם בחדר, אבל לא הכי קולי. ובקולג', הכל סובב על הקוליות. מסיבה זו אנשים הופכים לסופרים, הופכים לכוכבי רוק, או מקימים את פייסבוק", הוא מסביר.
הקרנת הבכורה של הסרט נערכה ביום שישי האחרון בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק, ועוד לפניה, זכה לתשבחות של מבקרים, כשמבקר ה"רולינג סטון" פיטר טראברס הגדיל לעשות והגדיר אותו כ"סרט השנה, שגם מגדיר בצורה מבריקה את העשור".
הבאזז לפיו הסרט יהיה מתמודד רציני על האוסקר החל עוד בקיץ, כאשר התסריט של סורקין מצא את דרכו לאינטרנט, ועורר מחאה חריפה בקרב בכירים בפייסבוק. לפי הדיווחים הם היו מאוד לא מרוצים מהדרך שבה צוקרברג מוצג בסרט, כמניפולטור תאב כוח. הוויכוח שמתנהל מאז הוגדר כקרב איתנים בין המדיה הישנה לחדשה, ובין הוליווד לסן פרנסיסקו (שם בסיסה של פייסבוק).
הסרט מגולל את סיפורו של אדוארדו סברין (שאותו מגלם השחקן הבריטי אנדרו גרפילד), גאון מתמטיקה בהארוורד שתרם אלף דולר מכספו על מנת להקים את פייסבוק עם צוקרברג, לאחר שהשניים נפגשו במסיבה של אגודת סטודנטית יהודים שבה היו חברים. הסרט מתאר כיצד סברין חש מנותק מהעסק בשעה שפייסבוק הלך וצבר פופולריות, וגם עוסק בהאשמות על "גניבה אינטלקטואלית".
את התאומים לבית וינקלבוס, קמרון וטיילר, שתבעו את פייסבוק ב-2004 ולפי השמועות הגיעו להסדר שהעניק להם 65 מיליון דולר, מגלמים השחקנים ארמי האמר וג'וש פנס. את שון פרקר, יזם האינטרנט ההולל שהיה בין מקימי אתר שיתוף הקבצים נפסטר והפך לנשיא פייסבוק בגיל 24, מגלם כוכב הפופ ג'סטין טימברלייק. וטימברלייק אומר את אחד המשפטים הכי חזקים בסרט: "מיליון דולר זה לא קול. אתה
לא נראה שצוקרברג, שאותו מגלם השחקן ג'סי אייזנברג בן ה-26 יכול להיות מאושר מהדרך שבה הוא מתואר בסרט. גם הספר של מזריץ' וגם התסריט של סורקין מתבססים בצורה נרחבת על סיפורו של סברין, ולכן גם בספר וגם בסרט מתואר צוקרברג באור לא אוהד: צעיר מאוד חכם ולא כל כך מקובל חברתית, שמונע על ידי המטרה שלו להפוך את העולם למקושר יותר - אך באופן אירוני הוא מגשים זאת במחיר של אובדן החברויות שלו.
סורקין אומר שהאפיון הזה מוגזם. אין ספק שסברין חש שחברו לשעבר התייחס אליו בצורה לא הוגנת. "הוא היה באמצע המאבק המשפטי כאשר הגיע אליי", מספר מזריץ'. "הוא היה מאוד זועם. כמובן שברגע שמארק שמע על הספר הוא הגיע איתו לפשרה, ולפי מה ששמעתי, נתן לו מיליארד דולר. לא נראה לי שסברין אי פעם ידבר שוב באופן פומבי על מה שקרה".
ובאמת לא נראה שיש לו סיבה לפתוח את הפה: כיום מחזיק סברין בחמישה אחוזים ממניות פייסבוק, ובשנת 2007 קיבל סוף סוף קרדיט באתר כשותף להקמתו. צוקרברג מצדו סירב לשתף פעולה, גם עם מזריץ' וגם עם מפיקי הסרט. "הקמתי את פייסבוק על מנת לשפר את העולם ולהפוך אותו למקום שקוף יותר", אמר במסיבת עיתונאים בארצות הברית בחודש שעבר, "אבל הסרט הזה מתאר אותי כמישהו שבנה את פייסבוק כדי לפגוש בחורות". מזריץ' רואה את הדברים מעט אחרת. "אני חושב שמארק צוקרברג רוצה לנהל את העולם", הוא אומר, "והוא לא רצה שהסיפורים האלה ייצאו החוצה".
ובכן, איך הפך מארק צוקרברג, בנם של רופא שיניים ופסיכולוגית, לאחד האנשים החזקים ביותר בתבל? הוא תמיד היה חכם מאוד והתעניין בטכנולוגיה. היו לו כל מיני אובססיות, כמו נושא בר המצווה שלו - "מלחמת הכוכבים" - וכן מנהגים יוצאי דופן, כמו התעקשות ללכת בכפכפי אדידס גם בשיא החורף.
כנער, הוא למד בפנימיה יוקרתית במדינת ניו המפשייר, שם זכה בפרסים על הישגיו במתמטיקה, אסטרונומיה, פיזיקה ושפות קלאסיות. נוסף על כך, הוא היה הקפטן של קבוצת הסיף, ובזמנו הפנוי בילה שעות ליד המחשב בפיתוח מערכת שממליצה על שירים ("סינפס") - מערכת שהן מיקרוסופט והן אמריקן אונליין ניסו לקנות.
צוקרברג, שכבר אז ידע כנראה בדיוק מה הוא רוצה, דחה את ההצעות על הסף כדי להתרכז בלימודיו בהארוורד. חבריו ללימודים באוניברסיטה זוכרים אותו - אם הם בכלל מצליחים לזכור אותו - כסטודנט מופנם וחיוור בעל שיער חום מתולתל ופרצוף מלא נמשים, שהעניק לו מראה של ילד מגודל.
כמעט כולם מדברים על הצורה המוזרה שבה ניהל שיחות: בעת שמישהו דיבר איתו, נדמה היה שפניו של צוקרברג חסרי הבעה. הוא נותר כך אילם עד שמי שדיבר איתו סיים, ורק אז היה מגיב. לעתים קרובות היה מגיב בקיצור נמרץ, באמצעות "כן" חסר התלהבות, אם הנושא לא עניין אותו. אז אולי מנומס הוא לא, אבל נדמה שתמיד היתה לו אמונה אדירה ביכולת שלו.
חודשים לאחר שהגיע להארוורד יצר צוקרברג את האתר פייסמש (Facemash.com), שאיפשר לסטודנטים לדרג את האטרקטיביות אחד של השני. זה היה להיט מיידי, ו-22 אלף סטודנטים השתתפו בהצבעה. אולם לאחר שנמתחה עליו ביקורת שהוא חודר לפרטיות, הוסר האתר.
באותה תקופה, כתב עיתון האוניברסיטה ניסה ליצור קשר עם צוקרברג כדי לקבל את תגובתו. "הוא היה מאוד מתוח והתשובה שלו לאי-מייל ממני היתה מוזרה - הוא אמר שיהיה עליי לשוחח קודם עם עורך דינו", נזכר הכתב. "והוא כולה היה בן 19!". עם התוכניות הגדולות לכבוש את העולם, היה לצוקרברג מעט מאוד זמן להיענות לבקשות להתראיין. לאחר הצלחת פייסמש, הוא היה משוכנע שיש ביקוש לקהילת סטודנטים מקוונת עם אופי חדשני, וכך, במהלך החודשים הבאים הלך ונבנה הרעיון של פייסבוק.
בעיקרון, זו אמורה היתה להיות גרסה מקוונת של ה"פייסבוקס", חבילות שאוניברסיטאות אמריקאיות מחלקות לסטודנטים הטריים, הכוללות צילומים ומידע על חבריהם לספסל הלימודים. רק שהגרסה הזו גם כללה פונקציות כמו "פוקינג" (דחיפה קלה) - שמאפשרת לגולש לתת דחיפה וירטואלית בצלעות לחברו.
בעידודם של שניים משותפיו לדירה, דסטין מוסקוביץ וכריס היוז, ובעזרת אלף דולר מאדוארדו סברין, צוקרברג השיק את Thefacebook.com בפברואר 2004. חמישה ימים לאחר שעלה לאינטרנט היו לאתר כבר קרוב לאלף משתמשים רשומים.
לדברי מוסקוביץ, שמאוחר יותר הפך לסגן נשיא החברה, "צוקרברג ידע להיקלע למקומות הנכונים פעמים רבות - וגם מתי להיקלע אליהם. כאשר הוא ראה רעיון טוב הוא רצה להמשיך לחקור אותו, בשעה שמישהו אחר אולי היה מניח את זה בצד ומעדיף לסיים קודם את הלימודים".
וצוקרברג אכן פרש מהלימודים. בחודש יוני 2004 הוא העביר את הפעילות שלו ושל חבריו לדירה לבית בן ארבעה חדרים בפאלו אלטו, בלב עמק הסיליקון בקליפורניה. סברין, שבחופשת הקיץ עשה התמחות בבנק השקעות בניו יורק, לא הצטרף לחבריו. עם זאת הוא הפקיד עשרת אלפים דולר מכספו בחשבון העסקי של החברה והחל לנסות לעניין מפרסמים פוטנציאליים.
בגדול, צורת החיים בפאלו אלטו היתה המשך של דירה מספר H33 במעונות: הבית היה מלא בלוחות לבנים, בציוד מחשבים ובמגשי פיצה ריקים. הם ערכו שם מסיבות רועשות, עם תחרויות שתיית בירה, אבל גם עבדו קשה: צוקרברג אסף צוות קטן של מהנדסים ומתכנתים שהדפיסו כל הלילה, תיקנו פגמים בפייסבוק ופיתחו אפליקציות חדשות. "היתה תחושת טירוף מוזרה בעת שהם ישבו עם המחשבים הניידים שלהם", נזכר אורח שהזדמן לשם. "למרות שכולם ישבו בחדר אחד, הם היו מתקשרים במסרים. מארק לא רצה שיפריעו לו להתרכז".
כתוצאה מקצב העבודה המוגבר, פייסבוק הלך והתפשט. מאוחר יותר באותו חודש הוא קיבל השקעה של חצי מיליון דולר מיזם שירות התשלומים המקוון פייפאל, פיטר תיל. אחר כך מונה שון פרקר לנשיא.
למרות גילו הצעיר, פרקר כבר היה מאוד מקושר והיתה לו חיבה לחליפות יוקרה, למכוניות ב-מ-וו ולמסיבות פרועות. אחת מהסצנות היותר שנויות במחלוקת בתסריט של "הרשת החברתית" מתארת כיצד במסיבה מציעים לפרקר שורות של קוקאין על החזה החשוף של שתי צעירות. בלי קשר לשאלה אם הסצנה הזו מבוססת על מקרה אמיתי או לאו, פרקר אולץ לעזוב את פייסבוק לאחר שהואשם - אך מעולם לא הורשע - בהחזקת קוקאין.
"הרבה דברים מסעירים קרו ב-2004", מספר שותפו לשעבר לחדר של צוקרברג, דסטין מוסקוביץ. "אבל בעיקר עבדנו הרבה ותחת לחץ. בפרומו לסרט זה נראה הרבה יותר מעניין, אז נראה לי שאחליט לזכור שהשתכרנו ועשינו הרבה סקס עם סטודנטיות".
מכל מקום, העבודה החל לשאת פרי: עד ספטמבר 2005 החל פייסבוק לחדור לבתי ספר, והאתר המשיך לצמוח כל העת. בשנת 2006 דחה צוקרברג הצעה למכור את פייסבוק לענקית האינטרנט יאהו תמורת מיליארד דולר, משום שהאמין שהחברה שווה יותר. ואכן, כעבור שנה רכשה מיקרוסופט 1.6 אחוז מהמניות תמורת 240 מיליון דולר, וב-2008 כבר עקפה פייסבוק את מייספייס - והפכה לרשת החברתית הגדולה בתבל.
"אני חושב שהוא האדם הכי משפיע בדורו", אומר דיוויד קירקפטריק, מחבר הספר "אפקט פייסבוק", שראיין את צוקרברג מספר פעמים. "זו לא הגזמה. כך אני רואה זאת - הוא בן ה-26 עם הכי הרבה השפעה בתולדות האנושות. קשה לדמיין עוד מישהו בגילו שאפילו התקרב להשפעה הגלובלית שלו".
אבל יחד עם ההצלחה באה גם שורה ארוכה של צרות. בניו יורק החל סברין להרגיש מחוץ לתמונה. הוא גם החל לחשוד שמשתמשים בכסף שלו לקניית ארגזי בירה ולא למטרות עסקיות לגיטימיות. בצעד שנבע מזעם ועלבון, הוא הקפיא את חשבון הבנק של החברה. צוקרברג, שבעקבות המהלך נאלץ להמשיך להפעיל את האתר בעזרת כסף שנועד ללימודיו בקולג', לא סלח לו מעולם.
בהדרגה נדחף סברין החוצה והקרדיט שלו כ"מנהל עסקי" נמחק מההיסטוריה של החברה. "אין ספק שהוא לא התייחס לפייסבוק ברצינות הראויה", אומר מזריץ'. "הוא בחור טוב, אבל תמים. הוא האמין באמת ובתמים שמארק צוקרברג הוא חברו הטוב ביותר, אבל אני לא יודע אם כך גם התייחס צוקרברג אל סברין".
אבל סברין לא היה היחיד שזעם בעקבות הצלחת פייסבוק. גם חלק מעמיתיו של צוקרברג בהארוורד החלו לצאת מהחורים ולהאשים אותו בגניבת הרעיונות שלהם. בין המאשימים גם האחים ווינקלבוס. קמרון וטיילר ווינקלבוס, תאומים זהים המתנשאים לגובה 1.95 מטר, היו סטודנטים מבריקים וחתיכים שבאו ממשפחה עשירה מאוד. בהארוורד הם הסתובבו במעגלי האליטה, וסביר שהם לעולם לא היו נתקלים בצוקרברג הצעיר מהם בשנתיים, אלמלא הרצון שלהם להקים בעצמם רשת חברתית.
הפרויקט של התאומים, "הארוורד-קונקשן", תוכנן להיות אתר שידוכים שגם הציע הנחות למועדוני לילה מקומיים. לאחר שקראו בעיתון האוניברסיטה על הסערה שקמה בעקבות השקת "פייסמש", התאומים וחברם ללימודים דיביה נרנדרה, פנו אל צוקרברג לקראת סוף 2003 והציעו לו לעבוד אצלם.
צוקרברג הסכים, אך לא היה משוכנע ביעילות האתר. בד בבד, לטענתו, הוא המשיך לעבוד על הרעיונות שלו לפייסבוק. "אני בטוח שצוקרברג התקדם בחשיבה שלו על מה יעבוד ומה לא, כתוצאה מעבודתו על 'הארוורד-קונקשן",' אומר קירקפטריק. "האם פירוש הדבר שהוא גנב להם רעיונות? אין ראיות לכך. אני חושב שהוא היה חצוף, וככל הנראה שיקר להם כי לא רצה שיתחרו בו. אבל גם הם טעו בכך ששכרו את שירותיו ללא חוזה".
בשנת 2004 הגישו התאומים ונרנדרה תביעה נגד פייסבוק, שבה הם טוענים שצוקרברג הפר הסכם בעל פה איתם ושהוא העתיק רעיונות שלהם. כעבור ארבע שנים הושגה פשרה בשווי מיליוני דולרים. לאחר שמצאתי את נרנדרה, כיום סטודנט למשפטים, כל מה שהוא היה מוכן לומר זה שהניסיון שלו עם צוקרברג הפך אותו לעוד יותר מודע לנושאים של קניין רוחני, וזו אחת הסיבות שבעטיין החליט ללמוד משפטים.
"אבל אני לא ממורמר בגלל מה שקרה עם מארק", הוא מדגיש. בסרט מגלם את נרנדרה מקס מינגלה, בנו של במאי הקולנוע הבריטי אנתוני מינגלה. "אני קצת חושש מהסרט, אבל אני מניח שאצפה בו", מוסיף נרנדרה. "קצת מוזר שכבר מגלמים את דמותי בהוליווד כאשר כל הקריירה שלי עוד לפניי".
מי שלא מוזכר בסרט הוא ארון גרינספן, עוד אחד מעמיתיו של צוקרברג באוניברסיטה, שטוען שהוא העלה את הרעיון לפייסבוק כחלק מפורטל שהקים בעת שלמד בהארוורד. השניים החליפו מיילים ונפגשו לארוחת ערב בינואר 2004. "מארק נראה לי שקט, ביישן ולא ממש מישהו שאפשר לסמוך עליו", נזכר גרינספן. "הוא נראה קצת מניפולטיבי".
גרינספן טוען שלאחר ששוחחו על הרעיון של פייסבוק בארוחת הערב, פעל צוקרברג מאחורי גבו כדי להשיג מימון. "הוא אדם שתמורת כסף מוכן להקריב לא רק את היחסים איתי, אלא גם עם אנשים אחרים", אומר גרינספן. "האירוניה הגדולה היא, שבשעה שמארק מגדיר למיליוני אנשים מהי חברות, הוא בעצמו לא יודע מה זה". או כפי שנאמר במשפט שמשווק את הסרט: "אתה לא מגיע לחצי מיליארד חברים בלי לעשות לעצמך כמה אויבים בדרך".
אבל זה גם מעט אירוני שמייסד הארגון שמתגאה בפתיחות וב"שקיפות הרדיקאלית" שלו, כל כך חושש לפגיעה בתדמית שלו וסירב לשתף פעולה עם יוצרי הסרט. סקוט רודין, אחד המפיקים של "הרשת החברתית", ניסה במשך חודשים ארוכים לחמם את היחסים עם פייסבוק. הוא איפשר לעמיתים של צוקרברג בחברה לקרוא את התסריט ואף הסכים להכניס בו כמה שינויים קטנים. אולם כאשר החברה דרשה שינויים גדולים יותר, רודין סירב.
לאחר שבמשך כמה ימים ניסיתי לשוחח עם מישהו בחברה על הכתבה הזו, אמרו לי שזה לא יתאפשר ובמקום זאת סיפקו לי את ההצהרה הבאה: "ייתכן שהסרט הוא סימן לכך שפייסבוק הפכה למשמעותית לאנשים - גם אם הסרט הוא בדיוני. לא מה מעניין אותנו מה שיש בסרט. מה שחשוב לנו זה לבנות שירות שימושי ומהפכני בעזרתו יוכלו אנשים ליצור קשר ולשתף".
האם אכפת לצוקרברג כיצד הוא מצטייר בסרט? "זה מטריד אותו," אומר קירקפטריק, "אבל זה יותר מטריד את עמיתיו ואת בני משפחתו. הוא לא הטיפוס שיתעסק עם דברים כאלה. הוא מאוד ממוקד".
ייתכן מאוד שצפויים לצוקרברג קרבות גדולים בהרבה. באחרונה נשמעת יותר ויותר ביקורת עלכך שפייסבוק מפרה את הזכות לפרטיות, וכדברי אחד מכתבי הטכנולוגיה, הופכת ל"גורילה תרבותית" המסוגלת למעוך כל מתחרה.
האם יש גבול לגודלה של הרשת? "אני חושב שזה בהחלט אפשרי שבמשך הזמן היא תהפוך עבור כולם לחלק בלתי נפרד מהאינטרנט", אומר קירקפטריק. וזה בהחלט הישג יוצא דופן לצעיר שעדיין רחוק מיום הולדתו ה-30.
חנון המחשבים בכפכפי אדידס חולש בקצות אצבעותיו על רשת חברתית של מיליונים ברחבי הגלובוס. כמובן שמדובר בחברים אונליין ולא אמיתיים, אבל כנראה שזה לא מפריע לצוקרברג: אחרי הכל, חברים וירטואליים נוטים פחות להגיש תביעות משפטיות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם