ועד הרכבת מפסיד את האמפתיה של הציבור
הוועד חושש לעתידו, אבל מנהל מאבק בשלומיאליות המשחקת לידי ההנהלה; כשהוא משבית את הרכבת הוא פוגע בציבור שלם שאינו מבין על מה המאבק, וכך הוא מאבד את תחושת האמפתיה שהיתה נחלת השובתים בנושא עובדי הקבלן
לא היתה מזיק ששני הצדדים במשבר זה היו מפגינים קצת אינטליגנציה. לטעמי, הנושא העיקרי השנוי במחלוקת בין ההנהלה לעובדי הרכבת נוגע לסיפור העברת פעילות תחזוקת הקרונות למיקור חוץ. עובדי קבלן כבר אמרנו?
ובכן, העובדים חוששים מפגיעה בעבודה המאורגנת בעתיד. ההנהלה רוצה מודרנזיציה. מחלוקות על נושאים אלה כבר היו בעבר ברשות הנמלים, בבזק, בחברת החשמל ובגופים ציבוריים אחרים. בסופו של דבר הן נפתרו. אז מה בכל זאת יוצר את התחושה שרכבת ישראל דוהרת לאבדון ללא מעצורים.
הסיבה הבסיסית היא חוסר אמון מוחלט בין ההנהלה לעובדים. יו"ר הרכבת אורי יוגב לא מצטיין ככל הנראה ביחסי אנוש. הוא פועל בדיוק על-פי סמכויותיו ודורש צייתנות ומשמעת. גישה זו גררה גם הגשת תביעות אישיות נגד ראשי הוועד (בסך 1.7 מיליון שקל), מאסרים של 10 עובדים בחברה ואמירות קשות על שהוועד אינו מייצג באמת את האינטרס
של העובדים.
הוועד בראשות גילה אדרעי אכן חושש לעתידו. עם זאת, את המאבק הוא מנהל בשלומיאליות המשחקת לידי ההנהלה. הוועד חייב לפעול בצורה ממוקדת. כשהוא משבית את הרכבת הוא פוגע בציבור שלם שאינו מבין על מה המאבק, וכך הוא מאבד את תחושת האמפתיה שהיתה נחלת השובתים בנושא עובדי הקבלן.
ועד הרכבת נתפס כיום כמיליטנטי וכגוף שאינו מהסס להקריב את נוחות הציבור כדי לקדם את נוחיותו. בכך הוא נכשל. בצעד הנתפס כהתאבדות הצליח הוועד לקומם עליו אפילו את בית הדין לעבודה שהורה אתמול לאלצו להגיע לדיון בניידת משטרה.
שיפור האמון בין הצדדים הוא אם כן תנאי בסיסי לפתרון המשבר. כך למשל, הוועד היה מסכים לקליטת חלק מעובדי התחזוקה החיצוניים, אף שמדובר בפעילות ליבה, כפי שכבר עשה לגבי כ-1,000 קופאיות, אנשי ביטחון ודיילות; ההנהלה מצדה היתה מסכימה לצמצם את מספר עובדי הקבלן שיתחזקו את הקרונות מבלי לחשוש שמדובר בפגיעה בסמכויותיה הניהוליות.
הצעד החיוני לשבירת הקרח הוא פגישה אישית בין יו"ר הרכבת אורי יוגב ליו"ר הוועד גילה אדרעי בלא ליווי שומרי ראש. עופר עיני, שעד כה מנהל את ניסיונות הפשרה מאחורי הקלעים, מוזמן להשתתף.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם