סול זינגר בראיון: אנחנו נס כלכלי
כושר האילתור שמתפתח בצבא, העלייה המאסיבית שיודעת לקחת סיכונים, החוקרים המצוינים והסביבה התומכת; אלו, על פי סול זינגר (50), מחבר רב המכר START-UP NATION, הם הגורמים העיקריים להפיכתנו למעצמת היי-טק מובילה; בידוד עולמי? כשזה מגיע לחדשנות, ישראל היא מושא לחיקוי ולהערצה; עובדה: בקרוב הספר יתורגם גם לטורקית
זינגר , שכתב את הספר ביחד עם דן סינור, מייסד קרן הגידור וההשקעות "רוסמונט קפיטל" ואנליסט טלוויזיוני פופולארי בארה"ב, הוא הסברה ישראלית מהלכת על שתיים. הספר, שיצא בעברית בהוצאה משותפת של מטר וכנרת זמורה בית, מכר עד כה למעלה מרבע מיליון עותקים, מחציתם בארה"ב, ותורגם עד כה ל-14 שפות בהן סינית, קוריאנית, רוסית, פורטוגזית, גרמנית ועברית - ולמרות המשבר עם ארדואן, הוא עתיד לצאת בקרוב גם בשפה הטורקית.
"איכשהו, הספר הכי הצליח בסינגפור, הודו, קוריאה וסין", אומר זינגר. "אולי כי חדשנות ויוזמה הן שם דבר במדינות הללו - מטרה נשגבת והתנהלות יומיומית כאחד. ובכל זאת, גם הן מרגישות שיש להן מה ללמוד בתחום הזה מישראל ולכן הספר מרתק את המנהלים שם".
ה"פייננשל טיימס" דירג באחרונה את ישראל במקום השישי מבין 139 מדינות בפרמטרים של חדשנות וכושר המצאה. לשם השוואה, גרמניה התברגה למקום השמיני, בריטניה מדורגת 14, סין 26 והודו רק 39. "לדעתי אנחנו אף במיקום גבוה יותר", מסביר זינגר בטון שמיד עושה חשק לשאול ממנו את המשקפיים הוורודות דרכן הוא מסתכל על המציאות הישראלית.
"אנחנו ראשונים בעולם בשלושה דברים: הראשון הוא מספר הסטארט-אפים בארץ. יש כיום בישראל כ-2,600 סטארט-אפים, כך שאם מחשבים את זה לפי נפש, מדובר ביחס העולה על הקיים בכל מדינה אחרת. השני הוא כספי ההון-סיכון המוזרמים ארצה, שמגיעים לפי 2.5 מכספי ההון-סיכון לנפש בארה"ב ופי 30 מאשר באירופה. הנתון השלישי הוא ההשקעה במחקר ובפיתוח (מו"פ) אזרחי מתוך התוצר הלאומי הגולמי, שעומד בארץ על 4.8 אחוזים - פי שניים בממוצע מה-OECD - וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את ההשקעה במו"פ צבאי".
קראתי שאריק שמידט, יו"ר גוגל, אמר שהוא תמיד יעדיף להעסיק ישראלי בן 25, לעומת בן 25 מכל לאום אחר.
"זה ברור כי הישראלי הוא לא רק חכם, אלא יש לו שתי תכונות נוספות קריטיות להצלחה: הוא משימתי, כלומר יש לו את האמביציה, הדרייב והנחישות, ובנוסף - יש לו את המוכנות לקחת סיכון. בלי שלושת המרכיבים הללו, אתה לא יזם. לישראלי יש את שלושתם ולכן מישהו כמו שמידט מחפש אותו. תראי את גוגל ישראל. הם התחילו בארץ לפני כחמש שנים עם 17 עובדים, ובקרוב עוברים לבניין חדש בן שש קומות עם 200 עובדים. זו כנראה הצמיחה הכי גדולה של מרכז גוגל ברחבי העולם. כל הון-סיכון בעולם, ובכלל זה גוגל, אינו סנטימנטלי. הם לא פה מציונות. אותם מעניין רק ההחזר על ההשקעה".
כלומר?
"מודל ההון-סיכון בנוי כך שכולם יודעים שרוב הסטארט-אפים ייכשלו ורק בודדים יצליחו. הם בוחרים לפעול מישראל אך ורק כי כאן יש יותר סיכוי - וזה בקנה מידה עולמי - למצוא את ההוא שיצליח. הרי גוגל יכולה לחפש את הכי טובים בכל תחום בעולם, ובכל זאת את המרכז הראשון שלה מחוץ לארה"ב היא הקימה בישראל - וכמוה גם י-ב-מ ומיקרוסופט.
"ואני רוצה להגיד עוד משהו שאותן חברות לא יגידו בפה מלא: אי אפשר להשוות את מה שחברות כמו גוגל, אינטל, מיקרוסופט, סיסקו ואחרות עושות בארץ לעומת מה שהן עושות במרכזי מחקר ופיתוח אחרים שלהן בעולם. בישראל, המרכזים שלהן לעתים קטנים יותר, אבל פה עושים את הדברים הנמצאים בחזית הטכנולוגיה, את אותם מוצרים ומחקרים שחיוניים לצמיחתה ופיתוחה של החברה".
כבר בטח הבנתם, אפילו בשלב מוקדם זה של הראיון, שזינגר הוא המרואיין האידיאלי למגזין ראש השנה. אחרי ששומעים אותו, השנה מתחילה ברגל ימין אפילו מבלי לקחת ביס אחד מתפוח בדבש. הנתונים שהוא
"זה ספר הפרופגנדה הכי טוב שנכתב מאז התנ"ך, וכמו התנ"ך גם הוא כתוב טוב וברובו אמת", מגדיר עודד חרמוני, מנכ"ל איגוד תעשיית ההיי-טק (HTIA), את רב המכר המדובר של זינגר וסינור. "אני מאמין שהוא ההסברה הכי טובה שלנו. תביני, מי שחי בהיי-טק הישראלי בעצם חי בלה-לה לנד. הוא לא סופג את כל ההשמצות, הביקורת, החרמות ואפילו האנטישמיות שסופג ישראלי מתחום אחר בפגישות שלו עם קולגות מחו"ל. אנחנו בהיי-טק מארחים עשרות משלחות ונותנים מאות הרצאות ברחבי העולם, ובעצם נתקלים בסוג של הערצה להיי-טק הישראלי.
"זה שובר מחסומים. הלכתי לא מזמן לכנס הסברה באוניברסיטת בר-אילן וחשבתי לעצמי ש-20 שנה אנחנו מתבכיינים על איך שונאים אותנו בעולם ולא מבינים אותנו, ואם היינו משתמשים יותר בתחום ההיי-טק ככלי הסברתי - היינו משיגים תוצאות הרבה יותר טובות, כי זו נקודת החוזקה שלנו. וזה בדיוק סוד ההצלחה של הספר הזה".
זינגר נולד בווסצ'סטר ארה"ב ב-1961. בגיל 12, לקראת הבר מצווה שלו, עלתה המשפחה ארצה לשנת השבתון של אביו שעבד אז במכון הדסון. השנה איכשהו התארכה לארבע שנים, חלקן בקיבוץ כיסופים, שבסופן חזרה המשפחה לארה"ב. ובכל זאת, ארבעת הבנים לבית זינגר שבו ועלו ארצה לכשהתבגרו. ראשון עלה דני, צעיר הבנים, מיד לאחר שסיים תיכון. אחריו עלה אלכס שנפל ב-1987, בהיותו בן 25 ומ"מ בחטיבת גבעתי, בתקרית ברצועת הביטחון בלבנון בעקבות זאת עלה גם בנג'י. סול, הבכור, עלה אחרון ב-1994 והתמקם בירושלים. בעקבותיו עלו גם ההורים.
קודם לכן, סול בכלל למד מדעי המדינה וביולוגיה באוניברסיטת Tufts בבוסטון, ואז עבד כ-10 שנים בקונגרס כיועץ מדיניות חוץ לחברי קונגרס שונים ועבור ועדות שונות. כשהכיר את וונדי, מי שלימים תהיה אשתו, החליט שעליו לעלות ארצה כדי שהילדים שלהם יהיו ישראלים. בארץ החל לעבוד ב"ג'רוזלם פוסט" ככתב בכיר ועורך מדור דעות, וב-2008 לקח חופשה כדי לכתוב את הספר שייצא לאור בסופו של דבר בנובמבר 2009.
או-קיי. שיכנעת אותי שאנחנו מדינת סטארט-אפ. אבל מה הופך אותנו לכזאת?
"יש מגוון של גורמים שאנחנו מציינים בספר, אבל יש כמה עיקריים. הראשון הוא הצבא. בכל העולם לצעירים יש שתי חוויות עיקריות: בית ספר ומקום העבודה. בישראל, בין בית הספר לעבודה, מתמקמת חווייה שלישית והיא הצבא. אנשים חושבים שאנחנו מתכוונים לידע שמקבלים חיילים ב-8200 או בתלפיות, וזה לא נכון. אנחנו מתכוונים למה שסופג גם החייל בגבעתי או בשיריון. בצבא סופגים מנהיגות, איך לעבוד בצוות, איך להקריב בשביל משהו שגדול ממך, והתכונה העיקרית שנרכשת היא בעיניי המשימתיות. אם אתה קצין וקיבלת משימה, אז אתה חייב להיות יצירתי ולאלתר ולתפוס יוזמה ופיקוד - ואת כל אלה צריך גם בשביל להקים סטארטאפ. כי בסטארט-אפ תמיד אין מספיק זמן ואין מספיק ציוד ובטח שאין מספיק תקציב. ובעצם, אתה לומד להסתדר עם כל האילוצים האלה כבר בצבא.
"הגורם השני שהוא קריטי להפיכתנו למדינת סטארט-אפ הוא היותנו מדינת מהגרים. ושוב, זה לא משנה אם נולדת פה, כי בטוח שמישהו במשפחה שלך היגר ארצה. מהגרים עולים הם מטבע הדברים אנשים שלוקחים סיכונים, כי אחרת הם לא היו עוברים למדינה אחרת. לכן, למהגרים יש יותר נטייה להיות יזמים. אם תרצי, כל המדינה שלנו היא סטארט-אפ אחד גדול. כלומר, לא היתה לנו מדינה לולא הדרייב הזה והמשימתיות והמוכנות לקחת סיכון של אותה קבוצת אנשים שהיגרה לפה בעשורים הראשונים של המאה הקודמת".
אז גם בזה אנחנו יוצאים דופן.
"ישראל זאת המדינה היחידה שאני מכיר שהפוליטיקאים בה מבטיחים לציבור שלהם להביא יותר מהגרים, ולא פחות. תראי איך עכשיו, לקראת החגים, כל העיתונים יציינו שני פרמטרים: כמה עולים חדשים הגיעו השנה, ובכמה עלתה או ירדה הכנרת. בספר Immigrant, Inc (שיצא בארה"ב בערך במקביל לספר של זינגר וסינור, ואשר נכתב בידי ריצ'ארד הרמן ורוברט סמית', ג "ד) גילו שבערך מחצית מהסטארט-אפים בעמק הסיליקון נוסדו בידי מהגרים".
הגורם השלישי, אליבא דזינגר, להיותנו מעצמת סטארט-אפ "הוא העובדה שהשכלנו לייצר פה סביבה תומכת היי-טק. הרי מה יש בעמק הסיליקון? אוניברסיטאות מעולות כמו סטנפורד, חברת ענק שהתחילה את הכל (H.P, ג "ד), מזג אוויר נוח ורגולציה ממשלתית תומכת. אצלנו זה בדיוק אותו דבר. אינטל היא כנראה ה'היולט פק ארד' שלנו, והיה לנו גם את איש החזון עוזיה גליל שהקים את'אלרון', ואת הממשלה שהבינה שהיא צריכה לדחוף לכיוון הזה והקימה את קרן'יוזמה', וגם לנו יש מזג אוויר נפלא ואוניברסיטאות מצוינות".
אבל אפילו אין לנו אוניברסיטה המדורגת בין ה-50 הטובות בעולם.
"תתפלאי לשמוע אבל ב-2010 בוצע סקר שדירג את מספר הציטוטים לפקולטה בכל אוניברסיטה בעולם. זהו מדד כמותי-אובייקטיבי שבודק את מי מצטטים ועל מי מסתמכים בכל המחקרים החדשים שיוצאים בעולם. כמובן שכל אוניברסיטה שואפת שחוקריה יצוטטו הכי הרבה, וככל שיש לסגל שלה יותר ציטוטים - היא מדורגת גבוה יותר בדירוג. והנה יצא שאוניברסיטת תל אביב דורגה במקום ה-11 בעולם , שזה אפילו מעל אוניברסיטאות כמו ייל, קיימברידג' או אוקספורד. חוץ מזה יש לנו ארבע אוניברסיטאות (ת"א, העברית בירושלים, הטכניון בחיפה ומכון ויצמן ברחובות, ג"ד) שמדורגות בין ה-200 הטובות בעולם וזה לא מעט. להודו הענקית יש רק אוניברסיטה אחת כזאת".
ותמיכה ממשלתית יש? הרי כל איש עסקים ישראלי שהתראיין אי פעם קיטר על עודף הרגולציה במשק הישראלי, על המסוי ועל הסרבול הביורוקרטי, ורק אתה משבח את התמיכה הממשלתית.
"אני חושב שבישראל יותר קל להקים סטארט-אפ מאשר לפתוח מסעדה. זה נכון שיש בישראל עודף רגולציה ועודף מסים ופחות מדי תחרות, אבל בואי נבחן רגע את תחום ההיי-טק. דווקא בו יש מעט רגולציה, מסים נמוכים והמון תחרות. זה כאילו יש בישראל שתי כלכלות: כלכלת ההייטק וכלכלת כל היתר. כלכלת ההיי-טק משגשגת. כלכלת היתר מדשדשת מבחינת פרודוקטיביות, רווחיות וכדומה. נוצרו פערים גדולים וזה לא בריא לא לכלכלה הישראלית ולא לחברה הישראלית. ואני מציע להעתיק את הצלחת ההיי-טק לכל יתר ענפי המשק. הנה יש לנו כאן מתכון להצלחה, בואו נשחזר אותו בכל הענפים".
מנהלי קרנות הון-סיכון בארץ טוענים שההשקעות קטנו, שהאקזיטים התמעטו ושהמשבר בשווקים העולמיים נותן את אותותיו גם בהיי-טק הישראלי. אז אולי גם הוא כבר לא כל-כך משגשג?
"אני לא חושב שיש משבר הון-סיכון בישראל. עדיין זורם לפה פי 2.5 יותר כסף ממה שזורם לנפש בארה"ב. כמות ההון-סיכון צנחה דרמטית לאחר פיצוץ הבועה ב-2000 ושוב היתה ירידה לאחר המשבר של 2008, אבל מאז כמות ההון המגויס בארץ וכמות העיסקאות וכמות האקזיטים דווקא גדלו".
ואכן, נתוני חברת המחקר IVC מוכיחים כי במחצית הראשונה של שנת 2011 גייסו 285 חברות היי-טק סכום של 1.048 מיליארד דולר, המהווה גידול של 82 אחוז (!) בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2010, בה גויסו רק 577 מיליון דולר.
בנוסף, הרבעון השני של 2011 היה הרבעון הטוב ביותר מזה שנתיים, ובו גייסו 145 חברות הייטק ישראליות סכום של 569 מיליון דולר ממשקיעים מקומיים וזרים כאחד. מצד שני, יש ירידה של 68 אחוז במספר עסקאות הפרייבט אקוויטי )הון פרטי( שנסגרו בארץ ברבעון הראשון של השנה. רק 11 עסקאות כאלה נסגרו, בסך כולל של 268 מיליון דולר.
בספר אתה מדבר על שורת איומים/ סיכונים שיכולים להעיב על הצלחת ההייטק הישראלי. מהם העיקריים שבהם?
"נכון, בספר יש פרק שלם של איומים על הסטארט-אפ ניישן, ולא מדובר על איראן או הפלסטינים. מדובר על המשבר בחינוך, על בריחת המוחות ועל העובדה ששני קהלים גדולים כמו הערבים והחרדים אינם חלק מכוח העבודה במשק. אבל האיום הכי גדול הוא כמובן החינוך. יש היום בריחת מוחות הרבה יותר גדולה מהארץ לארה"ב מאשר מאירופה לארה"ב. ויש כמובן את הירידה שלנו במבחני פיז"ה הבינלאומיים (מבחן הנערך מדי שלוש שנים על ידי ארגון הOECD ובודק את רמת האוריינות של תלמידים בני 15 מ-64 מדינות בשלושה תחומים: קריאה, מתמטיקה ומדעים, ג"ד).
"אבל כשהייתי בקוריאה, שהיא מהמובילות בכל מדדי החינוך, גיליתי שגם היא מתלוננת על החינוך אצלה - והרי כולם מתקנאים בה. הקוריאנים טוענים שהבעיה אצלם היא שהילדים פשוט משננים את החומר, אבל הם לא באמת יודעים איך להיות יצירתיים, והם מקנאים בנו על היצירתיות והתחכום של הילד הישראלי.
"במשך שנים קינאנו בפינלנד על שהם הצליחו להקים חברת ענק כמו נוקיה. אבל תאמיני לי שהם קינאו בנו על כמות הסטארט-אפים שיש לנו, על החדשנות והיצירתיות, כי להם היתה רק נוקיה. עובדה שבבית-הספר לאמנויות ומדעים בירושלים שבו הבת שלי לומדת, מקבלים בכל שנה משלחת מסינגפור כדי ללמוד מאיתנו איך לומדים נכון. להם יש בעיה של יותר מדי משמעת ושינון. לנו יש כנראה את הבעיה ההפוכה, אבל מכל זה הבנתי שחינוך הוא בעיה עולמית ושאף מדינה-גם המובילות במדדים השונים כמו סינגפור - לא מצאה את הפתרון המושלם. גם פה אנחנו צריכים כנראה להיות יצירתיים, כי המודל של קוריאה וסינגפור לא מתאים לנו. ובכל זאת, אין תירוץ לכך שאנחנו לא מנסים להיות מהראשונים בעולם בחינוך. אנחנו חייבים את זה בשבילנו כמדינה, וגם כדי להמשיך ולהיות מדינת סטארט-אפ".
אז איך אתה מציע לשמור על היתרון שלנו כמדינת סטארט-אפ?
"יש בעיניי שתי דרכים לשמר את היתרון היחסי שלנו. הראשונה היא להבין ש-80 אחוז מכל ההשקעות הזרות הישירות מגיעות מארה"ב ורק 20 ממדינות בשאר העולם - אירופה, אסיה, דרום אמריקה ועוד. לכן, הממשלה צריכה לנסות להאיץ את ההשקעות מיתר העולם. ושוב, אני מציע להעתיק את המודל המוצלח שלנו מול ארה"ב. צריך לפנות לחברות ענק ממקומות אחרים בעולם ולהציע להן לפתוח מרכזי מו"פ פה, כמו שיש לגוגל ולאינטל. צריך לפתות אותן בהטבות ולהסביר להן את יתרונות האקוסיסטם שבנינו פה סביב ההיי-טק".
וזאת האפשרות היחידה?
"ממש לא. הדרך השנייה היא מודל חדש שאותו אני מנסה כרגע לקדם בעצמי. הכוונה היא לפנות לשווקים המתפתחים שהם גם יותר גדולים מארה"ב וגם יותר צומחים ממנה, ולנסות להוות עבורם את הגשר לעולם. זה בעצם לעזור להם להפוך להיות סטארט-אפ ניישן בעצמם, אבל באמצעותנו. הרי יש שם פוטנציאל ענק והזדמנויות ענק, אבל הם עוד לא יודעים איך לפרוץ לשווקים - ואנחנו כן. הם לא יודעים איך להשיג מימון - ואנחנו כן. גם אנחנו היינו פעם מבודדים ובלי קשר לאקו-סיסטם העולמי, והיום אנחנו מקושרים לכל קרנות ההון-סיכון הגדולות בעולם.
אם ניצור שיתופי פעולה בין סטארט-אפים שלנו לשלהם, וממש נעבוד כמה חודשים כאן וכמה חודשים במדינה השנייה ובכך נגשר על פערי התרבות - נוכל לבנות את אותו שוק מתפתח כסטארט-אפ ניישן הבא, וגם להיבנות על ידיהם. בדיוק כמו שישראל הקימה כבר לפני קרוב ל-20 שנה , ב-1993, את קרן'יוז מה' כדי לדחוף להקמת חברות סטארט-אפ ולמנף את השקעות ההון-סיכון של אותם ימים. אבל הממשלה גם ידעה מתי לצאת מהשוק הזה, לא להתערב ולא להפריע, וככה היא צריכה לעשות גם עכשיו. עליה להקים קרן חדשה שתדחוף לכיוון של שת"פים בין סטארט-אפים ישראלים לסטארט-אפים ממדינות מתפתחות כמו הודו וסין".
בעניין זה טוען עודד חרמוני שלא בטוח שההגמוניה על החדשנות שמורה כעת רק לישראל ולעמק הסיליקון. לדבריו, יש עכשיו תחרות גם ממקומות אחרים. חרמוני: "בהרבה מדינות מנסים להעתיק את המודל הישראלי, כולל פעילות המדען הראשי, קרן'יוזמה' וכיוצא בזה. רוסיה, למשל, משקיעה היום המון כסף בלייצר עמק סיליקון משלה. הפרויקט המכונה'פרויקט סקו לקובה' )ע"ש האוניברסיטה למנהל עסקים שבפרברי מוסקווה, שלצידה אמור לקום מרכז ההיי-טק הרוסי, ג"ד( שמקבל דחיפה ממשלתית ענקית. גם בסין הממשלה מחייבת עכשיו את החברות להשקיע אחוז מסוים במחקר ופיתוח.
"כדי לשמור על היתרון היחסי שלנו, נצטרך בחוכמה לשלב כוחות בין היזמים, האקדמיה והחברות הרב-לאומיות הפעילות בארץ. מה שאנשים לא יודעים הוא שברמה הלוקאלית המשולש הזה משתף פעולה, גם אם מדובר בחברות שמתחרות אחת בשנייה בלהט ברמה הגלובלית. זו הדרך שאיגוד חברות ההיי-טק מציע לעתיד. הרי אי אפשר רק להישען על מה שהיה אחורה. חייבים לשפר תהליכים וכשלי שוק. בנוסף, אנחנו כמדינת סטארט-אפ צריכים להתבגר ולהבשיל. זה לא מספיק להקים אלפי סטארט-אפים.
"צריך לא למכור אותם בשלב מוקדם מדי רק בשביל האקזיט, ולא להעביר את כל הידע החוצה. לא נוצרו בישראל מספיק חברות ענק כמו צ'קפוינט, אמדוקס, קומברס או נייס. אנחנו צריכים לשאוף לנייס כזאת כל שנה. אנחנו עוד צריכים ללמוד לבנות חברות לגדילה ולמכירות ולא לאקזיט, ורק באחרונה רואים אצלנו שינוי לכיוון הזה הן בקרב היזמים והן בקרב המשקיעים. רק זה ייפתח את הדור הבא של תעשיית ההיי-טק".
הזכרת קודם את העובדה שיש פה שתי כלכלות ופערים חברתיים. מה אתה חושב על המחאה החברתית?
"לדעתי הדבר הכי חשוב שיצא מהמחאה הוא שבירת האדישות כלפי הענפים שמחוץ להיי-טק. עכשיו גם המורה והרופא והאמן הם על הרדאר הפוליטי - וזאת כבר תוצאה חיובית ענקית. ככלל, יש לנו המון טענות כלפי עצמנו על החינוך והפערים החברתיים ומה לא. אבל אנחנו מתעלמים מנקודות החוזק שלנו. יש לנו יתרון יחסי מובהק בתחום החדשנות, ואנחנו צריכים להכיר בכך ולבנות עליו.
הפרשן הנודע של'הניו יורק טיימס', טום פרידמן, אמר לא מזמן שהוא לא מחלק מדינות לפי החלוקה הקונבנציונאלית של מפותחות ומתפתחות, אלא לפי חדשניות או לא חדשניות. לדעתו, רק באמצעות חדשנות ארה"ב תוכל לצאת מהמשבר הכלכלי הנוכחי בו היא שרויה. הוא צודק, כמובן. בשנת 2000 התפוצצה בועת ההיי-טק. כעבור שמונה שנים, בשנת 2008, התפוצצה בועת הנדל"ן והפיננסיים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל הזמן מה אמיתי ומה תמיד מחוץ לבועה, והתשובה על זה היא פרודוקטיביות. הדרך הכי טובה להגדיל את הפרודוקטיביות היא דרך חדשנות. זו הסיבה שאני מעריך חברה כמו בטר פלייס. שי אגסי לקח בעיה עולמית ענקית, כמו התלות של העולם המערבי בנפט, וניסה למצוא לה פתרון חדשני בדמות המכונית החשמלית".
נסעת כבר במכונית שלהם?
בינואר אסע במכונית שהיא לא היברידית אלא חשמלית, אני אוכל לנסוע איתה בכל רחבי הארץ, והיא אפילו לא תעלה לי יותר ממכונית מזהמת רגילה. אחרי שזה יתחיל גם באוסטרליה, אז אנשים יבינו שזה מתאים לא רק למדינה קטנה כישראל אלא גם למדינות ענק. והנה, זו דוגמה מצוינת לאיך לקחת בעיה עולמית, שככזו תמיד שווה מיליארדים, ולנסות למצוא לה פתרון חדשני. לנסות אותו אצלנו בקטן ואז להגדיל אותו לקנה מידה עולמי. ישראל צריכה לסמן כמה בעיות עולמיות כאלה, ולנסות להביא להן פתרונות חדשניים ויצירתיים. זה יהיה טוב לעולם ובעיקר טוב לישראל. אני חושב שזה חשוב שכל ישראלי יקרא את הספר שלנו ויבין את היתרון היחסי שלו, כדי שזה יגרום לו לחשוב איך אפשר לטפח את היתרון הזה".
רגע , אתה עושה פה קידום מכירות לספר?
"באמת שלא. לא התעשרנו מהספר הזה. אפילו שהוא הופיע ברשימת הבסט סלרס של'הניו יורק טיימס' הוא לא הופיע ברשימה הכללית, אלא ברשימה הכלכלית. בין שתי הרשימות האלה יש פערי ענק במכירות. ובכל זאת, אני חושב שזו קריאת חובה לכל ישראלי. אומרים לי שזה ספר הסברה. זה לא, כי הסברה זה ספין והספר הזה הוא אמת לאמיתה. הבעיה עם ההסברה שלנו היא שהיא מתמקדת בעשרת האחוזים של האנשים ששונאים אותנו, אבל יש עוד עשרה אחוז שאוהבים אותנו ויש 80 אחוזים באמצע, שלא באמת אכפת להם והם פתוחים לשמוע. צריך להשקיע בעיקר בהם, וזה בדיוק מה שהספר הזה עושה. הוא מגלה להם שישראל היא לא רק קונפליקט. זו מדינה שיש לה סיפור - ואני מספר את הסיפור הזה".
שלושה מארבעת האחים לבית זינגר, אלכס, דני ובנג'י, עלו מארה"ב בגפם ואף שירתו ביחידות קרביות כחיילים בודדים. אלכס, קצין בגבעתי, נהרג בהתקלות עם חוליית מחבלים שהיתה בדרכה לפיגוע בישראל.
שנת 2007, כ-20 שנה אחרי שהבן אלכס ז"ל נהרג בהתקלות עם מחבלים ברצועת הביטחון בדרום לבנון, הוציאה משפחת זינגר ספר מרגש לזכרו: "אמנות החיים" (הוצאת ראובן מס) - אסופה בת 273 עמודים של מכתבים וציורים פרי עטו של אלכס, הפורשת בפני הקוראים את מחשבותיו וכשרונותיו האמנותיים של צעיר יהודי-אמריקאי שנפל בהגנה על מדינת ישראל.
אלכס, הצעיר בשנה מסול, נולד בניו יורק ב-15 בספטמבר 1962. כשהיה בן 11 הגיעה המשפחה לישראל למה שהיתה אמורה להיות שנת השבתון של האבא - שנה שנמשכה לבסוף ארבע שנים, שבדיעבד התבררו כמשמעותיות מאוד למתבגר הצעיר. "אלכס אפילו הספיק לחגוג את הבר מצווה שלו בכותל המערבי", מספר סול. "גם אחרי שהמשפחה חזרה לארה"ב, היה ברור לכולנו שאנחנו נעלה בסוף לארץ."
ראשון עלה דני, מיד עם תום לימודיו בתיכון. דני התגייס לצה"ל ושירת בצנחנים. אלכס סיים תיכון בארה"ב והמשיך משם, בשנת 1980, ללימודים באוניברסיטת קורנל, שם בנה לעצמו תוכנית לימודים אישית שעיקרה היסטוריה יהודית. ב-1984 החליט גם אלכס לעלות לישראל, וכמו אחיו דני שקיבל את פניו בארץ, גם הוא החליט להתגייס, על אף שכבר היה בן יותר מ-22. גם אלכס התנדב לצנחנים וגם הוא סיים קורס קצינים ושובץ כמ"מ בחטיבת גבעתי. בנג'י עלה גם הוא לאחר שסיים תיכון.
ב-3 בפברואר 1985 כתב אלכס להורים שבארה"ב: "אמא ואבא היקרים. אני מתגייס בעוד שבע שעות ורק רציתי להגיד לכם שאני לא מודאג, אז אל תדאגו גם אתם", שלוש שנים מאוחר יותר, ב-15 בספטמבר 1987, בדיוק ביום הולדתו ה-25, נפל אלכס בקרב ברצועת הביטחון בלבנון. אלכס וחבריו נתקלו במארב של מחבלים שהיו בדרכם לפיגוע בשטח ישראל. בתקרית נהרגו שלושה חיילי צה"ל, בהם אלכס, ונפצעו ארבעה.
"אני לא יודע אם בכלל היתה לאלכס חברה עד אז", מספר סול. "הוא היה בעצם על תקן חייל בודד, עם משפחה מאמצת בקיבוץ עין צורים. ממש במקרה, ביקרנו בארץ כשבועיים לפני שהוא נהרג. אלכס הגיע לפגוש אותנו בירושלים, ואחר כך נתנו לו טרמפ בחזרה לבסיס בצפון. זאת היתה הפעם האחרונה שראינו אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם