וול סטריט פינת רוטשילד: מלחמת המעמדות בארה"ב
כבר 4 שבועות הם בפארק; בהתחלה לא ידעו איך לאכול אותם; מה שהתחיל בחבורת תמהונים הפך למהפכה חברתית, ומי שתוארו כשמאל קיצוני הפכו לקול המחאה של מעמד הביניים; צח יוקד התלווה למלחמת המעמדות בארה"ב
"אני צריך 10 מתנדבים", הוא קורא. קולו העדין נבלע בשאון המכוניות, המפגינים הרבים ונגינת הגיטרות. גורדי השחקים מזרי האימה סוגרים עליו מכל עבר. הצעירים שסביבו מתורגלים היטב במה שהפך לאחד מכללי היסוד הבסיסיים של החיים בפארק. "אני צריך 10 מתנדבים", הם חוזרים אחריו. "לקחת 3,000 עיתונים", הוא קורא. "לקחת 3,000 עיתונים", הם חוזרים. לא חולפות כמה שניות ו-10 מתנדבים מסתדרים סביבו כבקשתו. כמה שניות לאחר מכן מגיעים כמה מתנדבים נוספים. "לי יש מספיק, אבל אולי תלכו לעזור במטבח", הוא מציע להם. הם הולכים מיד.
רוח נעימה נשבה בפארק בצהרי יום ראשון האחרון. רוח של מחאה אשר עדיין בראשית דרכה, מהפכה בשלביה הבתוליים, לפני מאבקי הכוח וקרבות האגו. מהפכה שטרם חוותה את טעמה החמוץ של הפוליטיקה המסואבת ולא ממש יודעת איך לקבל את הצטרפותם של כמה מהאיגודים המקצועיים החזקים ביותר במדינה אליה.
"אין ספק שמדובר בתוספת כוח משמעותית", אומרת מייגן קוצ'רס, צעירה בשנות ה-20 לחייה. נזם חישוק לאפה, שיערה שחור פחם ופס אדום בוהק זורם לאורכו. "אך אני לא בטוחה כל כך איך ראשי האיגודים יכולים להשתלב בחברה הפתוחה שיצרנו פה", היא ממשיכה. "אם הם רוצים לשבת במועצה שמתכנסת כל יום ולקבל החלטות באופן דמוקרטי, הם מוזמנים. אבל הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו הוא בעלי שררה שינחיתו עלינו הוראות מלמעלה".
נשמע מוכר? כל מי שביקר בקיץ האחרון בשדרות רוטשילד מתקשה שלא לחוש את הדמיון הגדול בין שתי המחאות, שצמחו על אותה קרקע חברתית-פוליטית: ישיבות המועצה היומיות, המטבח הקהילתי הגדול שקם במרכז הפארק וההתלהבות הכובשת של מאות צעירים שעושה חשק לעזוב הכל ולהצטרף אליהם. האידאולוגיה היוקדת צורבת את העור ונשארת זמן רב אחרי שעוזבים את הפארק. אפילו הביקורת נשמעת כמו שידור חוזר.
"הבעיה הגדולה ביותר שלהם היא שלא ברור מה הם רוצים להשיג בדיוק", אומר אחד הפרשנים בפאנל ברשת CNN. "הם שם כבר חודש ועדיין אין להם מטרות מוגדרות", אומרת מנחת תוכנית הבוקר של רשת CBS. רק הבדל אחד בולט לעין מיד עם ההגעה לפארק: "אצלכם היה אפשר להקים אוהלים, אצלנו באו שוטרים ביום הראשון ופירקו הכל", אומר רוברט ריס, אב ל-3 ילדים שהגיע להפגנה מקונטיקט הסמוכה. "זו הדוגמה הטובה ביותר למצבה הגרוע של הדמוקרטיה האמריקאית ולמצבו של חופש הביטוי היום", הוא ממשיך.
כבר 4 שבועות שהם יושבים בפארק. בארה"ב לא ידעו בהתחלה איך לאכול אותם. מה שהתחיל ב'חבורה של תמהונים' הפך לרוחות של מהפכה חברתית. מי שתוארו כפעילי שוליים של השמאל הקיצוני, נעשו לקול המחאה של מעמד הביניים כולו, בדיוק כמו בארץ. כש-700 מפגינים נעצרו לפני כשבועיים בהפגנה סוערת בגשר ברוקלין, הפכה ההפגנה מאירוע שולי לאירוע בקנה מידה לאומי. כמה ימים לאחר מכן כבר נערכו הפגנות דומות מול מרכזי סחר ומוסדות פיננסיים ביותר מ-30 ערים ברחבי ארה"ב.
במשך 4 שבועות הם יושבים בפארק, חלקם ברציפות, אחרים באים ליום-יומיים ועוזבים. 4 שבועות, ואם יש למחאה מטרות ברורות אז קשה למצוא אותן בפארק. אך הם, בניגוד למבקרים בכלי התקשורת, לא מרגישים צורך להתנצל על כך. "אנחנו פה כי נמאס לנו, כי אנחנו
לא מעט נכתב בשבועות האחרונים על המציאות החברתית אשר ניבטו עליה זרעי המחאה שכבשה עשרות ערים ברחבי ארה"ב: הפערים החברתיים הגדלים, המשכורות המנופחות והבלתי נתפסות של ראשי המוסדות הפיננסיים, שיעור האבטלה הגבוה והמאבק לגמור את החודש של עשרות מיליוני בני מעמד הביניים. כך לדוגמה, רק ביום שני האחרון פורסם מחקר חדש שכתבו שני בכירים לשעבר בלשכה לסטטיסטיקה של ארה"ב, וממנו עולה כי מאז סוף המיתון (יוני 2009) ועד ליוני 2011 צנחה משכורת החציון במדינה ב-6.7%, מ-53,518 ל-49,909 דולר בשנה, נתון גבוה פי שניים משיעור צניחת המשכורות במהלך המיתון עצמו - 3.2% בלבד. בסך הכל צנחו משכורות החציון מאז דצמבר 2007 ועד יוני 2011 בשיעור כולל של 9.8%.
מנגד המשיך לתפוח תלוש השכר של בני המעמד העליון. כך למשל, ב-1970 הרוויח העשירון העליון בארה"ב 33% משווי ההכנסות במדינה, וב-2007 דובר כבר ב-50%; בתוך כך צמח שווי ההכנסות של האחוזון העליון מ-8% ב-1980 ללא פחות מ-24% מההכנסות הכוללות נכון לשנת 2007. נתון אחר חושף כי בשנים 1979-2009 צמחה ההכנסה של 5 האחוזים העליונים ב-72%, ומנגד, המשכורת של 20 האחוזים הנמוכים ירדה ב-7.4%.
בהקשר זה מכעיסה במיוחד העובדה כי רוב האנשים ששילשו את משכורותיהם ב-25 השנים האחרונות לא משתייכים למגזר היצרני של המדינה - לא מייסדי מפעלים ובעלי חברות קטנות, אלא לובשי חליפות היוקרה ויושבי הקומות הגבוהות של וול סטריט: העובדים בקרנות הגידור, הברוקרים והאנליסטים של המוסדות הפיננסיים. מי שהפכו בצל המשבר הכלכלי האחרון ללא פחות מ"אויבי האומה", שם נרדף לנהנתנות ולשחיתות כלכלית, מי שבשם תאוות בצע הקריבו את עמוד השדרה של החברה האמריקאית ושלשלו לכיסיהם משכורות מנופחות של 7 ספרות ולפעמים גם 8 בזמן שמיליוני אנשים פוטרו מעבודותיהם, פונו מבתיהם וראו את קרנות הפנסיה שלהם מצטמקות.
אם לא די בכך, רבים חשים כי מי שעמדו בפני פשיטת רגל וניצלו הודות לתוכנית חילוץ כלכלית ממשלתית מכספי משלם המסים, השתינו על החברה האמריקאית מהמקפצה. בשנת 2010 שברו הבונוסים שהעניקו המוסדות של וול סטריט לעובדיהם את שיאי כל הזמנים והגיעו, לפי פרסום בוול סטריט ג'ורנל, ללא פחות מ-135 מיליארד דולר. הבונוס שקיבל עובד בוול סטריט ב-2010 (לפי נתונים אלה) עומד על 141 אלף דולר בממוצע, לא כולל משכורת שוטפת. בבחינת הרווחים של 25 המוסדות הפיננסיים הגדולים ביותר מדובר בשיא חדש של 417 מיליארד דולר.
זאת ועוד, מבחינת חלקו של האחוזון העליון בעוגת הההון הפרטי נכון ל-2009 עולה ש-35.6% מההון הפרטי במדינה נמצא בידיהם של בני האחוזון העליון. במילים אחרות, האחוזון העליון בארה"ב מחזיק בהון פרטי רב יותר מאשר 90 האחוז שבתחתית גם יחד. כשמרחיבים מעט את הפרוסה מגלים כי נכון ל-2007 מחזיקים 19 האחוזים העליונים שמתחת לאחוזון העליון בעוד 50.5% מההון הפרטי. כלומר, 20 האחוזים העליונים מתחלקים ביניהם ב-85% מההון במדינה. רוצים עוד? בשנת 1995 עמד שוויים של 400 העשירים ביותר בארה"ב לפי מגזין פורבס על 507 מיליארד דולר, ואילו ב-2010 מדובר בסכום כמעט משולש של 1.37 טריליון דולר.
"בנקים קיבלו סיוע של עשרות מיליארדי דולרים כדי לשלם למנכ"לים שלהם משכורת של 30 מיליון דולר, אבל איש לא יוצא לעזור לי בתוכנית חילוץ אף שכבר 5 שנים אני סוחבת חוב של 32 אלף דולר לאוניברסיטה", אומרת ליסה. בידה היא אוחזת שלט ועליו מה שהפך למוטו הרשמי של המפגינים: "אנחנו ה-99%".
"אני שומעת שאומרים שמדובר במחאה של אנשים שהביאו את זה על עצמם, שמי שהולך לקולג', משקיע בעצמו ולומד כמו שצריך יהיה מסודר. אז אני רוצה להגיד לכל אותם אנשים שהלכתי לאוניברסיטה, סיימתי בציונים גבוהים, כבר 3 שנים אני עובדת במשרה מלאה ועדיין לא מצליחה להחזיר את החובות לאוניברסיטה. גם לבעלי יש תואר, הוא אחראי תפעול במפעל, וכבר שנתיים אין לנו כסף לרכוש ביטוח בריאות. אנחנו מרוויחים יחד קצת יותר מ-50 אלף דולר בשנה, ומכאן שאנחנו לא יכולים לקבל סיוע ממשלתי בתלושי מזון והנחות בביטוח בריאות, ומנגד בקושי גומרים את החודש. אבל אף אחד לא מחלץ אותנו".
כשמסתובבים בפארק בדרום מנהטן קשה שלא להתרשם מהעובדה שהצעירים אינם משולי החברה אלא בעלי השכלה אקדמית ברובם, חלקם סיימו לימודי תואר ראשון וחלקם גם שני. הם קיוו למצוא עבודה מכניסה וגילו מציאות שטפחה להם ישר בפנים. בהקשר זה אוהבים מתנגדי המחאה לצטט נתונים שלפיהם בשעה ששיעור האבטלה הכללי בארה"ב עומד על 9.1%, שיעור המובטלים בקרב בעלי תארים אקדמיים הוא 4.3% בלבד. אבל זו, מתברר, תמונה חלקית בלבד של המציאות הנוכחית: שיעור המובטלים בקרב אקדמאים מתחת לגיל 25 הוא 9.6% מהאוכלוסייה, נתון שמשקף אולי יותר מכל את המציאות המשתנה ואת שחיקת מעמד הביניים בשנים האחרונות.
אז מה הפתרון? אני שואל אותה. "החלום שלי הוא להיכנס לפוליטיקה", היא משיבה. "הבעיה היא שבמדינה שלנו אם אין לך קשרים במקומות הנכונים או תורמים עשירים, אין שום סיכוי שתנצח בבחירות. זאת הבעיה הכי גדולה: הפוליטיקה הפכה למועדון סגור של אנשים שחייבים את הקריירה שלהם לתורמים עשירים אשר במשך שנים מחזיקים אותם בכיס שלהם ומכתיבים להם מה לעשות".
הקשר בין הון לשלטון חזר כמעט בכל שיחה באותו היום. "הבעיה הגדולה ביותר שלנו היא ההשפעה האדירה שיש לתאגידים הגדולים על הפוליטיקה המקומית", מסביר אנדי בלאפר, גבר בשנות ה-40 לחייו בעל חזות בורגנית העומדת בניגוד מוחלט למרבית המפגינים. בלאפר הוא מהנדס תוכנה במקצועו שמרוויח, לדבריו, משכורת לא רעה בכלל, והוא הגיע להזדהות עם מי שמזלם לא שפר עליהם. "בן 48 ומשתתף בהפגנה ראשונה בחיי", נכתב על השלט שהוא מחזיק בידו.
"הפסיקה מ-2010, שקבעה כי תאגידים וארגונים שונים יכולים לממן קמפיין פוליטי ללא מגבלות כספיות, הפכה את המערכת הפוליטית למושחתת במיוחד", הוא ממשיך. בדבריו הוא מכוון לפסיקה ההיסטורית, שעברה בבית המשפט העליון ברוב של 5 נגד 4 מתנגדים וקבעה כי בניגוד לחוקי הבחירות עז אז, גופים פרטיים וארגונים שלא למטרות רווח רשאים לצאת בקמפיין ציבורי שאינו מוגבל בכסף ונוקב במפורש בשמם של המועמדים השונים, גם בשלב מכריע כמו חודשיים לפני הבחירות.
הפסיקה, שהכתה גלים בארה"ב ונחשבת לאחת השנויות ביותר במחלוקת שידעה המדינה בשנים האחרונות, מעניקה לגופים מסחריים, למוסדות פיננסיים ולארגונים חברתיים כוח אדיר אשר מאפשר להם להשקיע מיליוני דולרים בקמפיינים פוליטיים מובהקים. "אתה יודע מי המועמד שקיבל הכי הרבה כסף מוול סטריט?", הוא שואל. "ברק אובמה. הילרי קלינטון במקום השני. אבל מדובר בבעיה החוצה מפלגות. אנשי וול סטריט שולטים בכולם, ועד שלא נשים לזה סוף ונשנה את החוק כך שיגביל את המעורבות שלהם בפוליטיקה, שום דבר במדינה הזאת לא ישתנה".
שנה וחודש לפני הבחירות לנשיאות המחאה החברתית נגד וול סטריט נבחנת קודם כל בהקשרה הפוליטי. מבחינה זאת מדובר במחאה שחותכת את הפוליטיקה האמריקאית לפי קווים ברורים. מצד אחד הנשיא אובמה, שכבר שנתיים מנסה ללא הצלחה לבטל את ההקלות במסים שאישר קודמו בוש ולהכביד את הנטל על משפחות שמרוויחות יותר מ-250 אלף דולר בשנה; ומצד שני יריביו הרפובליקנים, אבירי השוק החופשי, מגיני העשירים ומי שרואים את התערבות הממשל כמקל בגלגלי הכלכלה המקומית.
"שיטת השוק החופשי והקפיטליזם אפשרו לכלכלה שלנו להפוך לגדולה בעולם", הגיב למחאה המועמד הרפובליקני ומי שמתייצב בסקרים האחרונים במקום השני הרמן קיין. "אני מאמין שהמפגינים הם מתנגדי קפיטליזם ושוק חופשי יותר מכל דבר אחר", המשיך, לא לפני שטען כי "חלק מהמחאה נובע מקנאה. ההורים שלי מעולם לא אמרו 'אנחנו מקווים שהעשירים יפסידו כסף כדי שאנחנו נרוויח קצת. המוטו של אבא שלי היה 'אני רוצה לעבוד קשה כדי לקנות קאדילק ולא לקחת את זו של מישהו אחר".
מועמד אחר, יושב ראש בית הנבחרים לשעבר ניוט גינגריץ', אמר כי "מדובר בהתפתחות טבעית למלחמת המעמדות של הנשיא אובמה". גינגריץ' לא עצר שם וטען: "אני רואה במפגינים בוול סטריט תוצאה של מערכת חינוך קלוקלת שהקנתה להם ערכים מטופשים והטמיעה בהם את האיבה לשוק החופשי". מנגד, כשנשאל אובמה במהלך מסיבת עיתונאים לדעתו ביחס להפגנה, השיב כי מבין לליבם של המפגינים ואת ה"ייאוש ההולך וגובר מהאופי שהמערכת הפיננסית שלנו עובדת בו". עוד אמר אובמה כי אף שהוא תומך בכלכלת השוק החופשי, הוא גם מתנגד לשיטה המקובלת של "ריביות סמויות, נורמות פסולות והתנהלות עסקית החושפת את המדינה לסיכונים אדירים".
שר האוצר שלו טימותי גייתנר התייצב גם הוא לצד המפגינים באומרו: "אני חש סימפטיה גדולה לאנשים שתוהים אם אחרי המשבר הכלכלי החמור ואובדן אמון הציבור במוסדות הפיננסיים יש לנו היכולת לעשות את הדברים שיעניקו לאדם הממוצע את ההזדמנות שהוא רוצה לקבל".
ואף על פי כן תהיה זו טעות לחשוב ששנה וחודש לפני הבחירות תשחק ההפגנה לידיו של אובמה המדשדש בסקרים. אחת הסיבות לכך היא שאובמה, בדומה לנתניהו, יכול לטעון עד מחר כי מדובר בתוצר של מדיניות כלכלית קלוקלת בת עשרות שנים אשר הוא עצמו ניסה לתקן לא פעם. המציאות היא שהמחאה פרצה במשמרת שלו, וכמו מרבית המחאות החברתיות היא רוצה לטלטל קודם כל את השלטון על יושביו ובעיקר על צמרתו. סיבה נוספת היא שמדגם קצר של באי ההפגנה מלמד שמלכתחילה מדובר בדמוקרטים ברובם המוחלט כמעט, אשר הצביעו בבחירות האחרונות לאובמה. מבחינה זאת, גם אם לא מדובר במי שיצביעו כעת למועמד רפוליקני, אובמה הוא עדיין היחיד שיש לו מה להפסיד מכל זה, והביקורת נגדו נשמעת כמעט מכל עבר.
"חוסר הצדק והפערים בחברה שלנו גדלו בעקביות ב-30 השנים האחרונות", מסביר ג'ון קולינס, שהשלט בידו מספר כי הוא פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה שבא להביע תמיכה במפגינים. אם כך, מדוע המחאה קמה עכשיו? "אני חושב שב-3 השנים האחרונות רבים מאיתנו חשים בגידה מצד הנשיא אובמה", הוא מסביר. "הכישלון הגדול שלו הוא בהוצאתו אותנו לרחובות. הוא נשיא עם כוונות טובות שנכשל כישלון פוליטי חרוץ ונמצא היום בידי וול סטריט. קשה לי לצאת נגדו כי אני עדיין מכבד את האידאלים שלו, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שהכישלון הפוליטי שלו גרם לנו לשלם מחיר כבד".
לקולינס יש גם פתרון: "אני חושב שהגיע הזמן שיופיע מועמד עצמאי שיתמודד ויסרב לקבל תרומות כספיות וירוץ על בסיס התמיכה מהרחוב - ולא מישהו כמו אובמה שרוצה לגייס מיליארד דולר בבחירות הקרובות. כשאתה מקבל תרומות אתה למעשה מאפשר להם לקנות אותך, והגיע הזמן שיקום מועמד עצמאי וישים לזה סוף".
דברים דומים אומר גם אנדרו גיבסון, בעל תואר ראשון בהוראה ומובטל טרי. "אני מאמין שהלב של אובמה נמצא במקום הנכון, הבעיה היא שכבר 3 שנים רק הלב שלו נמצא שם", הוא מוחה. "אני חושב שהתחושה הרווחת היא שהוא הפר הבטחות שהתחייב עליהן בפנינו. כשהוא ניצח בבחירות ישבתי בבית ובכיתי מהתרגשות, אבל מהר מאוד הפכה השמחה לאכזבה. הוא הבטיח לכלול אופציה ציבורית במערכת הבריאות ולא עשה זאת, הוא אמר שיעלה את המסים לעשירים ובסוף נכנע לרפובליקנים. אז נכון שיש לו רעיונות טובים, אבל בסוף אנשים רוצים לראות תוצאות".
חודש לאחר תחילת ההפגנות ו-13 חודשים לפני הבחירות המחאה צוברת תאוצה, המערכת הפוליטית אחוזת תזזית ולאיש לא ברור לאן זה יוביל וכיצד זה ייגמר. רק דבר אחד בטוח, עד חג המולד זה יעבור. ככה זה כשהטמפרטורה בניו-יורק צונחת בחורף לאפס מעלות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם