יכול היה להיות סיפור אהבה: לקחנו לסיבוב את פיאט 500 אבארת'
היא נראית נפלא ומכוילת להעניק הנאה בתנועה, אבל האספלט הארץ-ישראלי פגע, שוב, במה שהיה יכול להיות סיפור אהבה. כתבה למורעלים בלבד
גילוי נאות: נהגתי בהרבה מאוד מכוניות ספורטיביות ייעודיות ובלא פחות ספורטיביות ממוקדות יכולת והנאה. אף לא אחת מהן ניסתה לעקוץ אותי כמו אבארת'.
כנפונים וניפוחים, צמד מפלטים מאחור ומסית אוויר רב משמעות יוצרים אותו מופע נדרש של מי שהפנייה הקרובה נמצאת אצלה בין הכוונות. ויש עוד: אבארת' מציעה, בוודאי ברמת הגימור הזו, חומרים משובחים, כמו ריפוד עור במושבים, דוושות אלומיניום ועוד "נגיעות" ספורטיביות. המופע נאה כל כך, עד כי הוא מצליח להסיט את תשומת הלב (לא לגמרי, עובדה) מהעובדה שתנוחת הישיבה גבוהה מדי וגלגל ההגה אינו מתכוון למרחק. הנדסת האנוש גם היא לא משהו: המתגים מפוזרים ומד לחץ הטורבו ממוקם במקום לא נוח לצפייה או לשימוש.
לא פחות מ135- כ"ס מציע המנוע שנפחו הלא גדול 1.4) ליטר) מקבל סיוע ממגדש טורבו. זה מכובד, אבל לא הרבה לעומת 180 כ"ס שמציעה איביזה קופרה באותו נפח. מצד שני, האבארת' קלה ב10- עד 20 אחוז מהמתחרות, כך שהביצועים נאים 7.9)
יכולת זו מסדרת לאבארת' דחף מעורר ורב יכולת, כמעט בכל מצב והילוך. והנה, יש לנו התחלה נפלאה ליחסים לוהטים. אבל כמו בחיים, החריקות מתחילות כבר לאחר ההתלהבות. לאבארת' רק חמישה הילוכים, חלקם "ארוכים" מדי ביחס למכונה כזו, והבורר, כמה חבל, לא מוצלח: הוא לא חלק, לא נוח והמהלך שלו לא קצר כנדרש. ובכן, פיאט, לא הגיע הזמן לשפר?
הפספוס מודגש עוד יותר כי המנוע יודע להציע גם צריכת דלק מעולה, 9 ק"מ לליטר, בנהיגה אגרסיבית, כשהמנוע במצב ספורט רוב הזמן. מצב זה מחדד את תגובת הדוושה, מעלה את לחץ הטורבו ומעניק ביצועים טובים יותר. במצב רגיל המנוע ממש פלגמטי ומיועד רק לעיר, אבל מי רוצה לנהוג באבארת' 500 בעיר? יש שם המון בורות.
אבל בכבישים המתפתלים בהרים אני כן רוצה לנהוג. כן, שם אמור להיות בית הגידול של המכונית הזו. המנוע במצב ספורט, מצב TCC מופעל, אני מאיץ לפנייה הקרובה ויוצא ממנה בתחושת התגלות.
אבארת' 500 היא מהמכוניות היותר מרשימות שנהגתי בהן בכביש המסתלסל והחלקלק הזה. השילוב של הממדים הקטנים, המשקל הקל, יכולת הבלימה המעולה, האחיזה המופתית ובכלל הנכונות להדק את קו הפנייה לפי רצון ובשליטה מוחלטת הופך את הנהיגה בקטנה הזו לחוויה מטריפה. ואם יורשה, ויורשה, ניתן לשלוח את החלק האחורי בהחלקה לתוך הפנייה, תכונה שהוכחדה מן העולם מחמת תקינות פוליטית.
וגם כאן, כמו בחיים, משהו בהמשך מקלקל. צריך להתחמק משלל הבורות והשקעים בכביש, כי אז אבארת' כבר לא מאוחדת עם קו הפנייה; וההגה, שהוא כל כך חשוב, עושה הכל בסדר, אבל הוא נלחם קצת יותר מדי ומספר על הגלגלים פחות מדי; וגם המהירות והמיידיות שבהן היא עלולה להשליך את חלקה האחורי לא מלבבות תמיד (ותודה למערכת בקרת היציבות).
אבארת' מציעה כיף, אבל במגבלות. ככל שהכביש מפותל יותר, כך היא פורחת; ככל שהוא חלק, כך יבלוט יתרונה על פני מכוניות אחרות; ככל שרמת האחיזה שמציע הכביש תהיה גבוהה יותר, כך חוויית הנהיגה תהיה קרובה למכונית מסלול. מנגד, מכביש משובש, כל כביש משובש, יש להתרחק, כי זה לא בשבילכם (או בשבילה).
דגם זה מציע משב רוח מרענן ותוספת חשובה למבחר המצומצם של ספורטיביות קטנות הנמכר בישראל. היא חמודה, מושכת מבטים, ביצועיה טובים (אבל לא מסעירים) - ומעל הכל היא מהמצטיינות בכבישים מפותלים. ונוחות הנסיעה? זו, פשוט, נפקדת. גם בכבישים שבהם האבארת' פורחת, אספלט פגום בפנייה יגרום לה לנבול.
והיא עולה הרבה כסף. מ157- אלף שקל לרמת הכניסה ועד 185 אלף שקל לגרסת המבחן - וזה מחיר לא נמוך גם ביחס לאבארת' עצמה וגם לעומת המתחרות. צריך להיות מאוד ממוקד מטרה כדי להעדיף אותה על פני רנו קליאו ספורט או סיאט איביזה קופרה. שתיהן חזקות ומהירות יותר ולא נכשלות בנוחות, אם כי שתיהן מהנות פחות לנהיגה באותה שמורה מצומצמת (האיביזה בהרבה, הקליאו ממש במעט).
מי שיגיע לאבארת' בשל המופע שלה, העושה אותה למכונית-שהיא-תכשיט, בוודאי לא יוכל לשכוח את נוחות הנסיעה שאינה קיימת וגם לא את המתחרות, כמו מיני קופר (היקרה בהרבה) או פולקסווגן שירוקו המיופייפת.
◄ בעד: התנהגות, ביצועים, עיצוב, אבזור, בלמים
◄ נגד: נוחות נסיעה, מחיר, בורר הילוכים
◄ סיכום: מהנה, נראית יופי, יקרה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם