ועדי הבנקים משיבים אש על הביקורת נגדם
ראשי הוועדים בלאומי, בדיסקונט ובבינלאומי מסכימים: שכר העובדים אינו מוגזם, העמלות נמוכות והתחרותיות בעיצומה, ובכל זאת הציבור אוהב לשנוא את הבנקים
ועדת זקן, בראשות המפקח על הבנקים דודו זקן, תפרסם במהלך יוני את המלצותיה לעידוד התחרות בבנקים, אך העובדים לא מבינים על מה המהומה ומסרבים להתרגש. הם מתעקשים שהבנקים יעילים, שהתחרות בעיצומה וששכרם אינו בשמים. בשיחה עם ראשי הוועדים בלאומי, בדיסקונט ובבינלאומי הם לא היססו להתמודד עם השאלות הבוערות שעל סדר היום. התשובות לא הפתיעו כל כך.
האם יש תחרות אמיתית בין הבנקים?
מירי רובינו, יו”ר ועד בנק לאומי: "נוח לחשוב שאין תחרות, אבל ודאי שהיא קיימת. בגלל התחרות העמלות יורדות ובכל שני וחמישי יוצא אחד הבנקים במבצע. העובדים נלחמים על כל לקוח שרוצה להחליף בנק ומציעים הלוואות בריביות טובות ועמלות נמוכות".
ריקי בכר, יו"ר ועד בנק דיסקונט: "המערכת הבנקאית הישראלית תחרותית מאוד והעמלות בה הן מהנמוכות בעולם המערבי. אני לא מבין מה רוצים מאיתנו".
חנוך ליבנה, יו"ר הוועד בבנק הבינלאומי: "לדעתי קיימת תחרות מוגזמת המכרסמת בכל חלקה טובה. הלקוחות מקבלים אינספור טלפונים מהבנק שלהם ומהמתחרים, התודעה שלהם השתפרה, הם הפכו למתוחכמים והם יודעים גם להתמקח".
רובינו: "אף שאנחנו משתדלים למען הלקוחות, אין מה לעשות. אנשים אוהבים לשנוא את הבנקים, כך זה היה תמיד".
בכר: "ברגע שהמחאה תגיע לבנקאות המצב יהיה ממש רע. אם הבנקאות תיפגע, עובדים יאבדו את מקור פרנסתם ורמת השירות תיפגע. האם זאת כוונת המחאה? ברחבי העולם מחזירים צ’ק בלי לשאול את הלקוח, ואצלנו מעסיקים 400־600 פקידים רק כדי להסביר ללקוחות מדוע הצ’ק חזר".
ליבנה: "לא ידוע לי על התייחסות של הנהלת אחד הבנקים לדרישות, למעט ספינים. הבנקים, כמו ארגונים גדולים אחרים, לא התמודדו באמת עם המחאה".
מדוע שלא תתייעלו ותסכימו לצמצם עובדים?
רובינו: "מי אמר שלא? הצמצום בכוח האדם נעשה כל הזמן והנותרים עובדים ממש קשה. אנחנו בעיצומו של פרויקט להעברת עובדים מהסניפים למרכזים התפעוליים. כוח האדם בסניפים ובמטות מצטמצם ויש התייעלות גם בהוצאות".
בכר: "אם יוחלט על פיטורים בנק דיסקונט לא יהיה קיים. פיטורים הם השגיאה הגדולה ביותר, גם אם יש בבנק 300 עובדים מיותרים. לצערנו הרב מי שהגיע לגיל 55 נתפס כעובד לא טוב ורוצים להעיף אותו. אומרים שבדיסקונט יש 1,500 עובדים מיותרים? זה מספר מצוץ מהאצבע. יש עובדים לא טובים; היתה פרישה מרצון ורובם הלכו. זה נכון שבהנהלה רצו שעוד כמה יפרשו, אבל מה לעשות שהם לא רצו. אני מקווה שמספר העובדים בבנקים יגדל כמה שיותר".
ליבנה: "התייעלות אינה בהכרח פיטורים. אנחנו חיים בתחושה של מחסור קבוע בכוח אדם. החשש הגדול התמידי שלנו הוא שהתייעלות תהיה תירוץ לפיטורים, כפי שקרה בעבר בבנק הפועלים, שגייס במקום המפוטרים עובדי קבלן".
רובינו: "אני לא מוכנה להפחית בשכר כי הוא לא בשמים. עובד מרוויח כ־10,000 שקל בחודש אחרי 30 שנות ותק, ויש שמקבלים פחות. עובדי הבנקים אינם מתוגמלים מספיק ביחס להשקעה, ובכל זאת יש כאלה שטוענים שאנחנו נהנתנים".
בכר: "אנחנו
ליבנה: "עובדי הבנקים לא מצליחים לגמור את החודש. אמנם איש לא ביקש תרומה או צדקה, אבל כמו אנשי המחאה, אנו מבקשים צדק חברתי. אי אפשר לדרוש מאיתנו יותר. על איזה סכום יכול לוותר פקיד שמשתכר 6,000 שקל ולא מצליח לגמור את החודש?".
סוגיית העיסקאות של בעלי עניין, המתקיימות בין בעלים פרטיים לבין חברות הבורסאיות, סופגת ביקורת מוצדקת, אך לא פעם גם התלהמות. בדרכם של באי כנס אילת של לשכת עורכי הדין נקרתה בשבוע שעבר הזדמנות פז להאזין לעמדתה המלומדת בנושא של שופטת בית המשפט המחוזי בתל־אביב, ד"ר מיכל אגמון־גונן. השופטת הבקיאה בדיני ניירות ערך הציגה תובנות מקוריות ולא היססה לחבוט ברגולציה. "בסיפור הזה אין טובים ורעים", פתחה את הרצאתה.
"בעל השליטה אינו בהכרח הגיבור הרע בסיפור, ועיסקת בעלי עניין, שלבעל שליטה יש בה עניין אישי, אינה בהכרח פוגעת בחברה ולעתים היא אף לטובתה", ציינה השופטת. "בעל מניות המיעוט אינו בהכרח הגיבור הטוב, ולפעמים הוא סחטן המעוניין בטובות הנאה. לעתים לו עצמו יש עניין אישי במניעת העיסקה. מטרת הדין היא ליצור מנגנוני בקרה ואישור שמטרתם למנוע עיסקאות כאלה ומנגד לאשר עיסקאות המיטיבות עם החברה ועם בעלי מניות המיעוט".
בהמשך ביקרה ד”ר אגמון-גונן את המנגנונים המסורבלים שיצרו הרגולטורים, ובראשם תיקון 16 לחוק שמורה על קיום הליך מייגע לאישור עיסקת בעלי עניין דרך ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית (רוב של לפחות 50% מבעלי המניות שאינם בעלי עניין). "הם אינם ישימים ואינם ניתנים לאכיפה", אמרה אגמון והוסיפה: "קיימים מנגנונים חלופיים שעשויים להשיג מטרה זו בדרך טובה יותר".
השופטת אגמון מונה את הכשלים האפשריים במנגנון זה ומסבירה: "נטיית הדירקטורים הבלתי תלויים תהיה לא לאשר עיסקאות, גם אם הן טובות. ועדת הביקורת צריכה לאשר תוכנית מוגמרת ואינה יכולה לנהל מו"מ או לבחון עיסקאות חלופיות".
ממילא את מרבית הדירקטורים ממנה בעל השליטה. כיצד ניתן להוכיח שדירקטור לא הפעיל שיקול דעת עצמאי כשהצביע לאישור עיסקה עם בעל השליטה? מה זה בכלל שיקול דעת עצמאי? מתי דירקטור מצביע כפי שהורה לו בעל השליטה? ומתי באמת הוא משתכנע בצדקת הדרך?".
ד”ר אגמון מציעה מנגנון חלופי לאישור עיסקאות בעלי עניין, הכולל כמה סעיפים:
ההגדרה "עניין אישי" תינתן רק לעיסקאות שלבעל השליטה בהן יש עניין אישי קרוב. הבאת עיסקאות רבות לאישור מונעת דיון רציני באלה הנמצאות באמת בליבת ניגוד האינטרסים.
ועדת הביקורת תחויב לבדוק עיסקאות חלופיות לאלה שיציע הבעלים ולנהל משא ומתן עם בעל העניין כדי לשפר את ההצעה; אפשר להיעזר ביועצים. המו"מ ינוהל בוועדה שתורכב מדירקטורים בלתי תלויים בלבד.
ועדות ההשקעה של המוסדיים יתבקשו לחוות את דעתם באשר להצבעה, ולא רק באמצעות חברת אנטרופי המספקת לכולם חוות דעת.
השופטת אגמון אינה מהססת להמליץ למזער את כוחו של בית המשפט במתן חוות דעת על עיסקאות בעלי עניין. היא מתנגדת להצעתה של ח"כ שלי יחימוביץ' שעיסקאות כאלה ייאסרו אלא כן אם בית המשפט הכלכלי יאשר אותן, הצעה שהוגשה בעקבות עמדת הממונה על התקציבים בוועדת התחרותיות.
"הדבר פוגע בזכות הקניין באופן בלתי מידתי", אומרת אגמון על ההצעה, "בית המשפט אינו הגוף ההולם לשקול אם עיסקאות הן כלכליות ומיטיבות. ניהול הליך שיפוטי בעניין הוא מורכב ויקר גם עבור שופטים המתמחים בתחום".
לסיכום היא ממליצה להניח שלא כל עיסקת בעלי עניין רעה מטבעה. כשמדובר בעיסקה שלבעל השליטה יש בה עניין אישי, נטל השכנוע בדבר הוגנותה יוטל עליו ועל הדירקטוריון. לאחר שוועדת הביקורת והדירקטוריון ינהלו מו”מ עם בעל השליטה והעיסקה תאושר באסיפה הכללית, נטל הוכחת אי־ההגינות שלה יועבר לטוען לה. "בתי המשפט צריכים להימנע ככל האפשר מהתערבות בעיסקה שקיבלה את האישורים הנדרשים", סיכמה השופטת את הרצאתה.
אחרונות החברות הציבוריות חשפו אתמול את המאזנים לרבעון הראשון של 2012. זה היה היום האחרון לפרסום, לפני שמישהו יידרש לתת הסברים לרשות לני”ע. הבנקים (לבד ממזרחי-טפחות) הצטרפו מטעמי נוחות למועדון הדקה ה-90 וחשפו את התוצאות ממש ברגע האחרון. התוצאות, איך לומר, לא היו מזהירות.
"סביבת המאקרו המורכבת שהבנקים פועלים בתוכה וההשלכות של ההאטה בגוש היורו על המשק ועל המגזר העסקי הביאו לקיטון בביקוש האשראי לעסקים ולעלייה במרכיב הסיכון בשוק זה", תיאר מנכ"ל מזרחי-טפחות אלי יונס את הסביבה העסקית שפעל בה.
גם המחאה החברתית, שהביאה למלחמת מחירים ולבלימה של הפחתת מס החברות בזכות דוח טרכטנברג, עדיין נותנת את אותותיה בחברות המזון, ביצרניות מוצרי החלב וברשתות השיווק.
הרפורמה בשוק הסלולר נגסה אף היא ברווחיות, ולקראת הרבעון השני טרם נאמרה המילה האחרונה. הרפורמה תפגע גם ברווחיות הקונצרנים השולטים בחברות הללו וכך תשחק את שוויין הבורסאי של המניות ותשפיע לרעה על הפנסיה.
ואולם, עם כל הכבוד לבורסה ולמאזנים הנזילות היא שמכריעה באמת בימים אלה. כששחקני השוק החוץ בנקאי לחוצים וחוששים להשקיע, שם המשחק הוא יכולת ההישרדות. בחברה עסקית, כמו במשק בית, ההישרדות תלויה במצב המזומנים בקופה.
המזומן כיום, יותר מתמיד, הוא המלך הבלתי מעורער. הבצורת בחלוקת הדיווידנדים מאלצת לממש נכסים ולמכור חברות כדי למלא את הקופה, ובפועל כל חברה נמצאת על המדף: בנקים, חברות ביטוח, רשתות מזון, חברות סלולר וחברות דלק. הבעיה היא שמעטים בשוק המקומי מסוגלים לשלוף את הארנק ולרשום צ’ק בסך מאות מיליוני שקלים. עם אלה ניתן למנות אנשי עסקים כמו מורי ארקין, דוד עזריאלי, שאול שני ושלמה אליהו, שכבר קנה את מגדל.
במישור הבינלאומי אנשי עסקים כמו חיים סבן מגלים עניין נקודתי בהשקעות אצלנו. קרנות השקעה בינלאומיות כמו KKR, פרמירה או איפקס מרחרחות, אבל כתמיד הן מוכנות לקנות במחירי שחיטה. השאלה הגדולה היא, כמו תמיד, מי ימצמץ ראשון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם