מספר 2 של עיני מצהיר: "לא יצליחו לכופף אותנו"
אחרי שהיה שותף להצלחה במשא ומתן עם האוצר על הסכם השכר במגזר הציבורי, עו"ד אבי ניסנקורן, ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות ובעיקר מספר 2 של עופר עיני, מדבר לראשונה על ההסכם שנחתם עם שטייניץ: "בחדרי חדרים באוצר לא דיברו על שיפור השירות או על צמצום הפערים - אלא רק על תוספת השכר"
נערים מהירים שכמותו אינם מתעניינים היום בקריירה מייסרת ובלתי מתגמלת של אתלטים - על מגרשי הכדורגל הם יכולים להרוויח מאות אלפי דולרים לשנה. "כזה אני", אומר ניסנקורן, היום ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, כשהוא נשאל מדוע לא בחן את האלטרנטיבות. "באתלטיקה אין הרבה תהילה אבל יש הרבה סיפוק אישי. גם כשהייתי צריך לבחור בקריירה, הגעתי להסתדרות - ויתרתי על הרבה כסף שהרווחתי כעורך דין בשוק הפרטי והעדפתי לעסוק ביחסי עבודה".
ניסנקורן (43) מכהן בתפקיד הנחשב למספר 2 בהסתדרות: היו"ר עופר עיני הוא הבוס הישיר והיחיד שלו. ככל שעיני מצליח להציב את ההסתדרות ככוח פוליטי וכלכלי מרכזי בישראל, כך עולה כוחו של ניסנקורן - איש צללים המקפיד הקפדה יתרה שלא לחרוג מצלו הענק של היו"ר, שמינה אותו לתפקיד ועימו הוא מתאם כל החלטה ואמירה.
לא תמיד זה היה כך. ראשי האגף לאיגוד מקצועי היו בדרך כלל מנהיגי עובדים, שהגיעו לתפקידם הרם לאחר שנבחרו לעמוד בראש ועדים גדולים, בדרך כלל בשירות המדינה, ונהנו מבסיס כוח עצמאי בפוליטיקה הארגונית של ההסתדרות. רובם התחילו את דרכם כבעלי ברית קרובים של מנהיג ההסתדרות המכהן, ובמהלך כהונתם, ככל שמלאו ימי מנהיג ההסתדרות, החלו לנשוף בעורפו - יורשים מוכתרים המתאפקים אך בקושי מלהעניק את מכת החסד ליו"ר הנוטה לפרוש.
עיני, הפוליטיקאי המתוחכם והשאפתן שנכנס לתפקידו לפני 5 שנים, הקפיד שלא למנות איש לתפקיד יו"ר האיגוד המקצועי, למרות ניסיונותיהם של כמה מראשי הוועדים הגדולים להגיע לתפקיד הנחשק. עוצמתו הפוליטית איפשרה לו לשמור את המינוי בכיסו - וכך להגדיל את סמכותו ואת שליטתו הריכוזית במוסד החשוב. לפני חצי שנה הפתיע עיני כשמינה את ניסנקורן, למגינת ליבם של רבים מאנשי הוועדים. אחד המועמדים הטבעיים לתפקיד היה אריאל יעקבי, אשר ירש את עיני כיו"ר הסתדרות עובדי המדינה.
ניסנקורן נחשב חיצוני, אבל רחוק מלהיחשב לפנים בלתי מוכרות בהסתדרות. כעורך דין הוא התמחה בתחום יחסי העבודה ואת הסטאז' עשה במשרד בני כהן, הנחשב לאחד המובילים בתחום, ואף עבד במשרד לאחר שסיים את התמחותו. בסוף שנות ה-90 שימש יועץ משפטי לאגף לאיגוד מקצועי, וב-2001 פרש והקים משרד פרטי המתמחה ביחסי עבודה. ההסתדרות וועדי העובדים הגדולים המשיכו להיות לקוחות גם במשרדו הפרטי, ועיני - שהכיר אותו כיו"ר הסתדרות עובדי המדינה - הפך להיות מקורב, לקוח ואיש סוד.
כמו קודמיו בתפקיד, ניסנקורן נבחר ליו"ר האיגוד המקצועי ללא מכרז, אבל גם לא עבר הליכי בחירה פוליטיים לתפקידי ראש ארגון עובדים קודם למינוי. "זה תפקיד שמחייב יחסי אמון עם יו"ר ההסתדרות, וביני לבין עופר יש אמון מלא", הוא מסביר.
הוא קצת נעלב כשמכנים "טכנוקרט". "אני לא משמש בתפקיד טכני, אני מקבל החלטות. זה תחום מעניין ומורכב שבו משפיעים על אנשים. יש לי יכולות גבוהות מאוד בתחום המשא ומתן, ובתפקידי אני משפיע על יחסי העבודה והכלכלה במדינה".
אבל זו לא העוצמה הפוליטית והמשקית שהיתה פעם להסתדרות. הפעילות היא סקטוריאלית יותר. מתי בפעם האחרונה נאבקה ההסתדרות למען כלל העובדים?
"להסכמי העבודה הקיבוציים יש השפעה מכרעת על כל המשק החברתי. עם כניסתו של עיני לתפקיד יו"ר ההסתדרות, היתה פריחה בתחום ההתאגדות המקצועית: נחקק חוק המגן על חופש ההתאגדות של העובדים ומחייב את ההנהלות לנהל משא ומתן עם ועד מוכר. לא דנו בשנים האחרונות על תוספת יוקר לכלל המשק כי האינפלציה ירדה, אבל יש הסכמים ענפיים שחתמנו בענפי הבנייה, המלונאות והדפוס".
ניהלתם מאבק מקצועי נגד הפיטורים במכתשים אגן. לא הצלחתם למנוע פיטורים של מאות.
"השגנו הישגים חסרי תקדים לעובדים: מעולם לא היה הסכם שבו התחייבו הבעלים שלא לסגור את המפעל עד שנת 2017. הפרישה תהיה מרצון, ועובדים מגיל 57 ומעלה יפרשו בתנאי פנסיה מלאים. כמו כן, הוקמה קרן מצוקה לעובדים בהיקף 18 מיליון שקל".
האם הרוכשים הסינים נתנו מראש את הסכמתם שהמפעל ימשיך לפעול עד 2017?
"הנהלת החברה, קבוצת אי.די.בי, התחייבה להכניס את הסעיף המתאים בהסכם הרכישה. אם החברה לא תימכר לכמצ'יינה, היא יכולה להימכר לרוכש אחר".
נראה שהמאבק עם הקפיטליסט הגדול נוחי דנקנר היה קל יותר מהמשא ומתן עם הממשלה.
"המשא ומתן עם מעסיק פרטי שונה מהמשא ומתן עם המדינה, בעיקר בסכומי הכסף שעליהם מדובר. במשא ומתן עם המדינה היה הסכם בשווי מיליארדי שקלים; כאן הסכומים קטנים יותר, אבל אני לא יכול לומר מה קשה יותר. את המשא ומתן במכתשים אגן ניהלנו מול מנכ"ל אי.די.בי, חיים גבריאלי, ומול מנכ"ל מכתשים, ארז ויגודמן. היה לנו בסיס משותף:
המו"מ האחרון עם האוצר על ההסכם במגזר הציבורי תואר בעיתונות כהצגה שמהלכה וסופה ידועים מראש: מו"מ מתיש לתוך הלילה, איום שביתה שנועד בעיקר לרגש את המתדיינים ואת הציבור, ובסוף חותכים בדיוק באמצע. עם קצת פחות מלודרמטיות אפשר היה לסגור את הכול שבועיים קודם לכן על כוס קפה של בוקר.
"זו לא היתה הצגה: באמת עד יום שני בלילה לא ידענו אם תהיה שביתה. התכוננו לשביתה קשה מאוד, ורק לפנות בוקר הודענו לוועדים לבטל אותה. הפער בין הצדדים נסגר רק ביום שני. התחלנו את היום כשהאוצר, שהציע תוספת של 1.5%, אותת שהוא מוכן להתקדם לכיוון של 3%".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם