"המנטליות הווייטנאמית לא מאפשרת לעשות עסקים במהירות"
נוי ורפי קאופמן, זוג ישראלי-וייטנאמי שחי בהאנוי, מתווך בין אנשי עסקים משתי המדינות; "האנשים כאן משתגעים מהפריחה הכלכלית, הם היו חנוקים ועכשיו מתפוצצים"
תכירו את נוי ורפי קאופמן, הזוג הישראלי-וייטנאמי, שעוסק בחיבור עסקים משתי התרבויות המדוברות. בני הזוג החיים כיום בהאנוי נפגשו ב-1995, כשרפי נחת בבירה הווייטנאמית על סף סיום התואר בהנדסת חומרים כדי לחפש הזדמנויות עסקיות. "הגעתי עם 3 חברים אחרי ששאלנו את עצמנו איפה יש פוטנציאל עסקי באסיה. מי יכול להיות הנמר הבא במזרח. תאילנד ירדה מסדר היום שלנו כי באותה תקופה היפנים החלו להוציא ממנה מפעלים כיוון שהצליחה יותר מדי. הביקוש לעובדים שם עלה והשכר זינק בעקבותיו, מה שהפך את המדינה לאטרקטיבית פחות לחברות בינלאומיות שמעוניינות לייצר בזול. אותן חברות יפניות ואחרות התחילו להגיע לווייטנם ואנחנו החלטנו להגיע בעקבותיהם, מתוך הנחה שווייטנאם מצויה רגע לפני הפיצוץ וכך נרכב על הנמר הבא".
רפי וחבריו פנו לשגרירות ישראל בהאנוי כדי לקבל עזרה וייעוץ. ואולם, אז עדיין לא היה נספח מסחרי בווייטנאם. "הנציגים בשגרירות פתחו לפנינו את ה"דפי זהב" המקומיים ושאלו אם הם יכולים לעזור לנו לקבוע פגישות", מספר רפי ומציין כי למעשה כלל לא נקבעו להם פגישות, כיוון שלאנשי שגרירות ישראל לא היו קשרים ולכן לא היתה להם האפשרות לתווך בינם לבין המקומיים.
כשקאופמן ראה כי הישועה לא תגיע מהנציגות הישראלית, הוא החליט למצוא מתורגמן שיעבוד עמו כדי להתניע את הפעילות העסקית שלו. "קשה למצוא מתורגמן טוב", הוא מספר, "הרבה מהם לא מעבירים תמיד את כל מה שאתה אומר, הם מסננים ואומרים מה שהם רוצים. הכירו לי את נוי בתור מישהי אמינה מאוד. היא היתה מורה והרוויחה 22 דולר בחודש. הצענו לה שכר כפול והיא הסכימה".
ב-1997 התחתנו בני הזוג ועברו להתגורר
בארץ החל רפי לעבוד כמהנדס בחברות תקשורת גדולות, בעוד נוי הועסקה בבורסת היהלומים בחברה שהיתה מעוניינת לפתח את הסחר עם וייטנאם. ב-2007, לאחר עשור בארץ, הם ביצעו פניית פרסה כדי לנסות שוב את מזלם בווייטנאם. "כל השנים הרווחנו כסף עבור אחרים. נוי פתחה שווקים לחברה שהיא עבדה בה לא רק בווייטנאם, אלא בכל מקום שיש בו וייטנאמים. החלטנו לעשות לביתנו ולהקים חברה שתעזור לחבר טכנולוגיה ישראלית לווייטנאם".
כיום בני הזוג קאופמן מייצגים שורה של חברו'ת ישראליות, ובהן PRS שעוסקת בייצוב קרקע וחברת חליק שמייצרת זפת קרה לכבישים. הם גם מקימים בימים אלו חברה שתשדך טכנולוגיות ישראליות לחברות תקשורת וייטנאמיות. וחוץ מזה, "אנחנו פתוחים לעסקים", אומר רפי ומחייך.
הקאופמנים מסבירים כי "המנטליות הווייטנאמית לא מאפשרת לעשות עסקים במהירות בתוך שבוע, למשל, וגם לא בשלט רחוק". "צריך גם בן אדם שיישב כאן וישמור על קשר ואף להשקיע משאבים בשביל לפתוח את הדלתות", הם מסבירים.
"שנים רבות האנשים פה עבדו בשביל הממשלה הקומוניסטית", אומרת נוי. "מצב שכזה יוצר סוג שונה של יחסי תן-קח, כאלו שמבוססים על היכרות אישית שלא מתמקדת אך ורק ביצירת הזדמנויות עסקיות. ההבדל בין הווייטנאמים לישראלים הוא שהישראלים רוצים את הכל אתמול, ואילו הווייטנמים רוצים לראות את האבנים צומחות". רפי ממשיך ואומר: "אתה לא רואה פה חברות אמריקאיות ואירופיות רבות שעושות פרויקטים גדולים, משום שהמנהלים שלהן לא מבינים את המנטליות המקומית ולא מצליחים להתחבר אליה וליצור יחסי אמון. מי שמצליח פה זה יפנים, קוריאנים וסינגפורים, פשוט כי הם קרובים יותר, מבינים יותר ויכולים ליצור בקלות רבה יותר אמון".
אלא שכאן לא נגמרים ההבדלים בין הישראלים לבין הווייטנאמים. למשל, נוי מסבירה כי הכמות הגדולה של אייפונים ושל סמארטפונים הנמצאים בכיסם של הוייטנאמים נובעת מהצורך הבלתי נשלט של אזרחי המדינה לרכוש סמלי סטטוס. "בוויטנאם, אף שהמשכורות נמוכות פי 10 מבישראל, מכשיר סלולרי הוא סמל סטטוס שחייבים לקנות. ואותו הדבר גם לגבי מחשבים, רכב, מחשב נייד ותיק", מבהירה נוי, "הווייטנאמים מעניקים תשומת לב למותגים. בגלל זה תראה על הכבישים בהאנוי מכוניות בנטלי ומרצדס אף שזאת מדינה עשירה פחות מישראל".
ורפי מסכם: "האנשים כאן משתגעים מהפריחה הכלכלית, הם היו חנוקים כלכלית שנים רבות ועכשיו הם מתפוצצים. יש פה הרבה כסף וגם כלכלה השחורה. שים לב שכל בית שפונה לרחוב הוא עסק. משפחה תמכור משהו שהיא קנתה, תבשל ותוציא החוצה את האוכל כדי להציע למכירה או שהאמא תכין תה ותוציא כמה כיסאות ותפתח בית קפה נייד".
הוא אף מאבחן כי הוויטנאמים יודעים לעבוד קשה מצד אחד, ומצד אחר החינוך חשוב להם כמו ליהודים. "אותם הורים שמוכרים בפינות רחוב יחסכו כל החיים שלהם בשביל שהילד שלהם ילמד באוניברסיטה. אנשים מוצלחים רבים מגיעים להאנוי מהפרובינציות העניות. יש להם אמביציה אדירה והמדינה הזאת פשוט מבעבעת ממנה. בסופו של דבר הם יגיעו לתוצר לנפש שממנו נהנות כיום מדינות המזרח הרחוק המפותחות דוגמת דרום קוריאה".
בהאנוי, בניגוד לכמעט כל מטרופולין אחרת בת מיליוני תושבים בעולם המערבי, אין קהילה יהודית. רק קומץ של עשרות ישראלים ודיפלומטים בודדים. מצב זה הופך את החיים רחוק מישראל לקשים הרבה יותר עבור רפי. "זה כנראה גורל, מעולם לא טיילתי במזרח הרחוק, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי פה", הוא אומר. אני חי בבועה. אני לא מעורב, לא מזריק חדשות כל חצי שעה במבזק כמו שעושים בארץ. אני עסוק בלפתח את העסק שלי. החיים פה, למרות האינטנסיביות המדהימה שוויטנאם צומחת בה, הם בסופו של דבר שלווים הרבה יותר". נוי דווקא מתגעגעת לארץ: "אני אוהבת את ישראל, אני רוצה מאוד לחזור, גם כשאני פה אני מרגישה ישראלית. חוץ מזה הכי טוב לגדל ילדים בארץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם