המשחק של גזפרום: על הקשר שבין ספורט, הון ושלטון
בזמן שהפועל תל אביב הוציאה תיקו משאלקה, כוחות חזקים הרבה יותר פעלו ביקום: המכונה של ספונסרית הקבוצה הגרמנית, תאגיד העל גזפרום, המשיכה לפעול. האסטרטגיה? לתת חסות לקבוצות כדורגל, להתחבב על התושבים ולהגביר את תלותם בגז שלה. בדרך, אם אפשר, גם להשתלט על העולם - ומי אם לא הפרימייר פוטין במושכות
בצד האחד של הקו עמד ראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין, ובצד השני עמד גרהרד שרדר, שהיה בעבר קנצלר גרמניה. את שניהם לא עניין הספורט בפני עצמו, אלא הבייבי המשותף גזפרום - המאמצת הרשמית של הקבוצה הגרמנית. התוצאה המדכאת 0:0 ודאי לא שירתה את האינטרסים של השניים.
כבר כמה שנים גזפרום, חברת הענק הרוסית, מנפחת שרירים והופכת לאימפריה מאיימת. היא יצרנית הגז הטבעי הגדולה בעולם - מספקת 92% מהצריכה של תושבי רוסיה ו-25% מהצריכה האירופית - ושולטת ב-17% ממצבורי הגז ברחבי כדור הארץ. מדינות מסוימות, כמו פינלנד ולטביה, תלויות אך ורק באספקת הגז שלה. בנוסף, היא מעסיקה כ-400 אלף עובדים ושווה כמעט 150 מיליארד דולר.
לאור שורת הנתונים הזו, הדאגה מתמקדת בכוח הפוליטי והכלכלי שהחברה אוגרת ובזרועותיה הארוכות, שכבר מגיעות לכל מקום. אם היינו נמצאים עכשיו בסרט טיפוסי של ג'יימס בונד, בואו נגיד שהיא כנראה לא היתה שייכת לצד של הטובים.
גזפרום אמנם הפכה לחברה פרטית ב-1992, אבל ממשלת רוסיה עדיין מחזיקה ברוב מניותיה - ב-50.002% מהן ליתר דיוק - וכיו"ר הדירקטוריון מכהן ויקטור זובקוב, סגנו של פוטין ולשעבר ראש הממשלה. בעצם, הממסד וגזפרום תמיד הלכו יד ביד: לפני זובקוב כיהן בתפקיד דמיטרי מדבדב, הנשיא הנוכחי, אבל העקבות מגיעות בסופו של דבר ללשכתו של ראש הממשלה.
פוטין יודע היטב שכוח צוברים דרך מגרשי הספורט - מסקנה סובייטית של פעם ודרך מצוינת להלבין את המוניטין הבעייתי. את הניסוי הראשון, שנועד לבדוק את כדאיות העיסקה, החלה גזפרום דווקא בסנט פטרבורג - עיר הולדתם של פוטין ומדבדב. האחרון, אגב, נחשב אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל.
ב-2005 רכשה גזפרום 75% ממניותיה של קבוצת זניט המקומית והחלה להזרים כסף כדי להפוך אותה לכוח מוביל ביבשת. עד אז היה מדובר במועדון צנוע, רחוק מכוחן של נציגות העיר מוסקבה, והאליפות האחרונה שזכה בה היתה אי שם באמצע שנות ה-80.
הכסף של גזפרום הטיס את זניט לשמים: אלופת רוסיה ב-2007, מחזיקה בגביע אופ"א (השני בחשיבותו באירופה) ב-2008, ואו-טו-טו שוב אלופת המדינה. הלוגו של החברה מתנוסס בגאווה על חולצות השחקנים, וההנהלה כבר החליטה שלא די בכך ושצריך להעלות הילוך במיסוד הקשר: במקום האיצטדיון "פטרובסקי" המיושן, על 21 אלף מקומותיו, יוקם בשנה הבאה "גזפרום ארינה" ובו 67 אלף מושבים - פאר היצירה, כמעט העתק מושלם של איצטדיון "טויוטה" ביפן.
ההצלחה בסנט פטרבורג הפכה לחלק מהאסטרטגיה של החברה, שהחליטה למצב את פרויקט הפלישה לגרמניה בראש סדר העדיפויות. עם כל הכבוד לשאר הקליינטים האירופאים, הגרמנים נחשבים לצרכני הגז הגדולים במערב היבשת.
בימי הקנצלר שרדר התהדקו הקשרים בינו לבין גזפרום, ובהדרגה התגבשה עיסקה להקמת "הזרם הצפוני" - צינור גז שיעבור בקרקעית הים הבאלטי, מווייבורג שברוסיה ועד גרייפסוואלד שבצפון גרמניה. באוקטובר 2005, שבועיים לפני הבחירות לנשיאות גרמניה, נחתם החוזה בין הצדדים. ממשלת גרמניה הסכימה לתת ערבויות בסך מיליארד יורו להשלמת הפרויקט, למרות הלחצים והביקורות על הגברת התלות של אירופה ברוסיה ועל המשמעות הסביבתית של בניית הצינור.
שרדר לא נבחר לנשיאות, אנגלה מרקל מונתה לתפקיד, אבל אל דאגה - המאבק שלו על השלמת צינור הגז השתלם, לפחות מבחינה אישית. כעבור זמן קצר הוא נבחר פה אחד ליו"ר דירקטוריון "הזרם הצפוני", ובגרמניה עלתה לא פעם השאלה אם הקנצלר לשעבר פעל רק למען האזרחים או בעיקר למען הכשרת העיסקה.
גזפרום נכנסה אפוא חזק לתמונת המאבק על לב הצרכן הגרמני - בגיבויו של הקנצלר לשעבר ועם משפט שמייצג אותה טוב יותר מכל: "תכיר אותו, תאהב אותו, תקנה אותו". הכי קל לעשות זאת דרך מגרשי הכדורגל הפופולריים.

שאלקה 04 היא נציגת העיר גלזנקירכן שבצפון עמק הרוהר אשר במערב גרמניה. זוהי מושבת פועלים, שבתחילת המאה שעברה נחשבה לעיר מכרות הפחם החשובה באירופה ומשכה אלפי מהגרים פולנים - שהפכו את קבוצת הכדורגל המקומית לאחת הטובות במדינה. אבל עידן המכרות נגמר, והיום גלזנקירכן נאבקת בשיעור אבטלה מהגבוהים בגרמניה ובתדמית אפרורית. זוהי עיר בת 260 אלף תושבים, שכל מה שנשאר לה מימי הזוהר הם הכחולים-לבנים של שאלקה. אבל גם שם, על הדשא המטופח, המצב לא בדיוק היה מעודד.
שאלקה ניסתה בתחילת שנות ה-2000 ללכת בגדול ולבנות קבוצת ענק, שהרי יש לה מספר עצום של אוהדים - יותר מ-50 אלף למשחק. כדי להגשים את החלום היא בנתה את "הולטינס ארינה", אחד האיצטדיונים היפים באירופה אבל גם אחד היקרים שבהם.
מהר מאוד החל המועדון לטבוע בחובות ענק של 230 מיליון יורו, וההנהלה ניסתה להשאיר את הראש מעל המים על ידי לקיחת הלוואה, כאשר הביטחונות היו כל ההכנסות ממכירת כרטיסים עד שנת 2025. שמועות על אפשרות רצינית לפירוק החבילה לא איחרו לבוא.
באותו זמן שרדר כבר היה מחוץ למשרד הקנצלר ובדיוק התרגל לכובעו החדש כיועץ בכיר לגזפרום. הפוליטיקאי הוא אוהד כדורגל ותיק - אבל דווקא של "בורוסיה דורטמונד", יריבתה הגדולה של שאלקה הנמצאת מצידו השני של עמק הרוהר. דורטמונד היתה אז מכוסה בספונסרים נדיבים - חברת רוהרקול סיפקה לה 12 מיליון יורו בשנה - כך שמבחינת שרדר השידוך היה בלתי אפשרי. גם "באיירן מינכן", הקבוצה הבכירה במדינה, היתה "תפוסה" עם דויטשה טלקום, שמזרימה לה סכום אגדי של 20 מיליון יורו בעונה.
לשרדר ולראשי גזפרום היה ברור ששאלקה היא הטרף המתאים לתוכניותיהם הגרנדיוזיות: מועדון רציני שנקלע לקשיים וזקוק בדחיפות לגלגל הצלה. במשך 5 חודשים ניהלו הצדדים משא ומתן מתיש, עד שיצא עשן לבן. אנשי הקבוצה הגרמנית לא היו מסוגלים
מדובר במספרים שלא מוכרים באירופה, אפילו לא בקבוצות הפאר של אנגליה וספרד. בנוסף, זו הפעם הראשונה שחברה רוסית מבצעת עיסקת חסות בסדר גודל כזה מחוץ לגבולות המדינה. טקס החתימה נערך באוקטובר 2006 במסיבת עיתונאים מפוארת בעיר דרזדן שבגרמניה. במקרה או שלא במקרה, באותו יום ובאותה עיר נפגש פוטין עם הקנצלרית מרקל כדי לדון בנושא של זכויות אדם.
היו שהתריעו כי החברה תשתלט לאט לאט על קבוצות העילית האירופיות, למרות שחוקי הכדורגל ביבשת אוסרים על אותם בעלים להחזיק ביותר מקבוצה אחת. גזפרום, בעלת מערכת הסברה מתוקתקת, מיהרה לעדכן כי בניגוד לשליטתה בזניט סנט פטרבורג, כאן מדובר בחוזה אימוץ רגיל, והיא לא תתערב בשום אופן בתכנים המקצועיים של שאלקה.
"אם היינו רוצים, היינו רוכשים את כל הליגה הגרמנית", הודיעה החברה באופן רשמי, כשהיא מתפארת בכוחה. אפילו פוטין מיהר להתייחס לעיסקה כדי להרגיע את הסערה שנוצרה. "אנחנו לא מנסים לרכוש את שאלקה", אמר, "אנחנו משתדלים לעזור לה לפתור את בעיותיה הכלכליות".
בזכות הכסף הגדול שהגיע מרוסיה, התמודדה שאלקה בעונה שעברה על אליפות גרמניה. בעונה הנוכחית אמנם לא הולך לה מבחינה מקצועית, אבל כדי להעמיק את אחיזתה בצמרת הכדורגל העולמית היא צירפה לשורותיה את ראול גונזאלס, הסמל הגדול ביותר של הספורט הספרדי. אמנם החלוץ בן ה-33 הוא כבר ילד גדול, אבל הוא צבר רזומה של אמן בינלאומי: 17 שנה ב"ריאל מדריד" והשחקן שהבקיע הכי הרבה שערים בליגת האלופות האירופית.

הבדיקות הוכיחו שהשיווק האגרסיבי של החברה עובד: 80% מתושבי גרמניה הודו כי הם יודעים מיהי גזפרום. "זו מוטציה", משוכנע פאבל באהב, מומחה לענייני רוסיה המתגורר באוסלו. "אנשים צריכים להיזהר מהחיה הזו: אין מאחוריה היגיון עסקי או פוליטי, זה שילוב של אימפריה כלכלית ומשטר נשיאותי".
בגזפרום טענו שהעיתונות המערבית היא שמוציאה להם שם רע. "עלינו לספר לאנשים על המוצר שלנו", טען בזמנו קלאוס ברגשניידר, מנהל השיווק של החברה בגרמניה. "הגרמנים מכירים את גזפרום במידה מסוימת, אבל אנחנו נלמד אותם שהם יכולים לאהוב אותה - ומאוחר יותר נמצא את הדרך אל ליבם כצרכנים".
השאלה היא אם יש למישהו כוח להתנגד, ואם למתנגדים צפויה הדרך המשובשת שחוו אוקראינה וגיאורגיה כאשר הרימו ראש וביקשו למרוד. אז, באותם רגעי מחלוקת, התגלה הצד האפל של המטבע.
לאחר שבסוף 2005 נבחרה באוקראינה ממשלה חדשה ופרו-מערבית בראשות ויקטור יושצ'נקו, מיהרו מחירי הגז לזנק. גזפרום, בניהולו של אלכסיי מילר, טענה שהאוקראינים לא משלמים לה - וב-1 בינואר 2006, בלי חוכמות, הפסיקה את כל אספקת הגז למדינה השכנה. 18 מדינות וביניהן צרפת, איטליה, אוסטריה והונגריה, שהשתמשו גם הן באותו צינור, נפגעו מיד. מדובר היה בימים הקרים ביותר של החורף, ודאי באוקראינה המושלגת.
גזפרום השתמשה באותה טקטיקה גם נגד גיאורגיה, מדינה קטנה שהחליטה לצאת נגד האחות הגדולה וטענה שהרוסים מפעילים נגדה מרגלים. הנשיא מיכאל סאקשווילי סירב להתיישר לפי הקו של מוסקבה, ומחירי הגז עלו ביותר מפי 2 - כלי של לחץ מהממשלה על גרורותיה.