מה עשו הפליטים לנדל"ן ואיך השפיעו על מפת התעסוקה?
כ1,300- סודנים מועסקים במלונות ובהתאחדות טוענים שבלעדיהם מלונות יהיו בסכנת סגירה. בענף המסעדנות אומרים שהפליטים מחזיקים אותו על גבם. ראש העיר אילת מתלונן שהם מעמיסים על העיר הוצאות של 5-4 מיליון שקל בשנה. ופרופ' עומר מואב אומר שהם עולים למדינה יותר משהם מכניסים. מה המחיר שאנו משלמים עבור עשרות אלפי המסתננים מאפריקה, אם בכלל
המעסיקים בישראל גורסים כי התרומה של המסתננים למשק היא בעבודות דחק שהישראלים פשוט לא מוכנים לעבוד בהן; ענפי החקלאות, המלונאות, המסעדנות ובמידה מסוימת הבנייה סובלים זה שנים ממחסור חריף עד אקוטי בעובדים המוכנים לעבוד בשכר מינימום ופעמים רבות בתנאים פיזיים לא פשוטים. המסתננים מתגלים כבררנים פחות, ובהתאחדות המלונות מציינים כי כ1,300- סודנים מועסקים במלונות באזור ים המלח ובאילת ופותרים את מצוקת הידיים העובדות.
"אנחנו מעדיפים עובדים ישראלים, אבל אף אחד לא מסוגל להביא אותם," אומר מנכ"ל התאחדות המלונות שמואל צוראל. לדבריו, אין מי שיחליף את הסודנים, המהווים כמעט 9% מהעובדים במלונות ים המלח ואילת, ואם הם ייעלמו ייאלצו חלק מהמלונות להיסגר או לצמצם פעילות.
עלות העסקתו של מסתנן אינה נמוכה מזו של עובד ישראלי. על-פי החוק, המלונות המעסיקים פליטים באופן חוקי נדרשים לכסות את עלויות ביטוח הבריאות והמגורים שלהם. גובה ההוצאה: 20% נוספים לשכר המינימום שהם מקבלים 1,000 - שקל נוספים בחודש, סכום לא זניח בתעשייה דלה בשולי רווח.
ענף החקלאות, המשווע גם הוא לעובדים, מעסיק בעיקר עובדים מאתיופיה ומאריתראה, אשר עבור שכר מינימום מוכנים לעסוק בעבודות "רטובות" ומייגעות, בחממות למשל. גורמים בענף מציינים כי לעומתם הפליטים הסודנים מעדיפים להישאר בערים ולעבוד במלונות ובמסעדות, ומציינים: "הם לא עומדים בתור אצלנו." הגישה חוזרת על עצמה גם בענף הבנייה, שבו עבודות כמו ברזל, טפסנות, רצפות ומלאכות שלד נוספות, הנחשבות קשות מבחינה פיזית, לא מושכות את העובדים הזרים.
היקף העובדים מאתיופיה ומאריתראה המועסקים בענף החקלאות מוערך בכמה מאות, והם נחשבים זולים יותר ממקביליהם התאילנדים. התאילנדים מגיעים לארץ כעובדים זרים ומחייבים את המעסיקים לשלם עבורם אגרות מיוחדות ומס מעסיקים בגובה
ענף נוסף שמפרנס כמה אלפי מסתננים הוא המסעדנות. גורמים בענף טוענים כי העובדים הזרים מחזיקים אותו על גבם וכי נוכחותם במטבחים ובשטיפת כלים חיונית כמו אוויר לנשימה. חברות הניקיון והתחזוקה נוטות להימנע מהעסקת פליטים, שכן היא תובעת עלויות נלוות ולפיכך הופכת את המסתננים, למרבה הפרדוקס, ליקרים יותר מהישראלים שמוכנים לעבוד בתמורה לשכר מינימום.
פרופ' עומר מואב מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית מתנגד לטיעון הרואה בכוח העבודה הזר תרומה נטו למשק. "הטיעון הסטנדרטי נגד עבודה של זרים הוא שהם מורידים את השכר לישראלים בשכבות החלשות, שלמעשה נדחקים החוצה מעבודה," אומר מואב וטוען כי הטיעון הזה בעייתי כיוון שבסופו של דבר ניתן לראות בכוח העבודה הזול טכנולוגיה שמסייעת להפחתת מחירים.
"אם זה לא היה תאילנדי או אריתראי בשר ודם, אלא מכונה שהיתה מתחרה בעובדים בסקטור החקלאי למשל, לא היינו מעלים בדעתנו לאסור את קיומה," אומר מואב, "מקור הבעיה הוא שבני אדם הם לא מכונות שנסגרות ברגע שמסתיים יום העבודה, הם צורכים תשתיות: החל בחינוך, דרך כבישים וכלה בשירותי שיטור ורווחה. מילא אם הסודנים היו עובדי היי-טק, אבל מדובר בעובדים בשכר מינימום, שבסופו של דבר עולים למדינה יותר משהם מכניסים."
"אמנם זכויותיהם מועטות ביחס לישראלים," הוא מסביר, "אבל זו רק שאלה של זמן, משום שאי אפשר לקיים שתי חברות נפרדות. בישראל רק שני העשירונים העליונים נותנים יותר משהם לוקחים, כך שקליטה של מהגרים שיהיו בעשירונים התחתונים תיצור נטל על הכלכלה והחברה. עם זאת, אזלת ידה של הממשלה אינה בשום אופן צידוק להתנהגות אלימה של אזרחים ישראלים כלפי אנשים אחרים רק בשל צבע עורם, מסתננים או לא."
מספרם של הפליטים הרשמיים בישראל נמוך מ,200- לעומת רוב רובם של המסתננים שמצוי במעמד שאינו מאפשר לעבוד או מקנה זכויות כלשהן מלבד שהייה זמנית בארץ. נכון לחודש מרס השנה נכנסו לישראל 59,858 פליטים 5,250 - מהם ברבעון הראשון של 17,175 ,2012 ב14,784 ,2011- ב2010- ובשנים 2009-2007 בין 5,000 ל10,000- פליטים בשנה.
רוב המסתננים לא הגיעו מסודן אלא מאריתראה, ש"ייצאה" 57% ממצבת המסתננים של ישראל; 26% נוספים מגיעים מסודן; ומשאר המדיניות כ17%- בלבד מהפליטים, המהווים כ10,282- איש. מסלול החיים של מסתנן אפריקאי שעובר את הגבול קבוע למדי. בדרך כלל לאחר שדילג ממצרים לישראל הוא נעצר, עובר בדיקה רפואית ונשאל למוצאו. אם הגיע מסודן או מאריתראה הוא מקבל "הגנה קבוצתית" - אשרת שהייה בארץ שעליו לחדש פעם ב3- חודשים, ואשר עליה מצוין כי היא אינה אישור העסקה. עם זאת, ישראל התחייבה בינואר 2011 בפני בג"ץ כי לא תאכוף את איסור ההעסקה על המעסיקים.
העלות של כל מסתנן נמוכה למדי. אם הוא איננו גורם לפשיעה, מקים משפחה או חולה במחלה מסוכנת, הוא כמעט אינו עולה כסף. הוא אינו זכאי לתשלומי העברה, קצבאות או פיצוי על מצבו הבעייתי, ולמעשה, אם אינו עובד הוא מסובסד בעיקר בעקיפין, כשהוא משתמש במוצרים ציבוריים דוגמת תחבורה ציבורית, פארקים וכבישים שהמדינה או רשות מקומית מקימה או מסבסדת.
מסתנן שמועסק אצל ישראלים זכאי לאותן זכויות כמו עובד ישראלי, ובהן שכר מינימום, חופשה שנתית, דמי הבראה לאחר שנת העבודה הראשונה, תשלום עבור שעות נוספות ודמי נסיעה. אם המעסיק מציית לחוק במלואו, הוא צריך לשלם בגין העובד גם ביטוח לאומי וביטוח רפואי, שיבטיחו לו כיסוי רפואי אם יחלה.
עם זאת, לדברי חדווה ישכר מארגון קו לעובד, מעסיקים רבים אינם מעניקים להם את כלל זכויותיהם על-פי החוק. פליט שאינו מועסק במקום עבודה, או מועסק באופן בלתי חוקי ללא ההגנות הסוציאליות הנקובות בחוק, הוא למעשה שקוף אל מול המערכת הציבורית בישראל - במקרה של פציעה, מחלה או תאונת עבודה הוא יוכל לפנות לבית החולים לקבלת טיפול חירום לצורך הצלת חייו, אך עם צאתו יקבל חשבונית בגובה אלפי שקלים על אשפוז ובדיקות. "הוא כמובן לא ישלם את זה אם אין לו ביטוח רפואי, ומרב הסיכויים שהוא גם לא יטפל בעצמו, ירכוש תרופות וישלים את הטיפול."
הקמת משפחה דווקא מקנה זכויות מסוימות. ילד שנולד למסתנן שמעמדו לא מוסדר אינו מזכה את הוריו בקצבת ילדים ובמלוא הזכויות של תינוק שנולד לאזרח בעל תעודות, אך הוא זכאי לחיסונים ולטיפול בטיפת חלב, שמטרתם להבטיח גם את בריאות הציבור. נוסף על כך, מתוקף אמנה בינלאומית ילדי פליטים זוכים לחינוך הזהה לחינוך שמקבלים ילדי המדינה, הניתן לאחרונה מגיל 3 ואילך. "העיר היחידה שבה ילדיהם אינם זוכים לחינוך היא אילת," אומרת סיגל רוזן ממוקד סיוע לעובדים זרים, "ראש העיר לא מוכן להכניס אותם למערכת, באופן הצהרתי."
אילת היא אחת הערים ששיעור המסתננים בהן הוא הגבוה בארץ, ועל-פי הערכות היא מאכלסת כיום כ6,000- מסתננים. לטענת ראש העיר מאיר יצחק הלוי, שהותם בעיר גורמת נזק למרקם העירוני. "עיר היא בסופו של דבר מרחב מתוכנן, ואם מכים בה גלים של אנשים שאינם שייכים למרקם החברתי בה נוצרים שיבושים משמעותיים בהליך התכנון הכלכלי, החברתי והקהילתי שלה. הטיפול במסתננים, הפיקוח הנוסף והעומס על התשתיות השונות בעיר עולים לאילת 5-4 מיליון שקל בשנה."
על הטענה של התאחדות המלונות כי המסתננים מהווים חלק מתעשיית המלונות באילת הוא אומר: "אני פועל עם התאחדות בתי המלון להשגת 1,000 אשרות שהייה לעובדים זרים, כפי שהיה בעבר. ההבדל בין עובד זר למסתנן הוא שעובד זר חוזר לארצו בהליך מסודר. מסתנן הוא לא רק כוח עבודה, אלא גם גורם חברתי בעל השלכות נרחבות וכבדות מאוד."
המהומות בדרום תל-אביב, כמו גם הצעד ההצהרתי של ראש העיר אילת, מעידים מעבר לבעיות החברתיות גם על ההשלכות על מחירי הנכסים במקומות שבהם מצויים מסתננים רבים.
בדרום תל-אביב למשל ירדו משמעותית מחירי הדירות באזורים שבהם מצויים מסתננים, אך מנגד, הם, שמוכנים פעמים רבות לגור בדירת שיכון עם מספר דו-ספרתי של מסתננים כמותם, עשויים להניב תשואה יפה למשכירים.
"בתקופה שבה יש אפס ביקושים לקנייה למגורים בשכונות כמו התקווה ושפירא, משקיעים רוצים למצוא נכסים במחיר אטרקטיבי," אומר מנהל סניף אנגלו-סכסון דרום תל-אביב אורן זמיר. "משקיע סולידי שעבד באגד, יצא לפנסיה והשתחררו לו מיליון שקל, והוא לא רוצה להמר, יחפש דירה שנותנת תשואה שנתית של 4% במקום סביר. לעומת זאת, משקיעים רציניים יותר מוכנים לקנות במקומות האלה, ולא אכפת להם להשכיר לאוכלוסיות חלשות מתוך ציפייה לעליית ערך."
לטענת זמיר המשקיעים מתחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון משכיר דירה לקבוצות של 15-10 אנשים שגרים יחד - בחירה משתלמת אך כזו שכוללת ממד של סיכון, כי שיפוץ הדירה ידרוש סכומים ניכרים. הסוג השני מסתפק בהשכרת הדירה למשפחות ולפרטים ונהנה מתשואה נמוכה יותר מתוך הנחה שתהייה עליית ערך בעתיד. "בנסיבות האלה המשקיעים האלה קונים בזול, משכירים את הדירה למספר האנשים שהיא יכולה להכיל ויודעים שבאיזושהי נקודת זמן בטווח הבינוני הערכים יכולים להכפיל עצמם," אומר זמיר.
זמיר מציע למשקיעים להמר דווקא על האזורים מרובי הזרים, שכן לדעתו ערכם של הנכסים באזורים אלה יעלה בטווח הרחוק יותר. "שכונות כמו מוסררה ונחלאות בירושלים בשנות ה,60- שכונת נווה צדק בתל-אביב בשנות ה70- וגם שכונת ביצרון בתל-אביב בשנות ה90- לא נחשבו מבטיחות. בחלקן ירו ירדנים, בחלקן היו סמים, אך בסופו של דבר הלוקיישן של השכונות האלה ניצח. המשקיע הלא סולידי מכניס אלמנט של הימור כשהוא משקיע באזורים האלה, אך מדובר בהימור מושכל, ל4-3- שנים מינימום."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם