המחיר האמיתי של האמנות
בעלי גלריות, נציגי בתי מכירות, אוצרים מטעם חברות מסחריות והרבה אנשים בחליפות נפגשו השבוע בוועידת ArtFi בתל-אביב, שמטרתה לגשר בין עולם ההשקעות לבין הסצנה האמנותית, בין ערך יצירתי לשווי פיננסי. התוצאה פרדוקסלית
זה יום נפלא: השמש זורחת, שמים כחולים ללא ענן. אנחנו יושבים מחוץ לבניין הבימה המחודש, שמתקיימת בו באותם רגעים ועידת ArtFi לאמנות ולפיננסים. גבעון, שהשתתפה במושב הראשון, מעדיפה את האוויר הצח על פני המושב הנוכחי. היא סיננה משהו על שאינה רוצה לשמוע פקידים והדליקה עוד סיגריה, אם זיכרוני אינו מטעני.
מטרתה של הוועידה הראשונה לאמנות ולפיננסים היא להציב גשר בין עולם ההשקעות, הפיננסים והמספרים לבין הסצנה האמנותית הגועשת. הוועידה היא יוזמה פרטית של היזמיות איה שהם ושירי בן ארצי, שבבסיסה הרצון לחזק את כלכלת האמנות המקומית ולהעלות את ישראל על המפה הבינלאומית. מדובר, מתברר, בעיסקה משתלמת לכל הצדדים. בשנה האחרונה הניב מדד יצירות האמנות העולמי תשואה של .11% לנוכח המצב הרעוע העכשווי של השווקים הפיננסיים והמצב הרעוע תמידית של האמנים מדובר בשילוב מנצח. לפחות על הנייר.
הוועידה מתקיימת באולם רובינא המחודש של הבימה. במבואה הגדולה, הלבנה והמצוחצחת מוגשים מאפינס גזר, בננה ושוקולד. אך מלבד תמונה בודדת שתלה אחד מנותני החסות אין בוועידה אובייקט שניתן לכנותו אמנותי. אפילו האורחים לבושים באופן קונבנציונלי להכעיס. בעיה. הצלם ואני מחפשים אחר משהו שיוכל לעזור לשקף את הטירוף, הצבע, השיכרון והכישרון של עולם האמנות. אפס. הכל פיננסים.
בקצה התחתון של גרם המדרגות עומד סול אינגרם, מנהל הפיתוח העסקי של סותביס, אחד משני בתי המכירות הפומביות הגדולים בעולם, שמכר בשנה שעברה חפצי אמנות ב4.9- מיליארד דולר - עשירית משוויו של שוק האמנות הבינלאומי המוערך ב50- מיליארד דולר בשנה. אינגרם רחוק מלהיות מודל צילום לכתבה על אמנות. אחד האנשים האדיבים שתפגשו, בתספורת קצוצה ומוקפדת, חליפה, עניבה ומשקפיים מתואמים ותואמים. רהוט מאוד.
בהרצאה שהעביר לבאי הוועידה דקות קודם לכן ציין שהוא רואה עצמו בר מזל. הוא נכנס לסותביס ב,1997- בדיוק שנה אחת לפני שיצירתו של אנדי וורהול "מרלין אורנג"' נמכרה במחיר המפוצץ 17.3 מיליון דולר וסימנה את תחילת תור הזהב של האמנות המודרנית: תקופה סוערת, מרתקת ובעיקר מכניסה, שנמשכת במידה רבה עד היום.
שני השחקנים הידועים ביותר בעסק הם בתי המכירות הפומביות סותביס וכריסטיס, שבשנה שעברה חלקו ביניהם שווה בשווה היקף מכירות של 9.8 מיליארד דולר - הגבוה ביותר אי פעם, להוציא את שנת ,2007 ערב המשבר הכלכלי העולמי שטרף את הקלפים.
בדבריו סקר אינגרם ממעוף הציפור את ההתרחשויותה - העליות והירידות שאירעו במהלך שנותיו הרבות בבית המכירות: השפל של 1991 )שני בתי המכירות צברו מכירות של 2.1 מיליארד דולר בלבד על רקע התפוצצות בועת הנדל"ן היפנית;) החזרה האיטית )ב2000-1992- נרשמה צמיחה הדרגתית מ2.2- ל4.5- מיליארד דולר;) הגלישה מבועת הדוט-קום ,2001( מכירות של 3.4 מיליארד בלבד;) אחריה חזרה לחיים וחיתוך עצבני של מחצית השוק בעקבות משבר הסאב-פריים )מ11- מיליארד דולר ב2007- לשפל של 5.2 מיליארד דולר בלבד ב;)2009- ועד להתאוששות המחודשת ששיאה נרשם בשנה שעברה וכוללת בצדה תמורה סוציולוגית, כספית,
הגרף שאינגרם מציג ממחיש את עליית המזרח ואת ירידת המערב טוב יותר מכל נתון צמיחה. מאז שנת 2001 ירד חלקם של הרוכשים הצפון אמריקאים בשוק המכירות הפומביות מ50% לקצת פחות מ35% ואילו חלקם של "השווקים החדשים" - שסין היא בבירור הכוח המשמעותי ביותר בהם - צמח פי שניים, מכ19% ל.37%, אך כאמור, העלייה בכוח הקנייה של הרוכשים מהמזרח שינתה לא רק את זהות הבעלים, אלא גם את רוח הדברים.
את האמנות המודרנית, הקטגוריה הנמכרת ביותר בעשורים האחרונים, החליפה האמנות הסינית, שגורפת 42% מהעיסקאות בבתי המכירות הפומביות ומותירה את האמנות העכשווית עם 17% בלבד. אינגרם סבור כי מדובר בתופעה חולפת וכי כי בסופו של דבר יחזרו הטעם הטוב וההיגיון הבריא לשלוט בכיפה - ובתוך עשור יחזירו לאמנות העכשווית את הכתר ו40%- מהשוק. למה בעצם? "ככה זה, בהתחלה אדם קונה את האמנות בארץ שלו, ואז הוא לומד ומסתכל על דברים אחרים. בסופו של דבר הם ירכשו יצירות בינלאומיות, אוניברסליות," הוא אומר.
האם אפשר לזהות יצירת אמנות גדולה? לזהות כישרון גדול באמן צעיר?
אינגרם מניד בראשו. לא, ממש לא. "אי אפשר לדעת. המחיר נקבע על-פי מכירות קודמות. אנחנו נכנסים לתמונה אחרי שנערכות מכירה בגלריה ומכירות נוספות, ואלה נותנות לנו אמת מידה לקביעת המחיר." ערכה של אמנות אם כך - יותר משקובע אותו המתבונן, קובעים אותו הרוכשים. שיקול הדעת שמפעיל אינגרם הוא לא אמנותי, אלא עסקי. לא הוא יקבע מה טוב, יפה, אסתטי, מיוחד ואמנותי, אלא העיסקה האחרונה. בעל המאה הוא בעל הדעה.
בארוחת הצהריים משייטים המשתתפים מאולם רובינא למבואה המוארת באי הוועידה, וביניהם נחשפים כמה פרצופים מוכרים: שלמה נחמה, ישראל מקוב והאוצרים המקצועיים - זרועותיהם הארוכות של בעלי ממון שנשכרים כדי לחוות את דעתם ומצוידים בפנקס צ'קים התואם את שאיפותיו, תשוקתו ויכולותיו של בעל המאה. כך ניתן למצוא את נציגתו של איש הנדל"ן יגאל אהובי וגם את מי שמשמשת כאחת מדוברות הוועידה, גברת ויהאגר. היא מחייכת ומודה כי היא מחזיקה באחת המשרות הטובות ביותר בעולם האמנות.
היא אחראית לאוסף של חברת דיימלר, קונצרן הרכב הגרמני, המוכר בעיקר באמצעות המותג מרצדס. מכירות החברה, המעסיקה יותר מרבע מיליון עובדים, בשנת 2010 נאמדו ב98- מיליארד יורו ורווחיה ב4.5- מיליארד יורו - יותר מפי שלושה מהרווח המצרפי של כל הבנקים הישראליים באותה השנה. ואולם, את ויהאגר מספרים לא מעניינים. "אנחנו לא מוסרים נתונים הנוגעים לשווי האוסף שלנו," היא אומרת ומציינת כי מדובר בכ2,000- עבודות. וגם זה לא העניין, זה עניין חינוכי.
ב1977 החליטה הנהלת דיימלר לרכוש אמנות. המניע הראשוני היה לוקאל פטריוטי, לדברי ויהגאר: קברניטי החברה רצו שהפועלים בשטוטגרט יכירו את הסביבה שהם נטועים בה והחלו לרכוש חפצי אמנות מקומיים. היצירות שנרכשו נדדו בין חדרי האוכל, המשרדים, חדרי הישיבות והמסדרונות וחשפו את העובדים לכמה שיותר מההיצע, שהלך וגדל. עד מהרה החלו נציגי החברה ללקט יצירות ברחבי גרמניה, ומאוחר יותר בעולם כולו, וזאת מנבא אינגרם גם לסינים.
24 שנה מאוחר יותר, ב,2001- מינתה דיימלר לאוצרת הראשית את ד"ר ויהאגר, מומחית לאמנות עכשווית בעלת שם. מאז היא מסתובבת בעולם עם פנקס צ'קים ורוכשת אמנות מרחיבת אופקים למאות אלפי העובדים של אחד הקונצרנים העשירים בעולם. "לפעמים העובדים מתלוננים שהם לא מבינים את האמנות המודרנית, בעיקר אובייקטים וקולאז'ים שדורשים הסבר," מסבירה ויהאגר את האתגרים בעבודה שלה, "הם מתחברים יותר בקלות לאמנות ולציורים." במרס האחרון ביקרה בישראל, והיא מבטיחה שבקרוב תקנה יצירות ישראליות.
ואז עולה השאלה - האם בעל המאה ובעל הדעה הם שני אנשים שונים? "יש אמות מידה אובייקטיביות לקביעת טיב, יש אמנות גבוהה יותר," פוסקת גבעון, "התפקיד שלנו, בעלי הגלריות, הוא לזהות איכות. הידע הזה לא יורד מהשמים, זה דבר שצריך ללמוד".
מוקדם יותר על בימת הוועידה התנצחה גבעון עם דב חזן, המייסד והבעלים של בית המכירות הפומביות תירוש, שהמשיל את העסק שלו לסופרמרקט ואת הגלריות לחנויות מכולת ושחרר עקיצה לכיוון גבעון. "בשנות ה70- היו 7 גלריות שקבעו מה נמכר ולמי, היום המצב שונה, השוק נפתח." דבריו זכו לתשובה מחודדת מגבעון: "באמנות בעל המאה הוא לא בעל הדעה. יש בעל מאה ויש בעל דעה, הם לא בהכרח אותו אדם." אני חוזר על אותה השאלה שהפניתי לאינגרם: האם אפשר לזהות יצירת אמנות גדולה, לזהות כישרון גדול באמן צעיר? "זאת תורה. תכתוב," היא מחייכת ומרימה מבט, "הגלריה שלי משקיעה ביצירות רק אם אני מאמינה שיש בהן ערך. זה מצריך ניסיון רב מאוד. צריך להשחיז את העיניים בהרבה יצירות."
כמה זמן נדרש כדי לגלות אם קיים ערך כזה באמן?
"10-5 שנות מעקב. אמן יכול לבוא מכל מקום, העיקר שיהיה לו מה להגיד. עולם האמנות הוא כמו ברומטר - הוא יזהה אותו בשנייה. אמן הוא כמו תופעת טבע, צריך להסתכל לכל הכיוונים."
אני מסתכל לכל הכיוונים. בשולחן החיצוני פרוסה גבעון, מוותיקות השבט, מעשנת סיגריה ומייחלת ליום שיזדעפו השמים ומבול כישרון ישטוף את עולמנו; בפנים - מצוידים במצגות, בדולרים ובשורות תחתונות - מנסים אנשי המספרים לפצח יצירות של כישרון ודמיון כמו היו משוואות מתמטיות ולהמטיר על לקוחותיהם, מעסיקיהם ועליהם עצמם גשם מסוג שונה לחלוטין. שמן ומים? חוסר תוחלת? פרדוקסלי? אולי. אז מה? אחרי הכל זאת אמנות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם