דורון נגד ליאורה נגד רותי: על קרב הירושה
משפחת עופר עומדת בפני תקופה לא קלה, מרובה בביקורים בבית המשפט ובשיחות באמצעות עו"ד. מבט מבפנים מאפשר להציע פתרון מהיר יחסית לתסבוכת הירושה; מה עושה התאחדות התעשיינים בנוגע להמלצות טרכטנברג? הרבה, למרות ההתנגדות ולמרות החגים
בשבועות האחרונים לחייו התקרבה הבת שרי לאביה וסעדה אותו. עם פתיחת הצוואה התברר שהאב התחבר מחדש לבתו והעביר לידיה את מרבית הירושה ואת המושכות הניהוליות של הקבוצה. בחלוף 5 שנים ממות האב מצא נחמה את עצמו מחוץ לכותלי הבנק, אך התנחם בפיצוי הנאמד ב-200 מיליון דולר.
אם תרצו, יולי עופר המנוח הוא תד אריסון בסיפור הנוכחי, ליאורה עופר בתפקיד שרי אריסון, ודורון עופר הוא שלמה נחמה, כמובן בהבדלים המתבקשים.
לפני כעשור, עם פרישתו מניהול שוטף, העביר יולי עופר את הבכורה העסקית לבנו דורון. עד 2003 ניהל הבן את עופר השקעות (שנקראה אז נכסים). ליאורה נותרה מאחור במידה מסוימת. לאחר קרע בלתי ניתן לאיחוי אשר לווה בחילוקי דעות קשים בין הבן לבין האב, אולץ הבן לפרוש מעסקי המשפחה.
הבת ליאורה שוגרה לקדמת הבמה והוכנסה בהדרגה לניהול עסקי המשפחה. כיום היא משמשת כיו"ר קבוצת מליסרון, והצלחתה העסקית (רכישת קניון רמת אביב ובריטיש ישראל) אינה מוטלת בספק.
בצוואתו האחרונה מנובמבר 2008 הוריש יולי את אחזקותיו בעופר השקעות (36.8%) לבתו. הבן דורון, שנותר ללא מניות, הופתע. הוא סבר כי האב יחלק את רכושו באופן שווה. בצוואה כתב המנוח: “דורון קיבל בחייו (של יולי) סכומים ניכרים". יולי עופר התכוון לנכסים בשווי מאות מיליוני שקלים שדורון קיבל בעבר בחברת האניות המשפחתית, וגם לא שכח את נכדיו: לכל אחד מ-4 ילדיו של דורון העניק נתח קטן מהירושה, וגם את ילדיהם של ליאורה ושל אודי אנג'ל לא קיפח.
ליאורה, שהתבקשה להמשיך בניהול עופר השקעות, פנתה לפני כשבועיים לרשם הירושות כדי ליישם את הצוואה ולמנות את עו"ד צבי אפרת למנהל העיזבון, כפי שרצה אביה. אבל אז נכנס לתמונה דורון, המחזיק עדיין ב-15% מעופר השקעות, וחלק על המפורט בצוואה. באמצעות בא כוחו עו"ד אלקס הרטמן הוא פנה לבית הדין לענייני משפחה והביע את התנגדותו בטענה שכבן הוא זכאי למחצית מאחזקות האב, נתון שלמיטב ידיעתו הופיע בצוואה המקורית.
גם אם ניתן להבין את תסכולו של הבן, הסיפור הבא מחזק דווקא את גרסת הבת: כשיולי עופר כבר היה על ערש דווי הוא הוריד לפתע מפניו את מסכת החמצן ואמר למשפחתו שסבבה אותו: “אני יוצא לפנסיה. אני יודע שכבר לא אחזור". כשליאורה ניסתה להרגיע אותו הוא פנה אליה ואמר: "אני מבקש שתהיי מנהלת העסקים הראשית של הקבוצה. אורי (בנה) יהיה האחראי למערך הספנות של הקבוצה באירופה".
סכסוך הירושה במקרה זה אינו רק עניין משפחתי. עופר השקעות מחזיקה בגרעין השליטה בבנק מזרחי-טפחות, ולבנק ישראל חשוב לדעת למי שייכים 36.8% מהמניות שהוא מוחזק באמצעותן. המפקח על הבנקים דודו זקן, שהובא בסוד הסכסוך, נפגש בעבר עם ליאורה וגם עם בא כוחו של דורון כדי לקדם את דרישת המפקח להפריד עסקית בין השקעות הקבוצה בבנקאות לבין השקעותיה בקניונים. דורון התנגד בתוקף להפרדה מחשש שהמהלך יפגע בו. בקרוב הוא יזומן לשימוע בבנק ישראל, לאחר שהמפקח יקבל את החלטתו הסופית.
יש הסבורים שהתנהגותו של הבן נובעת משיקולים עסקיים גרידא. "הוא בעצם מנסה ללחוץ עליהם לרכוש את יתרת אחזקותיו בעופר השקעות (העומדת על 15%) ולכן נאבק בליאורה", העריך אחד ממקורבי המשפחה. אי אפשר
הסכסוך פורסם בתקשורת דווקא בחול המועד סוכות, כשבתי המשפט היו סגורים. ביום ראשון הקרוב תגיש ליאורה את תגובתה לבקשת הפסילה של דורון לבית המשפט לענייני משפחה, ובמקביל יתבקש בית המשפט לקבוע אם כמנהל העיזבון ישמש עו"ד אפרת או מישהו אחר. הדיון בבית המשפט יהיה חסוי ולא ניתן יהיה לחשוף את עמדות הצדדים או פרטים רגישים אחרים.
בתוך כך נרשמה השבוע התפתחות נוספת: רותי עופר, אשתו השלישית של יולי, נכנסה לקלחת וכעת שוקלת את צעדיה המשפטיים בנוגע לתקפות הצוואה. רותי לא קופחה ועל פי ההערכות קיבלה את חווילת המגורים בכפר שמריהו ונכסים נוספים. אשתו של המנוח רשאית לטעון לבעלות על מחצית מנכסיו ובכלל זה עופר השקעות. בית הדין לענייני משפחה יעמוד, אם כן, בפני משימה לא פשוטה.
הדבר החכם ביותר שיכולים ליאורה, אחיה דורון ואמם החורגת לעשות הוא לנסות להגיע לפשרה. המתווה הרצוי הוא שעופר השקעות תנוהל בידי גורם אחד (ליאורה) ודורון ימכור את אחזקותיו בחברה. יש לו פעילות ענפה בתחום הנדל"ן וטוב שיתמקד בעסקיו הפרטיים. במקום להעשיר את עורכי הדין ולהתיש את עצמם, מוטב שילמדו לקח מפרשות אחרות, ובהם האחים יוחננוף ומשפחת אייזנברג, ויגיעו לפשרה שתכבד אותם ואת זכרו של האב.
מי שחשב שימי חול המועד עוברים בשקט וללא מעש יופתע בוודאי לגלות שמאחורי הקלעים יש עשייה רבה. בשקט בשקט נפגשו באמצע השבוע נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש ונציגיו עם הממונה על התקציבים גל הרשקוביץ ועם מנכ"ל משרד התמ"ת שרון קדמי.
אין זו הפגישה הראשונה וגם לא האחרונה. על הפרק אחת ההמלצות הקריטיות של דוח טרכטנברג: הפחתה גורפת של מכסי הייבוא ופתיחת השווקים לייבוא חופשי. בשם הצדק החברתי מומלץ לבטל בתוך 3 חודשים את המכסים על מחצית ממוצרי הייבוא ובמהלך 2012 יש לכלול את המחצית השנייה.
ההכנסות ממסי הייבוא מסתכמות כיום ב-2.5 מיליארד שקל, חצי מיליארד שקל מתוכם בגין ייבוא מכוניות. מנייר עבודה שהכין בני פפרמן ממשרד התמ"ת התברר כי ביטול מכסי הייבוא היה תורם לסל ההוצאות המשפחתי 55 שקל בממוצע בחודש. את המחיר האמיתי שמנגד עלולים לשלם אלפי עובדים. הערכות זהירות בהתאחדות גורסות שביטול המכסים יפגע בעתידם של 15 אלף עובדים, ומי שחשופים לזה במיוחד הם עובדי תעשיית הפלסטיק מאזורי הפריפריה.
ענף הפלסטיק מעסיק 14 אלף עובדים. כיום יש היטל ייבוא של 12% על המוצרים בענף, שנועד להגן במיוחד על ייבוא ממדינות דרום מזרח אסיה, שם אין הסכמים למניעת כפל מס. מנגד, עם מדינות מערב אירופה וצפון ומרכז אמריקה כבר נחתמו הסכמים.
באוצר קיימת כבר שנים אג'נדה שלפיה בשם התחרותיות יש לבטל לחלוטין את מסי הייבוא. ועדת טרכטנברג היתה הזדמנות פז לשלוף מהמגירות את כל התוכניות, אף שבשנים 1991-2000 כבר נעשה מהלך מדורג של הפחתת מכסים בענפי הטקסטיל, וזה הביא לסגירת הענף בישראל.
באוצר מפנימים כי לא ניתן לבטל במכה אחת את כל המכסים. נשיא התעשיינים מזהיר מפני מהלך כזה וגורס כי "יישום המלצות טרכטנברג באופן מיידי היא התאבדות. החל מ-1991 הורדנו מכסים באמצעות מדיניות החשיפה מול אירופה וארה"ב, דאגנו במקביל לחתום עמן על הסכמי סחר חופשי. לא צריך להיות חכם כדי להבין שחשיפה חד צדדית בטווח של שנה תהיה הרסנית. אני לא מתנגד להפחתת המכסים בתנאי שהמהלך יתפרס על פני 6-7 שנים ועד אז נחתום על הסכמי סחר עם מדינות כמו הודו, סין וצ'ילה. יש ענפים כמו הטקסטיל או מוצרי החשמל, שהסכמי הסחר לא יועילו להם. צריך לבחון איך ניתן לעזור להם".
ברוש סבור כי גישה זו של התעשיינים נתמכת בידי משרד התמ"ת ומשרד האוצר: "אנחנו הולכים למסלול הפחתה הדרגתי והדבר מקובל על התמ"ת ועל האוצר. בשלב הראשון המכסים על מוצרים שאין בייצור מקומי, כמו חולצות או מכוניות, יבוטלו. בענפים שבהם יש ייצור מקומי יתפרס ביטול המכסים על פני 7 שנים בכפוף לחתימה על הסכמי הסחר".
נשיא התעשיינים מסייג וגורס כי למכסים על מוצרי המזון יש להתייחס בשונה: "אני ממליץ להשאיר את הטיפול בנושא לוועדת קדמי. דוח טרכטנברג לא עסק בתחום זה כי המזון הוא נושא אסטרטגי. ברוב מדינות אירופה יש מכסות לייבוא בשר ומזון וגם שיעורי המכס גבוהים יותר, וכמעט כל המדינות חוץ מיפן דואגות להגן על עצמן. איך היינו נראים לו היינו מייבאים מים מטורקיה לפני עשור במקום להתפיל".
את האפשרות המדוברת לייבוא גבינות הוא דוחה על הסף: "אם יורדו מכסים על הגבינה הצהובה ויוגדלו המכסות, ייסגרו קווי הייצור המקומיים של גבינה צהובה. אם תנובה לא תקבל רישיון ייבוא, ברור לגמרי ששטראוס וטרה ייכנסו לתמונה וייבאו, שנתח השוק של תנובה יירד ואז גם היא תקבל היתר לייבא. בסופו של דבר יתאזנו המחירים ויעלו, אבל הייצור המקומי ייפסק, ואת המחיר ישלמו העובדים".
באשר להחלטה לגבי המוצרים שיש להטיל עליהם מכס אומר ברוש כי "עמדת התעשיינים היא שאת ההחלטות צריכה לקבל ועדת מומחים מקצועית שיודעת למפות את קריטיות הענפים השונים ולהגדיר עד כמה הפחתת המכס מעניקה תועלת אמיתית לסל ההוצאות. ההפחתה צריכה להיעשות בנקודתיות ולא באופן גורף לכל המדינות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם