תזרים המזומנים של תאגידי המים
רשות המים טוענת שהתאגידים הם הצלחה מסחררת ("המודעות לחיסכון גברה והניהול השתפר"), הרשויות המקומיות חושבות אחרת ("השירות גרוע יותר ואין לצרכנים למי לפנות"). אבל עם עובדה אחת אי אפשר להתווכח: התאגידים הכושלים הפכו להצלחה כלכלית. הבעיה: הרווחים נובעים לא מהתייעלות אלא מהכפלת מחירי המים לצרכן - והתאגידים מתנהלים ללא שקיפות ורחוק מעין הציבור
◄ על חשבונכם: תאגידי המים - החברות הכי רווחיות
חברות עסקיות רגילות מגיעות להישגים כאלה בזכות תוכניות הבראה כאובות ומהפכים ניהוליים. במקרה של תאגידי המים היתה הדרך פשוטה הרבה יותר: העלאה חדה במחירי המים איפשרה כמעט לכל תאגיד, מצליח או כושל, לעבור מהפסד לרווח אדיר.
בכמה עלו תעריפי המים? תלוי את מי שואלים ומי משלם. לדברי סמנכ"ל כלכלה ברשות המים, גלעד פרננדס, עלו התעריפים רק ב-30%. להערכת כלכלני המרכז לשלטון מקומי, עלו התעריפים ב-70% ויותר.
המחלוקת על המספרים נובעת מהמבנה המסובך של תעריפי המים, המחולקים לפי דרגות צריכה. בהעלאת המים הגדולה עליה הוחלט בחודש ינואר האחרון, בוטל התעריף העליון ( "תעריף ג"), הוקטנה כמות המים בתעריף מסובסד ("תעריף א"), והועלה מחיר המים בתעריף הביניים.
כתוצאה משינוי הדרגות גילו משפחות רבות שחשבון המים שלהן הוכפל ויותר. חלק קטן מעליית המחירים הועבר לחברת מקורות, ספקית המים שהעלויות שלה גדלו עם המעבר למתקני ההתפלה, מאחר שמחיר המים המופק מהם כפול ממחירי המים המסופקים ממקורות טבעיים. את מרבית ההעלאה גרפו תאגידי המים.
תאגידי המים הוקמו על-פי חוק מיוחד שנחקק בשנת 2001. הם קיבלו מהרשויות המקומיות את מערכות המים העירוניות, והפכו, למעשה, לספקי המים באותן רשויות. הרשויות לא ויתרו בקלות, ועד היום הן מנהלות מאבק נגד הקמת התאגידים. בחלק מהרשויות המאבק הצליח, וברמת גן, למשל, אחד ממעוזי ההתנגדות של השלטון המקומי, לא הוקם תאגיד מים עד היום. תל-אביב, הגדולה בערי ישראל, נכנעה רק בינואר השנה.
העיתוי היה בעייתי: אזרחים שעברו בשנתיים האחרונות לשירות באמצעות תאגידי מים, גילו שבסמוך למעבר זינקו תעריפי המים שלהם. הם ייחסו את עליית המחירים לתאגיד,
אבל המעבר יצר בעיות נוספות: בעוד שלאזרח יש אמון מסוים ברשות המקומית, שבראשה עומדים נבחרי ציבור, תאגיד המים הוא גוף עסקי חסר פנים. למרות שהעירייה היא בעלת המניות בגוף, אין לה כל סמכות לפקח עליו, והיא אפילו אינה חופשית למשוך ממנו רווחים כרצונה.
ברשות המים בטוחים שתאגידי המים הם הצלחה אדירה: "תחזוקת התשתית השתפרה לאין ערוך, נוצר שוויון בטיפול ובמחירים שמשלמים כל הצרכנים, המודעות לחיסכון גברה והניהול השתפר", טוענים ברשות.
במרכז השלטון המקומי אומרים מנגד כי "תאגידי המים לא פתרו שום בעיה: הצרכנים נאלצים לשלם תמורת תוספת משרות, השירות גרוע יותר ואין לצרכנים למי לפנות כאשר יש תלונות על השירות. המחירים עלו, המדינה השקיעה 2.4 מיליארד שקל במעבר לתאגידי מים - והציבור סובל".
אבל עם ההצלחה הפיננסית קשה להתווכח: לא כל תאגידי המים יכולים כבר לדווח על הצלחה, אך הם יכולים לסיים את השנה ברווח כולל של למעלה מ-200 מיליון שקל. את סכומי העתק האלה מגלגלים מנהלים שכירים, המתמנים לתפקידיהם בהשפעת הרשויות המקומיות, שהן בעלות המניות של החברות אולם אין להן שליטה של ממש על התנהלותן.
המפקחת על התאגידים היא רשות המים, גוף שספג לאחרונה ביקורת קשה על התנהלותו מצד מבקר המדינה וועדת החקירה המיוחדת, בראשות השופט דן ביין. אחד מאמצעי הפיקוח הציבורי על הרשויות הוא החובה המוטלת עליהן להגיש דוחות כספיים מדי רבעון.
הרשות אמורה לפרסם את הדוחות באתר האינטרנט שלה ולאפשר לכל אזרח לבדוק מה מתחולל בתאגידים. אולם עד תחילת השבוע נמנעה הרשות מפרסום הדוחות, וכל שניתן היה למצוא באתר הוא דוחות ישנים ולא רלוונטיים, הנכונים במקרה הטוב ל-2008. רק בעקבות פניית עסקים בשבוע שעבר, החליטה הרשות לפרסם חלק מהדוחות שנמסרו לה עלידי התאגידים.
בסך הכל פורסמו באתר הרשות דוחותיהם של 16 תאגידי מים, מתוך 55 תאגידים הפועלים כיום. חלק מהתאגידים הם חדשים, ולכן טרם הספיקו להיערך לפרסום דוחות, אבל גם כעת ברור כי הדוחות שפורסמו מהווים פחות ממחצית מאלה שהיו אמורים להתפרסם.
המידע החלקי המתפרסם על תאגידי המים מגביר את התחושה הקיימת ממילא, שמשק המים יצא משליטה ובקרה ציבורית, ועבר להתנהל לפי כללים לא ברורים. אם בעבר היה מדובר בענף מדוכא, שאינו מותיר מקום רב למניפולציות פיננסיות וניהוליות, מתברר היום שהמצב השתנה: בצירוף עם מפעלי ההתפלה הגדולים המוקמים לאורך החוף, הופך משק המים הישראלי לתחום עסקי המציע רווחי עתק ליזמים שיצליחו להניח עליו יד.
במשרד האוצר לא מכחישים שהיעד הסופי עשוי להיות הפרטת תאגידי המים, גם אם לא מדובר בתוכניות מיידיות. בשלב מוקדם יותר מבקשים באוצר למזג את עשרות התאגידים ל-6-5 תאגידים ארציים. מהלך המיזוגים נתקל בינתיים בקשיים נוכח התנגדויות של רשויות מקומיות, אבל התהליך עשוי לתפוס תאוצה נוכח הדרישות להתייעלות, והאפשרות הסבירה מאוד שחלק מתאגידי המים יהיו קטנים מכדי להתקיים לאורך זמן.
התאגידים הגדולים והרווחיים, כמו הגיחון בירושלים, תאגידי נתניה ותל-אביב, יהוו מוקד משיכה למשקיעים פרטיים. לדברי פרננדס, תעריפי המים מכוילים להבטיח לתאגידים תשואה נאה של 7% על ההון. על פי החוק, יכולים התאגידים למכור עד 20% ממניותיהם למשקיעים פרטיים, ובגל ההפרטות הבא אפשר יהיה לרכך את החוק ולהעביר למשקיעים פרטיים את השליטה בפועל בתאגידים אלה.
הפרטת מונופולים תעלה לנו ביוקר: הניסיון מוכיח שכאשר מצליחים יזמים פרטיים להשתלט על מונופול, נפגעת רמת השירות לציבור - והמחירים עולים. הפרטת תאגידי המים באנגליה ובצרפת הביאה לתוצאות עגומות ולנזק רב.
גם הניסיון בישראל לא מעודד - מכירת מונופול התקשורת בזק לקבוצת יזמים, למשל, עלה למדינה בנזק של מאות מיליוני שקלים ולפיגור בפיתוח ענף התקשורת. אבל למרות הניסיון העגום בארץ ובעולם, בישראל ממשיכים במסלול ההפרטה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם